יד המלך (לנדא) - ד. לה

גמור והוא קבלו מידו בלי דעת בעלים, והחזירו אליו שלא מדעת הבעלים ונאבד אח"כ היה ג"כ חייב באחריותו דלגבי הבעלים לא מהני החזרה שהחזירו ליד זה דאף דהבעלים בעצמם מסרו מדעתם אליד אותו גדול שלקח ממנו. וכל זמן שהיה החפץ ביד זה שקבלו מהבעלים הוי ידו כיד בעלים דהא מדעתם בא לידו, מ"מ אחר שזה לקחו ממנו שוב לא הרשהו לו הבעלים לקבלו בהחזרה ולא היה ג״כ ההחזרה מהני רק דבישראל גדול לא משכחת כלל עיקר דין זה דשואל שלא מדעת. דכיון דהוא לקחו מדעת אותו גדול שהיה בידו לא הוי שואל שלא מדעת דאף שלא היה בידו זה, להשאילו לאחרים דהבעלים הראשונים לא הרשהו על כך הרי באמת פשע אותו גדול שקבלו מאת הבעלים בהא שמסרו לאחר בלי הרשאת והרי באמת הוא נעשה גזלן בפשיעה זו כמו כל שליחות יד דהוי גזלן ונתחייב הוא באחריותו להבעלים אבל זה השואל שלקחו מיד זה הגדול מדעתו אין לו שום עסק כלל עם הבעלים דלאו בע"ד דידיה הם רק אותו גדול שקבל הימנו הוא נעשה הבע"ד של הבעלים והרי הוא מסרו להשואל הזה מדעתו ושפיר יכול להחזירו לידו ואם נאבד אח"כ יכולים הבעלים לתובעו לזה שמסרו אליו על אשר שלח ידו במלאכת רעהו ונתנו לזה שלא מדעתם, אבל לזה שנמסר אליו אין להבעלים שום עסק עמו ודוקא בגזל ובא אחר כר' חסדא דרצה מזה גובה. רצה מזה גובה אבל בנאבד מאליו אין להבעלים לבקש אחריות הגזלה רק מהגזלן לבד. ולפיכך לא הביא רבינו דין זה רק גבי עבד דבעבד אף דהבעלים מסרו החפץ לידו מדעתם והוא מסרו להשואל הזה שלא מדעת מ"מ לא נעשה העבד הבע"ד של הבעלים דהא לאו בר חיובא הוא לקבל עליו באחריות רק דידו הוי לענין זה כיד בעלים דהוי כאלו שאל החפץ מיד בעלים בעצמם שלא מדעתם ונהי דיכול להחזיר להם שלא מדעתם דחזרה שלא מדעת הוי חזרה מ"מ עכ"פ חזרה לרשותם בעינן וכיון דאין שום קנין וזכיה להעבד בחזרה זו לזכות בשביל הבעלים אזי ממילא אין כאן חזרה לרשות בעלים והוי כהניחו במקום המשתמר ברשות אחרים שלא ברשות בעלים דנשאר עדיין על השואל חיוב האונסין וכמו שביארתי:

הלכה ט"ז החוטף משכון מיד חבירו שלא ברשות ב"ד ה"ז גזלן אעפ"י שהוא חייב לו ע"כ. רבינו הוציא דין זה ממשנה ר"פ כל הנשבעין דקתני שם נגזל כיצד היו מעידין אותו שנכנס לתוך ביתו של חבירו למשכנו שלא ברשות דחבירו נשבע ונוטל., וכתב הרי"ף ז"ל בהלכותיו הטעם דמש"ה אינו נשבע זה ונפטר משום דהוי גזלן והראב"ד ז"ל השיג על רבינו בזה ומוקי דינא דנגזל באשתכח שאינו חייב לו מאומה וגם הביא תירוץ שני של הרי"ף דמש"ה אינו נשבע לפי שאין מקבלין שבועה להכחיש את העדים יע"ש ועיין במ"ש הלח"מ בזה ולולי שאין דעתי מכרעת ה"א דהתירוץ הראשון של הרי"ף נראה עיקר והתירוץ השני אגב גררא נקטי'. דהא לפום תירוץ השני אכתי קשה טעמיה דר' יהודא דסובר דאינו נשבע ונוטל רק דוקא היכי דאיכא הודאה במקצת ובאופן זה דהודה במקצת לא שייך תירוץ השני דאם גם הוא מודה דנטל כליו והעדים אינם יודעים כמה נטל הרי אם הוא נשבע כמה נטל אינו נשבע להכחיש העדים כלל וא"כ קשה אליבא דר' יהודא דלמה לא ישבע זה שבועות התורה ויפטור ודוחק לומר דטעם הרי"ף וסברתו לא קאי רק אליבא דרבנן דלדידהו מיירי מתניתין בכופר הכל ואין זה הנכנס מחויב רק שבועה דרבנן ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ושפיר היה מוכרח כאן תקנת המשנה שיהיה הנגזל נשבע ונוטל אבל לר' יהודא דמיירי בשבועה דאוריית' קושיות הרי"ף מעיקר' ליתא כלל דכיון דנכנס שלא ברשות גזלן הוא וממילא נשבע בעה"ב ונוטל דלא עדיף גזלן זה מכל חשוד דעלמא דשכנגדו נשבע ונוטל דא"כ קשה לר' יהודא למה לי כלל במתניתין דינא דנגזל דכיון דבלא"ה מחויב שבועה דאוריית' מכח הודאתו והרי הוא בכלל חשוד וכיון דאינו יכול לישבע ממילא שכנגדו נשבע ונוטל וכמו בחשוד אלא ודאי דלר"י גופא קמ"ל במתניתן דנעשה חשוד בזה שנכנס לבית חבירו שלא ברשות וזה הוי ממש תירוץ הראשון של הרי"ף דמשום דהוי גזלן וחשוד מש"ה אינו נשבע ותירץ זה נראה לכאורה כדעת רבינו אבל מ״מ לדינא נראה כסברת הראב״ד דאף דעבר בזה שחטף למשכנו שלא ברשות מ"מ כיון דלא חטפו בתורת גזל. ודעתו אנסיה דהיה בהול להציל את שלו אף שעשה שלא כדין מ"מ לא מיקרי גזלן בזה ועיקר לאו דלא תגזול האמור בתורה הוא רק היכי שלקחו בחזקה להחליט בידו לשם גזל ואין הנגזל חייב לו מאומה אבל היכי שהנגזל חייב לו באמת וגם הוא לא לקחו רק לשם כפיה לכפות בזה להנגזל לשלם לו את שלו ולא חטפו כלל לשם גזל וגם דעתו להחזירו אח"כ זה לא נכלל בהלאו דלא תגזול דלא גרע זה שחטף לשם משכון ורוצה להחזירו מגוזל ע"מ למיקט או ע"מ להחזיר דודאי לא עבר על לאו דלא תגזול דאל"כ למה לא עביד הש"ס בריש איזהו נשך הצריכותא בלאו דגזל כמו בלאו דלא תגנבו אלא ודאי דבגזל לא עבר בכל הני רק בגזל לשם החלטות גזל ממש אבל למיקט ולהחזיר אין בו לאו דגזל ואף דלקח שלא ברשות. ומכ"ש היכי שלקח שלא ברשות לשם משכן דלא עבר על לאו דלא תגזול ואף דיש סברא לחלק דגזל לשם משכן גרע מגזל ע"מ למיקט או ע"מ להחזיר דבהני עכ"פ דעתו ע"מ להחזיר בלי עיכוב משא"כ במשכן אין דעתו להחזירו קודם שישלם לו חובו בכל זאת כל איש הישר בעיניו יראה דכל עיקרו של הלאו דגזל לא קאי רק על החלטות גוף החפץ ביד הגזלן וכיון דבחוטף משכון עכ"פ לא היה דעתו להחליטו בידו בשום פעם אין בזה הלאו דלא תגזול. ועוד ראיה דחוטף לשם משכן אינו נכלל בלאו דלא תגזול דהא חזינן דאי לאו קרא דהשב תשיב דכתיב גבי העבטות עבוט לא היה צריך להחזיר כלל המשכון שהשכין בע"כ. ובאמת פסק הרשב"א הביאו הרמ"א בהגהת ח"מ סימן צ"ז דבמשכן עשיר ובדברים שאין עושין בהן אוכל נפש אף שעבר על לאו מ"מ מה שעשוי עשוי ואין צריך להחזיר ואם נאמר דשיטת רבינו דבמשכון בע"כ הוי גזלן ממש א"כ אמאי לא יהיה בו גם חיוב השבה כמו בגזלה ויהיה חייב להחזיר המשכון בכל ענין בין משכן עשיר בין משכן עני וכמו בהשבת גזלה דנכלל יחד עשיר ואביון אלא ודאי דלאו זה דהעבטות עבוט אינו נכלל כלל בלאו דגזלה ואין זה גזלן כלל. והא דכתב הרי"ף דמש"ה אינו נשבע משום דהוי גזלן לאו גזלן ממש הוא רק דכוונתו דנפסל לשבועה וכמו כל כופר בפקדון דכיון דבמתניתן מיירי שראו עדים שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא והוא כופר דלא נטל מאומה אין לך כופר בפקדון גדול מזה (ואף דלר' יהודא דמוקי מתניתן בהודה במקצת ובאופן זה לא הוחזק כפרן ע"י העדים דהא גם הוא הודה דנטל וגם העדים לא ידעו כמה נטל אפשר דבאמת לא מפרש הרי"ף רק טעמייהו דרבנן לבד ולפ"ז איכא למימר דשני התירוצים של הרי"ף שקולים המה ושניהם המה רק אליבא דרבנן דקיי"ל כותייהו) והא דכתב הרי"ף משום דהוי גזלן ולא כתב דאינו נשבע משום דנפסל מחמת כופר בפקדון כוונת הרי"ף הוא דאף דכופר בפקדון אינו נפסל רק באישתכח דהאי שעתא דכפר נקיט ליה בידיה והכא במתניתן סתמא נקיט ובעת שראו עדים שהטמין הכלים תחת כנפיו באותו זמן לא כפר עדיין ובעת שכפר שוב לא ראו העדים החפצים ת"י ואפשר נאבדו ממנו ואישתמוטי מישמיט עד דבחיש להו וכמו בכל כופר בפקדון על כן כתב הרי"ף דשאני דינא דמתניתן דמשום דחציף כולי האי לכנוס בביתו של חבירו ולהוציא חפציו הוי לענין זה דינו כגזלן וכמו דגזלן נפסל לשבועה כל זמן שלא החזיר הגזלה ואף שאין עדים ע"ז שראו הגזלה ת"י מ"מ הוא פסול ולא תלינן ליה בחששא דאישתמוטי ומשום דאתי לידיה באיסורא כמו כן כופר בפקדון זה אף דשאר כופר בפקדון לא נפסל רק באית סהדי דנקיט לי' בידי' אבל בליכא סהדי כשר לעדות דאמרינן אישתמוטי הוא דמישתמיט היינו משום דבפקדון אתי לידי' בהתירא משא"כ במתניתן אף דלא עבר על לאו דלא תגזול מ"מ כיון דעכ"פ אתי לידי' באיסורא הוי דיני' לענין זה כגזלן דלא תלינן ליה באישתמוטי וממילא נפסל משום כופר בפקדון ואף שלא ראו העדים החפצים בידו כיון דאין אנו מצדיקים אותו בחשש אישתמוטי ממילא אין חילוק בין נקיט לי' בידי' או לא:

פרק ד' הלכה א' קנס קנסו חכמים לגזלנין שיהיה הנגזל נשבע על כל מה שיטעון ונוטל מן הגזלן כו' ע"כ:

הנה הלח"מ הקשה על זה דמאי חידשו בתקנת נגזל הלא כל חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל והכא כיון דהעדים העידו שהטמין כלים תחת כנפיו הרי נתחייב שבועה. מכח העדאות עדים יע"ש וקושיא זו של הלח"מ נפלאות היא בעיני דאיך נעלם ממאור עיניו הזך דאין מודה במקצת חייב שבועה רק בתבעו והודה דבר שבמדה ושבמשקל ובמנין אבל בתבעו בכיס מלא או שהודה ואמר טול מה שהנחת לא נתחייב שבועה ובודאי גם בהעדאת עדים לא נתחייב בכי האי גונא דכל עיקרו של העדאת עדים לא ידעינן רק