יד המלך (לנדא) - ד. לד

בעבירת הלאו דב"י א"כ מאי פריך הגמר' וכי משכחת ליה לבטליה הלא זה גופא אנו חוששין ליתפתה ליצרו לעבור על בל יראה ולא ירצה לבטלו וכיון דכל עיקר החשש הוא רק לנתינת דעת על החמץ בשוגג הרי בודאי לא יעשה זה המוציאו שום מעשה לזכות בו דהא באותו רגע ישכח כלל כל ענין חמץ בפסח ואיסור הנאה שבו ומה לו לעשות מעשה לזכות בדבר שהוא שלו וע"ז שפיר הוכרח הגמר' להביא הא דר' אליעזר. דאף בלי שום מעשה יהיה עובר עליו דאף דאיסור הנאה שבו פוקע רשותו של בעה"ב עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו משא"כ בעושה איזה מעשה כל דהך לזכות בחמץ בפסח. דהיינו שהגביהו או שמשכו לרשותו ואצ"ל שהחמיצה דאין לך מעשה גדולה מזה. דגלי אדעתיה דהוא עושה מעשה זו להביא החמץ לרשותו באופנים האלה אין אנו צריכין כלל לזה דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו דבלא"ה כיון דהוא עושה מעשה לזכות בו הרי הוא ברשותו לעבור עליו כמו כל שארי איסורי הנאה דיש להם בעלים וקרינן בהם לכם ושפיר פסק רבינו בקנה חמץ או החמיצו בפסח דאף באופנים האלה דההכנסה לרשותו היה בתוך הפסח ויכול להיות דלא נכללו בסברת ר' אליעזר דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו בכל זאת לוקה בהם על עבירת לאו דב"י ומשום דבאופנים האלה. אין אנו צריכים לסברת ר' אליעזר כלל וכמו שביארתי:

ואשכחנא פתרי בזה להערה עצומה שיש להעיר בסבר' זו דר' אליעזר דחמץ בפסח אינו ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור עליו בב"י והנה הא דמסתבר ליה לר' אליעזר דחמץ בפסח אינו ברשותו של אדם היינו משום איסור הנאה שבו דליכ' למימר דעבירת הלאו דב"י משוי ליה שלא יהיה ברשותו. דא"כ איך קאמר דאינו ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו לעבור עליו בב"י הלא זה גופא דאינו ברשותו הוא משום שעובר עליו בב"י וכיון דמסתבר ליה לר' אליעזר דאיסור הנאה פוקע מחמץ רשות הבעלים רק דלענין עבירת הלאו דב"י עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו א"כ גם חמץ של הקדש לא יהיה בתוך הפסח ברשות הקדש ואף דעל חמץ של הקדש אין ההקדש עובר בב"י מ"מ הלא עיקר הטעם דאין החמץ ברשות הבעלים משום שהוא אסור בהנאה. והלא גם חמץ הקדש אסור בהנאה כמו חמץ של הדיוט ואין שום חילוק בין חמץ הדיוט לחמץ הקדש רק דבחמץ הדיוט עובר בב"י ובחמץ הקדש אין ההקדש עובר בב"י אבל לענין איסור הנאה חמץ הדיוט והקדש שוים הם. וא"כ נאמר דגם חמץ של הקדש לא היה בפסח ברשות הקדש ומשום דאסור בהנאה ואין לומר דאה"נ דא"כ איך קאמר הגמר' בפרק כל שעה (דף כ"ט) אמתניתין דהאוכל חמץ של הקדש בתוך הפסח מעל ויש אומרים דלא מעל. דפליגי אם דבר הגורם לממון כממון דמי או לאו כממון דמי. ואם נאמר דגם חמץ של הקדש אינו ברשות הקדש בפסח אף אם גורם לממון כ"ד אמאי מעל ומשלם להקדש קרן וחומש הלא אין רשות הקדש על החמץ כלל ואל מי ישלם. אבל לפי מה שביארתי ניחא דכיון דכל עיקר טעמו דאין חמץ ברשותו של אדם הוא מחמת דמבלעדי מעשה כל דהו אין רשות האדם לבדו קונה לו החמץ מההפקר של איסור הנאה שבו לחוב לו לעבור עליו בב"י. וזה לא שייך רק בחמץ הדיוט. משא"כ בחמץ של הקדש דכיון דבכל קניני הקדש אין הקדש צריך שום מעשה לקניתו ובפירוש אמרו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי וטעם הדברים משום דלה' הארץ ומלואה ובכל מקום שהוא קל מעצמו ומאליו רשות הקדש עליו וממילא הוה כמו אם היה ההקדש עושה בו משיכה וכמו כן כל דבר אשר יש לההקדש בו שום לתא דממון נתפס מעצמו ברשות הקדש ואין ההקדש צריך שום מעשה לזכות בו הלכך שפיר בחמץ של הקדש למ"ד דדבר הגורם לממון כממון דמי הרי יש להקדש לתא דגורם לממון בהחמץ ועל לתא דממון הזה חל עליו ממילא רשות הקדש בלי שום עשיה ומחשבה מההקדש כלל ולכן אם בא אחד ואכלו ה"ז מעל וצריך לשלם לההקדש בעד הגרם ממון שהפסידו ועיין בהגהות מרדכי בפרק איזהו נשך הובא בהגהות של פרק הזהב בשם פירוש הקונטרס דכתב על משנה זו דהאוכל חמץ של הקדש. וז"ל ואע"ג דחמץ אסור בהנאה הקדש לאו בר מיעבד מצוה הוא ונראין הדברים דדחיק ליה להגה"מ הערה זו שהעירותי אמנם לפי מה שהסברתי אין אנו צריכין ללחץ הזה והרואה שם יראה דגם הגהות מרדכי עצמו לא סבירא ליה סברא זו של פירוש הקונטרס דהקדש לאו בר מיעבד מצוה הוא:

הלכה ט״ו השואל שלא מדעת ה״ז גזלן היה כלי ביד בנו של בעה"ב או ביד עבדו ולקחו אחד מהן ונשתמש בו. ה"ז שואל שלא מדעת ונעשה ברשותו וחייב באונסין עד שיחזירנו לבעליו ולפיכך אם החזירו ליד הקטן שלקחו ממנו או לעבד ונאבד מהן או שנשבר חייב לשלם ע"כ:

וה"ה כתב ע"ז דטעמו של רבינו בעבד משום דעבד הוי כקטן והלח"מ תמה על ה"ה דבשלמא בקטן החזירו למי שאינו בן דעת ואינו בתורת שליחות אבל עבד בר דעת ובר שליחות הוא והוי עכ"פ כמחזור החביות למקומה דהוא פטור דהא התוס' לא מצאו לחלק בין הך. להאי דחביות שהחזירה למקומה אלא משום שהחזירה למקום שאינו משתמר אבל הכא הוי למקום המשתמר והלח"מ הניחו בתימא ולי נראה ליישב. דעת רבינו וטעמו של ה"ה דהנה לולי התירוץ של התוס' ה"א דבלא"ה אינו דומה כלל להא דהגונב טלה מן העדר דהא דשקיל וטרי בש"ס גבי הגונב טלה מן העדר והחזירה שלא מדעת אינו רק אי הוי חזרה או לא אבל עכ"פ חזרה בכל אופן בעינן לכ"ע והנה בגונב טלה מן העדר והחזירה למקום אשר העדר עומד שם דהוא חצירו של הבעלים הלכך שפיר כי החזירו לאותו עדר הרי יש כאן חזרה דחצירו כידו ואין לנו עוד לדון רק מחמת שהחזרה היה שלא מדעת אי הוי חזרה מעליא או לא. משא"כ בהחזירו לקטן נהי דהא דהיה שלא מדעת בעלים. לא איכפת לן דחזרה שלא מדעת הוי חזרה מ"מ עיקר חזרה אין כאן כלל דהא דמסרו לקטן לא מיקרי חזרה לרשות בעלים דקטן אין לו זכיה עבור הבעלים ואם הבעלים בעצמם מסרו החפץ ליד הקטן. עדיין לא הרשהו בזה להשואל שהוא ימסור החפץ להקטן ותיכף כשיצא החפץ מיד הקטן ליד השואל שוב אין להמסירה שנמסר אח"כ מיד השואל ליד הקטן עוד שום ענין עם הבעלים ואפשר כיוונו זאת גם תוס' בתירוצם דקטן אינו בן דעת. ואין כאן חזרה כלל יהיה איך שיהיה עכ"פ הסברא מצד עצמה נכונה וברורה הוא. דעד שאנו באין לדון אי חזרה שלא מדעת הוי חזרה אי לא בכל אופן בעינן שיהיה החזרה עכ"פ לרשות בעלים ולפי זה שפיר מסתבר ליה לרבינו דאם לקח מיד עבד שלא מדעת בעליו והחזירו אליו, אף דהחזירה למקום שלקחה ולמקום המשתמר וחזרה שלא מדעת ג"כ הוי חזרה מ"מ עיקר גוף החזרה אין כאן. ונהי דלענין זה הוי יד עבד כיד רבו דלהוי כאלו גזלה מיד בעלים היינו משום דשלא מדעת בעלים לקחו מיד העבד וביאה ראשונה. אשר בא מיד בעלים ליד עבד היתה מדעתם לכן הוי שפיר לענין זה יד העבד כיד בעלים דלהוי כאלו לקחו מיד בעלים בעצמם שלא מדעתם. ובזה לא גרע יד העבד משליחות דעלמא והוי כאלו לקחו מיד השליח של הבעלים, דאף דעיקר קניות העבד מכח חצר הוא וחצירו כידו. מ"מ לא גרע משליחות וכמו שאמרו בפ"ק דב"מ דחצר משום ידו אתרבי ולא גרע משליחות אבל לענין חזרה שהחזירו ליד העבד לחזרה זו ולא נעשית מדעת בעלים וכיון דבשעה שהשאילו מיד העבד שלא מדעת בעלים נעשה עליו גזלן. ונתחייב באונסין דשואל שלא מדעת גזלן הוא הרי כל כמה. דלא החזירו ליד בעליו נשאר עליו חיוב זה וחזרה זו שהחזירו ליד העבד הוי כלא היה כלל דכיון דשלא מדעת בעלים החזירו הוי מסירה זו שמסרו ליד העבד כאלו הניחו בשוק דמטעם חצר לא קנה העבד עבור בעליו דחצר מהלכת הוא ולא זכה מטעם חצר כי אם בכפות ומטעם שליחות ג"כ לא זכה לבעליו דאף דלא גרע משליחות הרי כבר כתבו התוס' בפרק המביא (דף י"ט) ד"ה אטו וז"ל. דדוקא לענין שלא בפניו אמרינן דלא גרע משליחות לקנות במידי דזכות הוא לו אבל בשאר דברים בעינן דומיא דידו דהוא רק מדעתו דאל"כ חצר מהלכת אמאי קנה תקנה מטעם שליחות כמו כל שליח מהלך אלא ודאי דמטעם שליחות לא קנה רק במידי דזכות והכא בהחזירו להעבד שלא מדעת בעלים הרי רצון בעלים אין כאן וגם אין שום זכות להבעלים בחזרה זו ואדרבה דחוב הוא להם דהא נאבד אח"כ מהעבד וע"י חזרה זו אי יהיה מהני יהיה השואל פטור מלשלם לבעלים ואין לך חוב גדול מזה וכיון דלא מהני קבלות העבד בשביל הבעלים לא משום חצר ולא מטעם שליחות א"כ כל גוף החזרה שהחזירו ליד העבד הוי לענין הבעלים כאלו לא היה שום חזרה כלל והלכך שפיר פסק רבינו דנשאר חוב האונסין על הגזלן כמו שהי' קודם החזרה ובדין הוא דאפילו מסרו הבעלים ליד ישראל גדול בר דעת