יד המלך (לנדא) - ד. כב

הלכה ט' כל החומד עבדו בו' של חבירו בו' או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והפציר בו עד שלקחו ממנו אעפ"י שנתן לו דמים רבים ה"ז עובר בלא תעשה שנאמר לא תחמוד ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה ע"כ:

הנה הרא"ש פרק הכונס כתב אמימרא דגמרא שם (דף ס') לגדישין דישראל הוי ופלשתים טמונים בהו, ומבעיא לי' מאי למקלייא וכתב שם וז"ל ויראה דמיירי דעדיין לא היו העדשים מזומנים אלא רצו ליקח גדישים דשעורים של ישראל ולכשיזדמן להם גדישים של עדשים דפלשתים יחזירו להם אבל אם היו גדישים דעדשים מזומנים להם אפילו אם אין בעלי גדישי שעורים לפנינו מותר לזכות להם גדישים של עדשים ע"י אחר וליקח גדישים של שעורים דזכות הוא לו דעדשים עדיפין טפי משעורים וכן משמע לישנא דקרא חבול ישוב רשע גזלה ישלם דמשלם אחר שגזלו כבר עכ"ל הרא"ש ז"ל אמנם מעולם לא ראיתי פליאה גדולה מזו דחלילה לנו לומר דמותר לקחת חפץ חבירו ולזכות לו שלא מדעתו חפץ טוב מזה הלא כל האדם רוצה בקב שלו ואפשר חביב על בעה"ב החפץ שלקח ממנו שלא מדעתו הרבה. יותר מן אותו חפץ הטוב שהחזיר לו. וכל חמסן יהיב דמי ובכל זאת איסור גמור מדאוריית' הוא. ואין לומר דכל חמסן ואיסור לאו דלא תחמוד אינו רק בדברים שאינם עומדים למכור וכמו עבדו ואמתו שדהו ביתו וכליו אבל דבר העומד למכור כמו סחורה וגדישי תבואה אם שילם הדמים אף שלקחו שלא מדעת בעליו אינו נעשה חמסן ואינו עובר בזה על לאו דלא תחמוד דחילוק זה לא מצינו מוזכר בשום מקום ובפירוש כתב רבינו כאן אחר שפרט עבדו ואמתו ביתו וכליו חזר דרך כלל או כל דבר שאפשר שיקנהו ממנו הרי לך בפירוש דגם סחורה הוא בכלל איסור לאו זה גם הא דכתב הרא"ש דכיון דעדשים שוין טפי משעורים. הרי הוא זכות לבעל השעורים וזכין לאדם שלא בפניו לא ידעתי מה זכי' הוא זו והלא גם לענין הזכיה עצמה אשר רוצה לזכות בעל עדשים שלא בפניו של בעל השעורים מאן שם לי' לבעל השעורים כמה גדישו של שעורים שוים בעיניו ודלמא לדידי' שוים השעורים טפי מעדשים ואין לו שום זכיה בזה כלל ואף דלכל העולם העדשים שוים טפי משעורים דלמא הבעל השעורים צריך רק לשעורים ולא לעדשים וכן כתב רבינו כאן בפירוש דאעפ"י שנתן לו דמים הרבה. ה"ז עובר בלאו דלא תחמוד ואין לך זכי' גדולה מזו באם נותן לו מעות בעין הרבה יותר מכדי שוי' ובכל זאת אין זה פועל להציל את הלוקחו מעבירת לאו דלא תחמוד ומשום דכל אדם שליט בשלו לשומו בדמים כאשר יחפצון ובלעדו לא ירים איש ידו לקחתו שלא מדעתו אף אם ירבה עבורו מתן דמים הון רב ובפירוש אמרו במתניתין פרק הגוזל (דף קי"ב) אבל לא יקוץ את שוכו על מנת ליתן את הדמים הרי לך דאף בכדי להציל נחיל דבורים שלו' לא הותר לו לשלוח יד בשל חבירו ואף דנתינת הדמים המה בעין ת"י להתם לו תיכף בשעת החציצה דהא לא חילקו בכך בכל זאת אינו רשאי. ואין לך נגד הרא"ש ראי' גדולה מזו ודברי הרא"ש צריכין עיון גדול וצריכין אנו לדחוק בדברי הרא"ש להקל מעליו משא התמי' העצומה דכונתו הוא דאם מחזיר מחיר הגזלה בעת שבא הגזלה לידו לא הוי גזלן ואין בכלל קרא לחבול ישוב רשע גזלה ישלם. דכיון דמשלם טרם שגזל לא מקרי גזלה אבל מ"מ גם הרא"ש סובר דחמסן מיהו. הוי בכל ענין אמנם לשון מותר לזכות להם גדישים של עדשים אינו סובל כלל כונה זו. שם בהלכה זו. עיין במה שכתב הרב המגיד להסביר דעת רבינו דלאו דלא תחמוד הוי לאו שאין בו מעשה לפי שגוף נטילת החפץ ברצון המוכר הוא נעשה רק ההשתדלות אשר השתדל כדי לרצותו הוא עיקר האיסור אלא דלא נגמר רק בשעת המקח ובהשתדלות לא הי' בו מעשה ע"כ הנה דברי הרב המגיד נראין נכונים בזה דדבר זה ברור. דבין לדעת רבינו ובין לדעת הראב"ד לא הונח עצם הלאו דלא תחמוד רק על החמדה ופעולת ההפצר אבל הלקיחת החפץ בעצמה אם הוא מדעת המוכר לא יצויר בה שום לאו דאיך תהי' אזהרת התורה על לקיחת חפץ מחבירו שהוא מדעת הנותן ואנו לא מצינו אזהרה כזו רק בריבית דמקנה הוא והתורה אסרתה אבל כל שארי דברים הנעשים מדעת בעליהם לא מצינו בהם שום מקום איסור ואם הלקיחת החפץ הוא שלא מדעת המוכר אזי חמסן הוא ועובר על לאו גמור דלא תגזול אלא ודאי ועיקר הלאו דלא תחמוד לא הונח רק על החמדה ופעולת ההפצר אלא דעבירת הלאו לא יצא מכח אל הפועל בלקיחת החפץ ולכן רבינו וגם הראב"ד דעת כל אחד נכון דעתו לפי שעתו דרבינו תפס בזה דעתו דפסק בפ"א מהלכות חגיגה הלכה א' דאינו לוקה על לאן דלא יראה פני ריקם ומשום דאין בו מעשה ואף דאם לא הלך להראות לא הי' עובר כלל על לאו זה בכל זה אין מצרפין מעשה ההליכה לעבירת הלאו להיות לאו שיש בו מעשה. גם בפ"ה מהלכות מלכים הלכה ח' פוסק רבינו ג"כ בהלך למצרים ונשתקע לדור שם דעובר בג' לאוין ואינו לוקה משום שההליכה בלי השיקוע אין בה איסור ובשיקוע שנשתקע שם אח"כ אין בו מעשה ואף דאי לאו ההליכה. לא הי' בא לידי איסור השיקוע בכל זאת אין מצרפין מעשה ההליכה להשיקוע. להיות מיחשב לאו שיש בו מעשה וכמו כן הכא כיון דבמעשה של לקיחת החפץ אין בה איסור אף דעל ידי זה נגמר האיסור של ההשתדלות בכל זה אנו מצרפין מעשה הלקיחה לאיסור לאו של ההשתדלות להיות לאו שיש בו מעשה והלכך שפיר אין לוקין על לאו זה אף שעשה מעשה ולקחו לבסוף. ועיין מה שכתבתי מזה שם במקומו בהלכות מלכים פרק ה' הלכה ק:

אמנם גם הראב"ד דחולק על רבינו כאן וסובר דנטילת החפץ הוי מעשה לענין עבירת הלאו דלא תחמוד גם הוא תפס שיטתו בזה דבפרק עשירי הלכות טומאות צרעת הלכה א' פסק רבינו דהמגלח את הנתק לוקה דכתיב ואת הנתק לא יגלח ואינו לוקה עד שיגלח את הנתק בתער והשיג עליו הראב"ד וז"ל א"א טעה בזה דבגילוח של גוף הנגע כתיב והתגלח ודרשו משינוי לשון דוהתגלח דגילוח הנגע הוא בכל דבר וע"ז נאמר ואת הנתק לא יגלח הרי גם בלאו דגילוח הנתק ג"כ איסורו בכל דבר דהא אגילוח הנגע דכתיב ברישא דקרא קאי ועוד שהוא כתולש הימני טומאה שאין הפשיון ניכר בו ע"כ.... והנה ההשגה השני' שכתב הראב"ד ללקות אגילוח הנתק שלא בתער. מחמת תולש הימני טומאה הוא אף אם נאמר בגוף איסור הגילוח כדעת רבינו דאין לאו גילוח הנתק רק בתער וע"ז השיג הראב"ד בהשגה השני' דאף אם נאמר דעל גוף גילוח הנתק אינו חייב רק בתער בכל זאת הלאו של תלישת סימני טומאה, הבא ע"י גילוח הנתק עכ"פ הוא בודאי בגילוח בכל דבר כמו בגילוח של תער ולפ"ז לדעת עצמו של הראב"ד דגם על גוף הלאו של גילוח הנתק עובר בגילוח בכל דבר הרי לוקה על כל גילוח נתק שתים אחת. משום כלאו דגילוח הנתק ואחת משום תולש סימני טומאה ורבינו דסותם וכתב דעל גילוח הנתק בתער הרי הוא לוקה משום לאו דואת הנתק לא יגלח ולא הזכיר כלל בזה מן לאו דתולש סימני טומאה הרי לך בפירוש דלדעת רבינו אף בגילוח הנתק בתער אינו לוקה אלא אחת משום גילוח הנתק לבד אבל לא משום תולש סימני טומאה וצריכין אנו לומר דמסתבר לי' לרבינו דחיוב מלקות של תולש סימני טומאה אינו רק בתולש העור של הפשיון עצמו או בתולש השער לבן או מחית הבשר אשר פרח בנגע. דבכל אלה הלאו הוא במעשה של התלישה עצמה ושפיר לוקה דזה הוי עבירת לאו שיש בו מעשה משא"כ בגילוח שער הנתק ואף אם גילחם בתער דעובר במעשה גילוח זה על הלאו דגילוח הנתק בכל זאת כיון דאין השערות אלה עצמם סימני טומאה. ואין במעשה תגלחתם עבירת הלאו עצמו של תלישת סימני טומאה אף דעל ידי כך ימנע מאתנו הכרת הפשיון ונגרם בזה תלישת סימני טומאה של הפשיון בכל זאת כיון דבתלישת סימני הפשיון ע"י מניעת ההכרה אין בו מעשה ואף דתלישת סימן טומאה זה נגרם ע"י מעשה הגילוח של שיער הנתק וגילוח זה עצמו הו' מעשה לענין עבירת הלאו דגילוח הנתק בכל זאת חשיב מעשה לענין תלישת סימן טומאה דכשויון ומשום דסבור' לי' לרבינו דכונת התורה בזה דאין לוקין. רק על לאו שיש בו מעשה היינו שהמעשה יהי' בגוף עבירת הלאו זה שלוקין עליו ובגרה תלישת סימן הפשיון על ידי תלישת שיער הנתק אין במעשה עצמה של הגילוח עבירת הלאו של תלישת סימני טומאה דהשערות אלה עצמה אינם סימן טומאה. רק דע"י תגלחתם נגרם תלישת סימן הפשיון ואין זה לאו שיש בו מעשה ולדעתו זה פסק בראיות פניה ריקם בעזרה ובירידת מצרים ובהיותו שם החליט בדעתו להשתקע שם וכמו כן בקנה חפץ בהפצר מחבירו דבכל אלה אף שיש בהם מעשה בכל זה. כיון דאין המעשה בעצם עבירת הלאו רק דע״י המעשה נגרם עבירת הלאו אינו לוקה והראב"ד דסובר מיבעיא שגילח שיער הנתק בתער דודאי לוקה שתים אחת משום גילוח הנתק ואחת משום תולש סימני טומאה דכשווין אף אם גילחם בדבר אחר שלא בתער וגם אם נאמר דעל לאו של גילוח הנתק