יד המלך (לנדא) - ד. טז

יש ביד כל אדם בדבר הנוגע לממון לחייב א"ע בהודאתו ורבים מהאחרונים הסבירו נאמנות זו, מכח שיש ביד כל אדם ליתן את שלו במתנה למי שירצה וכיון דהוי בידו לתת במתנה ממילא נאמן לחייב א"ע גם באיזה דרך אחר ושוב אין בידו לחזור וכמו כן בקנס אי לאו קרא דאשר ירשיעון אף דגם מצד הסברא לא היה נאמן להרשיע א"ע בגוף העשיה מצד פסול קרוב מ"מ לענין חיוב התשלומין היה מהני' הודאתו לחייב את ממונו בקנס. ולכן מיעט רחמנא פרט למרשיע א"ע דלענין זה נשתנה דין קנס מקרן דבקנס אין בידו לחייב את ממונו בהודאתו ואף אם הודה פטור מלשלם דבאופן זה לא חייבה אותו התורה כלל ולפי הסברת דברים האלה יצא לנו דהשתא דגלי רחמנא דמודה בקנס פטור מתשלומין הרי שוב אין שום נ"מ בהודאתו לענין ממון רק לענין נאמנות בגוף העשיה והיכי שהרשיע א"ע בהעשיה בלא"ה. אינו נאמן בהודאתו דאין אדם משים א"ע רשע וכיון דאין שום נ"מ בהודאתו וגם אין להודאתו שום נאמנות לפעול על ידו מאומה ממילא הוי הודאתו כמאן דליתא וכלא היה כלל והלכך השתא דגלי לן קרא דלענין קנס לא מהני הודאתו אף בתורת בע"ד הרי לפ"ז בגונא דהקנס בא על דבר עבירה לא היה משכחת כלל מודה בקנס, ואח"כ באו עדים דיהיה נפטר מכח הודאתו אשר הודה קודם העדאת עדים. דכיון דאין הודאתו פועלת לא לענין תשלומין ולא לענין נאמנות של גוף העשיה ובפירוש אמרו דאין אדם משים א"ע רשע ולענין התשלומין מיעטה התורה דאין תשלומי קנס עפ"י הודאות עצמו הרי ממילא בכגון זה הוי כל עיקר הודאה כמאן דליתא וכמו דהודאתו הוי כאפס ואין לענין זה דלא נעשה רשע בכך כמו כן היה כאפס ואין נגד העדאות עדים שהעידו אח"כ ואדרבה כיון דהב"ד לא היו מאמינים לו על גוף העשיה ומכח דאין אדם משים א"ע רשע הרי היה הב"ד מחזיקין הודאתו לשקר והוי כאלו לא הודה כלל. וכיון דקודם שבאו העדים אין אצל הב"ד עדיין מכח הודאתו שום ידיעה וגילוי דעת על אמיתת הענין וא"כ למה לא יתחייב אח"כ כשנתוודע אמיתת העשיה וחיוב הקנס עפ"י העדים לשלם הקנס עפ"י עדות עדים אלה ולפיכך שפיר הוצרך הש"ס בפטור של הודאות קנס ואח"כ באו עדים שיתחייב דוקא א"ע בקרן בהודאתו בכדי שיועיל מכ"ה הודאתו לענין דבר זה דבזה שפיר יש סברא לומר. דכיון דהועילה ההודאה בדבר הנוגע לקרן להתחייב א"ע בקרן בהודאתו שוב נתחזק הודאתו זו בב"ד וממילא נפטר בהודאה זו גם מקנס ואף כשבאו עדים אח"כ אין בידם לחייבן ממה שנפטר כבר והנה כל זה שייך בקנס כפל וארבעה וחמשה וכדומה דנעשה רשע ע"י הודאתו ואי לאו דהוא מחייב עצמו בקרן ואיתחזק דבריו עי"כ בב"ד לא היתה הודאתו נחשבת למאומה וכלא יחשב ומשום דעושה עצמו רשע בהולאתו ואין ביד האדם לעשות א"ע רשע והוי דברי הודאתו בזה כאלו לא היה כלל משא"כ בקנס דפלגא נזקא. דאף דיש חיוב בענין זה בכל זאת לא נעשה רשע בכך. ואף דהתורה לא חייבה אותו תשלומי הקנס על פיו בכל זאת כיון דאינו עושה א"ע רשע בדבריו עכ"פ יש כח נאמנות בדבריו כמו בדברי ע"א ואף דכעת אין לנו שום נ"מ בנאמנות דבריו בכל זאת מועילים דבריו לענין זה דאם באו שני עדים אח"כ שוב אין בידם לחייבו והלכך בהודאות קנס כזה אין שום חילוק בין אם נתחייב בקרן או לא. דכיון דבכל אופן יש עכ"פ נאמנות בגוף ההודאה בשעת מעשה שפיר קרינן ביה אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע א"ע וכיון דנפטר פעם אחת בהודאתו שוב אין ביד עדות העדים אח"כ לחייבו ולפ"ז מיושב קושית המשנה למלך מהך דפרק שבועות העדות דבכל הני דפריך מהם הגמרא שם בכולם יש חיוב קרן דגם המקשה ידע דבאונס ומפותה יש בושת ופגם רק דסלקא אדעתיה דהשבועה שהשביע את העדות היה על הקנס ומשני דגם השבועה לא היה רק על בושת וכנם] מלבד בפלגא נזקא לבד אין שום חיוב קרן רק קנסא ולפמ"ש בקנס דפלגא נזקא אף דנתחייב קנס על נזק שורו מ"מ לא נעשה רשע בכך ובהודאה כזו. דלא שייך בה אין אדם משים א"ע רשע הרי איתחזק נאמנות דבריו בב"ד מצד ההודאה בעצמה וכיון דנתחזק הודאתו פעם בב"ד ונפטר בהודאתו זו מהקנס שבו מקרא דאשר ירשיעון אלהים אזי ממילא אין אנו צריכין כלל עוד בהודאה זו שיחייב א"ע בקרן דאף מבלעדי התחייבות קרן בהודאתו נתחזק ההודאה מצד עצמה בב"ד, ואף אם באו עדים ואח"כ שוב אין בידם לחייבו זה הקנס בעדותן ושפיר פריך הש"ס משבועת העדות של חיוב פלגא נזקא. דגם בזה שייך דלמא מודה ומפטר ואף דאין שם חיוב קרן:

ולפ״ז יצא לנו דאף לדידן דקיימינן דמשביע עדי קנס פטורים מקרבן שבועה. בכל זאת אם השביע עדים שיודעים בהזמת עדיו שנתחייבו לשלם לו דמי הזמה חייבים העדים קרבן שבועה דבזה אין מקום לסברא דלמא היו מודים ומיפטרו דאף אם היו מודים לא היו מחייבים את עצמן בשום קרן זולת דמי הזמה והזמה בעצמה קנסא הוא ובעדים זוממין משוי את עצמן רשעים בהודאתם ואין אדם משים א"ע רשע והוי הודאתם של עדים הראשונים המוזמין כמאן דליתא ואם היו העדים השנים מעידים והזמו את הראשונים היו הראשונים נתחייבו לשלם דין הזמה ע"י עדותן וכמו שביארתי:

ויש לי להביא ראיה לסברתי זאת מרש"י ז"ל. בפ"ק דמכות (דף ה') דפירש שם אמימרא דרבא בבאו שנים ואמרו בחד בשבא הרג פלוני את הנפש כו' ובאו שנים אחרים ואמרו עמנו הייתם בחד בשבא אלא בתרי בשבא הרג פלוני את הנפש נהרגין דבעידנא דקא מסהדי אכתי גברא. לאו בר קטלא הוא וז"ל רש"י ז"ל דכשבאו ביום שלישי בשבת להעיד אכתי גברא לאו בר קטלא הוא שלא הוכד עליו בב"ד ואלו הוי אתו ומודה הוי מיפטר נמצא שהם היו מחייבין מיתה את שאינו ראויה למות ע"כ והנה רש"י ביאר כונתו פה דטעמא דאין אדם נהרג עפ"י עצמו הוא ג"כ מכח מודה בקנס וכן הביאו התוס' פ"ק דזבחים בשם רש"י ז"ל ולכאורה דעת רש"י זו הוא תמוה דא"כ למ"ד מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור הרי גם בהודה אדם על חיוב מיתתו ואח"כ באו עדים הוא ג"כ פטור וא"כ לא יהיה משכחת שיהיה אדם נהרג כלל דמי פתי ישים מעצור לרוחו שלא להודות בב"ד על רשעו ופשעו טרם שיבואו עדים ושוב לא יהיה עוד ביד העדים לחייבו ויציל נפשו בכך וכן הקשו בתוס' פ"ק דמכות על דעת רש"י שם ולפמ"ש ניחא דאף דהטעם דאין אדם נהרג עפ"י עצמו הוא מטעם קנס וכל מודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור בכל זאת במודה על מיתתו ואח"כ באו עדים הרי הוא נהרג דהא בכל הודאת חנם ואח"כ באו עדים אי לאו דמחייב א"ע בהודאתו בקרן הוי הודאתו כמאן דליתא וחייב בקנס עפ"י העדאת עדים שהעידו אח"כ כאלו לא הודה מקודם כלל ובהודאות מיתה לא משכחת בשום אופן כלל שיחייב א"ע בממון בהודאה זו דהא חייבי מיתה פטורים מכל תשלומין וכיון דלא יצויר כלל שיהיה מחייב א"ע בשום דבר בהודאתו רק מיתה לבד אשר מגיע לו כדי רשעתו ואין אדם משים א"ע רשע אזי הוי הודאתו כמאן דליתא וכאילו לא היה כלל ואם באו עדים אח"כ הרי הוא נהרג על ידם והא דכתב רש"י ואלו הוי אתי ומודה הוי מפטר כוונתו דקודם שבאו עדים אכתי לאו בר קטלא הוא. דלא תימא דכיון דאיגלאי מלתא דנתחייב מיתה ממקום אחר הרי הוא למפרע בר קטלא ואף דבזמן שהעידו העדים הראשונים על מיתתו עדיין לא נודע לנו אם הוא בר קטלא על הריגת נפש של עדות עדים השנים המזימין את הראשונים בכל זאת. עכ"פ הוא בעצמו ידע בנפשיה הגם דהוא בעצמו אף אם היה מודה לא היינו הורגין אותו בפועל עפ"י הודאות עצמו היינו משום שלא היינו מאמינין אותו והיינו אומרים דהודאתו הוא שקר אבל כשנתברר לנו לבסוף עפ"י העדים דאמת כן הוא הרי הוא נעשה למפרע בר קטלא על כן כתב רש"י דידיעות עצמו הוי לענין זה כמאן דליתא דהא דאין הורגין אותו עפ"י עצמו אין הטנים. רק משום חסרון אמונה לבד אלא אף גם אם נתגלה לנו ממקום אחר דהאמת הוא כן גזרת הכתוב כך הוא דאין אדם נהרג עפ"י עצמו וכמו שאינו נתחייב קנס עפ"י עצמו ובקנס ודאי אין הטעם משום חסרון אמונה דהא הודאות בע"ד כמאה עדים רק משום דגלי רחמנא אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע א"ע דאינו מגיע לאדם שום עונש ע"י הודאתו הלכך בשום אופן קודם שבאו העדים לאו בר קטלא הוא ואף אם נתגלה לנו לבסוף דגוף הדבר הוא אמת בעצם לא נעשה בזה בר קטלא למפרע רק מהעדאות העדים והלאה דכך גזרה התורה דאין על החטא משפט מות כשהודה חטאו מפי עצמו אבל אם באו עדים אח"כ גם רש"י סובר דהודאות עצמו הוי כמאן דליתא ומשום דלא היתה הודאתו פועלת מאומה ולא איתחזק שום נאמנות מעולם להודאה זו דעל עשיית החטא בעצמו לא היה נאמן משום דאין אדם משים א"ע רשע ומלבד עשיות החטא לא התחייב א"ע בשום דבר שהודאתו ובכגון זה בודאי נהרג ע"י העדים שבאו והעידו עליו אח"כ:

וראיתי לרבינו ז"ל בפרק י"ח מהלכות סנהדרין הלכה וא"ו שכתב וז"ל אבל סנהדרין לא מכין ולא ממיתין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות כו' וסיים וסוף דבר גזרת המלך הוא ע"כ ונראין דבריו דלא מסתבר ליה דעת רש"י שהטעם דאין אדם נהרג עפ"י עצמו הוא מכח מודה בקנס ולכן ביקש רבינו להמציא טעם אחר אכן