יד המלך (לנדא) - ד. קנה

ממון עדות שאי"ל אך גם בדיני ממונות יש זכות לאחד וחוב להשני משא"כ בהעידו על הנהרג שהיה טרפה דאין כאן שום חוב לשום אדם רק זכות לבד להרוצח יכול להיות דאין בזה שום קפידת דין הזמה כלל:

וראיתי להתוספת בפרק מרובה (דף ע"ב) ד"ה אין דכתבו שם אהא דקאמר רבא דמכאן ולהבא הוא נפסל ומשום דעד זומם חידוש הוא דמאי חזית דציית להני ציית להני הילכך אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך וזה לשונם אין להקשות דמנא ליה דמהימני המזימין לפוסלן לימא דאין לך לרבויי אלא חידושו דהיינו ועשיתם לו כאשר זמם אבל אין נפסלין דודאי כיון דמשלמין ממון ונהרגין כ"ש דנפסלין דלא המנינהו רחמנא לחצאין ע"כ והנה התוספת הורו לנו דעתם בזה דבאמת גם בהזמה אין לנו שום מראה מקום בתורה על פסולן של העדים הראשונים להחזיק אותם בשקרנים רק דמכח זה דעפ"י עדותן של האחרונים חייבה התורה את הראשונים לעשות להם כאשר זמם הרי עכ"פ יש להאחרונים נאמנות בהגדתן וכיון דאין נאמנות לחצאין הרי אין נאמנות לחצאין ושוב נאמנים גם לענין זה להחזיק את הראשונים בעדות שקר על פיהן ולפסול אותן על ידן והנה סברה זו של תוספת שייך שפיר בכל עדות אשר יש בהם זכות וחוב ויש בו מקום הזמה אזי חוץ עצם הנאמנות אשר הוא בספק להב"ד איזה כת אמת העידו ואיזה כת שקר העידו יש עוד ענין נוסף דהיינו קיום חוב הזמה ובזה שפיר שייך לומר לכמן דלענין דבר נוסף הזה יש לנו חוק מפורש בתורה להאמין להאחרונים לכן שוב אין נאמנות לחצאין וגם לענין עצם הנאמנות ג"כ אנו מאמינים רק לאחרונים ומחזיקין את הראשונים לעדי שקר משא"כ בנידון שנסתפקתי עליו דהעידו הראשונים על הנהרג שהיה טרפה דבעדות זו אין מלבד עצם הנאמנות על גוף הענין אם הוא אמת או שקר שום דבר נוסף להאמין להאחרונים יותר מהראשונים וכיון דבגוף עצם הנאמנות בלתי קיום דין הזמה אין לנו שום רמז בתורה להאמין להאחרונים יותר מהראשונים הרי ממילא נשאר עצם הנאמנות בספק השקול כדין תרי ותרי הן אמת דתוספת כתבו סברתם זאת אליבא דרבא דסובר דמכאן ולהבא הוא נפסל אבל אנן קיי"ל כאביי ביע"ל קג"ם. דעד זומם למפרע הוא נפסל. אבל בכל זאת סברתם זו מוכרחת הוא גם לאביי דודאי גוף הסברא דחידוש הוא דמאי חזית דציית להני ציית להני סבירא ליה לאביי כמו לרבא דהוא ענין מוכרע דעד פי שיקול הדעת אין להאחרונים שום יתרון כח בעדותן יותר מהראשונים זולת מצד חידוש וחוק התורה ובדבר זה לא שייך פלוגתא כלל רק דהפלוגתא אשר בין אביי לרבא הוא דרבא סבירא ליה דאין לך בו אלא משעת חידושו ולפיכך מכאן ולהבא הוא נפסל ואביי מסתבר ליה דכיון דעכ"פ חידוש זה חידשה התורה דהאחרונים נאמנים נגד הראשונים לקיים בהן דין הזמה על פיהן וממילא גם לפוסלן נאמני' ומשום דאין נאמנות. לחצאין הרי ממילא משעה דאסהידו הן המה רשעים ואם אתה מכשירן למפרע ופוסלן מכאן ולהבא הרי גם זה אין לך נאמנות לחצאין גדול מזה וכיון דביארתי דסברת התוספת אזלי בין לרבא ובין לאביי הרי ממילא בנידון שנסתפקתי דלא שייך בו הסברא של נאמנות לחצאין אין לנו מקום כלל להאמין להאחרונים ולהחזיק את הראשונים במשקרים על פיהם וצריך עיון לדינא:

פרק עשרים הלכה ב' נהרג זה שהעידו עליו ואח"כ הוזמו אינן נהרגין מן הדין שנאמר כאשר זמם לעשות ועדיין לא עשה. ודבר זה מפי הקבלה אבל אם לקה זה שהעידו עליו לוקה וכן אם יצא ממון מיד זה ליד זה בעדותן חוזר לבעליו ומשלמין לו' ע"כ:

הנה רבים מרבותינו הראשונים והאחרונים עוררו והתעוררו על רבינו בזה והעצומה שבהתמיות הוא דלא נודע לנו שרשו ועיקרו וטעמו של רבינו בחילוק דין זה. הן אמת דבגמרא פ"ק דמכות (דף ה:

) לא נאמר שם דין זה רק גבי מיתה תניא בריבי אומר הרגו אין נהרגין ובסוגיא שם נראין דברי הגמרא שם דבענינים אלה אין למילף שאר עונשים ממיתה דעל הא דאין עדים זוממין נהרגין עד שיוגמר דינו של זה אשר העידו עליו להריגה הביא הגמרא שם חייבי מלקות מנין אתיא רשע רשע גליות מנין אתיא רוצח רוצח הרי לנו דאי לאו לימודים האלה לא הוי ילפינן מלקות וגלות ממיתה ואולם כל זה היה לו לרבינו לפרש ולא לסתום:

וראיתי למרן הכסף משנה שכתב דטעמו של רבינו גבי ממון הוא משום דיליף מק"ו דהבא לחייב ולא הוציא עדיין ממון על פיהם משלמים דמי הזמה אלו שכבר הוציאו ממון על פיהם אינו דין שיתחייבו בדמי הזמה ובממון עונשין מן הדין ע"כ אבל אין לשונו של רבינו סובל כונה זו דלשון וכן שהסמיך רבינו לממון גבי מלקות מורה דטעם אחד היה לו לרבינו לממון ולמלקות בדין זה נס מה שהביא מרן הטעם דגבי מיתה אם הרגו אין נהרגין משום דאם נהרג אדם על פיהם אזי עונשם חמיר כל כך דלא סגיא להו. להסיר עונם וחטאתם יכופר במיתה וכמו דמצינו בנתן כל זרעו למולך לחטאתו כבדה כל כך עד שאינו יוכל להתכפר במיתתו ואינו נהרג ולפיכך במלקות דאם נלקה אדם על פיהם אין החטא גדול כל כך נתכפר עונם בעשות להם כאשר זמם אבל דברי מרן אלה תמוהים המה דאם היה סברא זו עולה יפה בדעת הגמרא אם כן היאך עביד אביו של בריבו הק"ו על הרג דחייב מהבא ליהרג. ובריבו הוכרח עי"כ להא דאין עונשין מן הדין והלא לפי סברת מרן ז"ל עיקר הק"ו מעיקרי ליתא דאדרבה משום חומרא זו אשר יש בכבר נהרג על פי הזוממין בדין הוא שלא יהיו הזוממין נהרגים:

ולולי דמסתפינא להעיר בדבר חדש אשר לא שערום הראשונים הייתי אומר דאין טעמו של רבינו בהא דאם הרגו אין נהרגין ולא ילפינן בק"ו מן בא ליהרג משום דאין עונשין מן הדין דמסתבר ליה לרבינו דהקושיא שהקשה אביו של בריבו לבנו. וגם התשובה שהשיב בריבו לאביו. לא היה רק דרך שקלי וטריא אבל אליבא דאמת שאלת אביו ליתא דהק"ו מעיקרי יש לו פרכא וגם תשובת הבן ג"כ ליתא דאליבא דאמת לא שייך בזה הק"ו הכלל זה דאין עונשין מן הדין וכמו שכתב רבינו בפירוש בהלכות מאכלות אסורות פרק ט' הלכה ב' וז"ל לא שתק הכתוב מלאסור בבב"ח האכילה אלא מפני שאסר הבישול כלומר דאפילו בישולו אסור ואצ"ל אכילתו כמו ששתק מלאסור הבת מאחר שאסר בת הבת ע"כ הרי לנו בפירוש דהיכי דהק"ו אינו רק גילוי מלתא בעלמא עונשין מן הדין וכן הובא ג"כ בקיצור כללי המידות דבכל גילוי מלתא עונשין מן הדין ואין לך גילוי מלתא יותר מק"ו זה אשר בעדים זוממין גם מבלעדי זאת אין מקום כלל בק"ו זה להא. דאין עונשין מן הדין דהרי אנו רואין דכל אזהרת לאו של איסור אכילת כל בהמה וחיה טמאה אין אנו למדין רק בק"ו מחזיר שפן וארנבת, וכמו שכתב רבינו בהדיא בהלכות מאכלות אסורות פ"ב הלכה א'. ואף דאין עונשין מן הדין וה"ה התעורר שם בזה וכתב וזה לשונו ודע שאין לתמוה על מה שכתב רבינו דאזהרת לאוין של מיני בהמה וחיה טמאים ילפינן בק"ו מחזיר שפן וארנבת והלא אין מזהירין ועונשין מדין ק"ו לפי שאילו כבר נאסרו בלאו הבא מכלל עשה בביאור מן מן התורה וכיון שכן אפשר ללאו שלהם לבוא מק"ו ע"כ הרי לנו דבכל לבר אשר עכ"פ איסורו כבר נודע מן התורה עונשין מן הדין ובענינים כאלה אנו יכולין למילף עונשן ואזהרתן והכא בעדים זוממין הרי גוף האיסור של עדות שקר אזהרתו מפורש מן התורה ולמה לא נילף עונש הזמה שלהם מק"ו. אלא ודאי דגם תשובת בריבו שהשיב לאביו דאין עונשין מן הדין לא היתה תשובה נצחית רק שהשיב לו דרך דיחוי בעלמא. אבל באמת סמך בריבי על זה דגוף הק"ו מעיקרא ליתא דאית ליה פרכא דכל דין עדים זוממים יוכיח דהא שני עדים שהעידו באחד שהרג את הנפש והוזמו הרי הן נהרגים וכל דין הזמה אינו רק בשני עדים הרי אנו רואין דשנים שבאו ליהרג המה נהרגין ובשנים שהרגו אנן קיימינן כרבנן דר' יהודא ב"ב דפטורים ממיתה ומשום דכתיב כי יכה כל נפש עד שאחד יכה כל נפש וכן פסק רבינו בהלכות רוצח פרק ד' הלכה וא"ו ואף ר"י ב"ב לא פליג עלייהו דרבנן רק בזה אחר זה אבל בבת אחת. גם ריב"ב מודה דאין נהרגין ובשני עדים המחייבים מיתה לא משכחת כלל בזה אחר זה דבעדים לא יצויר כלל בשום אופן שיהיה נהרג עפ"י ע"א ובשנים שהרגו עכ"פ הוא באפשרי על כל אחד מהם שהוא לבדו יהרגנו ויהיה קרינן בו כי יכה כל נפש ובכל זאת אם הרגוהו שניהם יחד אינן נהרגין ובבאים להרגו שניהם יחד המה נהרגין ואין לך להק״ו פרכא גדולה יתירה מזו. ולכן שפיר אנו קיימינן בחיוב מיתה של עדים זוממין דאם הרגו לזה שהיו מעידין עליו אינן נהרגים ואולם פרכא זו לא שייך רק בעונש מיתה של הזוממין דשנים שהרגו פטורין אבל בעונש מלקות וממון אין שום מקום כלל לפרכא זו דשנים שחבלו או שנים שהזיקו חייבים במלקות ותשלומין ולכן בעונש הזמה של מלקות וממון שפיר פסק רבינו דאף אם כבר נלקה או שילם ממון זה שהעידו עליו והוזמו אח"כ אזי העדים לוקין ומשלמין מדין הזמה ומשום דבמלקות וממון כיון דאין הק"ו מופרך מצד עצמו שפיר ילפינן מיניה החיוב של אחר המעשה מן החיוב של