יד המלך (לנדא) - ד. קמו

בכל זאת אין כח אמירתה רק כח שויא אנפשיה ח"ד ועכ"פ לא עדיף מנאמנות ע"א באיסורין ואשה דמגופה קא חזיא ועלולה לכך איתרע חזקת טהרתה וכל שאינו נגד חזקה נאמנות בתורת עד אחד באיסורין אבל בכל זה אין לה באמירה לבד כח נאמנות גמור כמו שני עדים והלכך באמירה לבד שפיר מהני אמתלא לחזור וכמו דמהני אמתלא לחזור בכל שוי' אנפשיה ח"ד ובכל ע"א באיסורין אבל ע"י לבישת בגדי נדה אלים כח נאמנות שלה להיות נאמנות גמורה מהתורה לכן לא מהני אמתלא לחזור בה:

ויובן בזה דשמואל דבעי בם בפרק האשה שנתארמלה האשה שאמרה טמאה אני וחזרה. ואמרה טהורה אני מהו ועל כרחך כונת האיבעי הוא בנתנה אמתלא לדבריה דאל"ה לא הוי מיבעי לי' מידי דמהיכי תיתי תהיה נאמנות לחזור בלא אמתלא וכן מורה לשון הפשטות דפשיט ליה רב דאף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנות ומה לשון אף דקאמר ולא הוי למיפשט רק אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנות אלא ודאי דגם רב ידע דלא איבעיא ליה לשמואל רק אם מהני לה אמתלא וע"ז שפיר פשיט ליה דאף בזו מהני אמתלא אמנם לפי זה. כל ענין האיבעי ופשטותה הוא תמוה דמאי קא מיבעי ליה לשמואל. הלא ברייתא הוא באמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנוי' אני דאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנות ובודאי לא יהיה חמור בזה איסור נדה דאינו רק איסור כרת מאיסור אשת איש דהוא חייבי מיתות ב"ד ואיך עלה כלל על דעת שמואל דבאמרה נדה אני לא יהיה מהני אמתלא לחזור אשר הוצרך. לאיבעי זאת מיני' דרב גם על לשון פשטותי' דרב קשה דמאי אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנות ומה רבותא הוא יותר בנדה שיהיה שייך בה לשון אף בזו, ואדרבה ק"ו הוא דאם בחייבי מיתות ב"ד דחמור מהני אמתלא בחייבי כריתות לא כ״ש אמנם לפי מה שהסברתי היתה זאת גופא כונת האיבעי דהיה שמואל מסופק בכך אם שאני בזה אמירת האשה דהיא נדה דגם באמירה לבד יש לה עכ"פ כח נאמנות של ע"א מאשה שאמרה א״א אני דבא"א אין לה נאמנות כלל רק כח שוי' אנפשי' ח"ד לבד וגם באמירת נדה מצינו עכ"פ שורש נאמנות אמירה זו נדרש בתורה מקרא דוספרה לה הלכך אפשר דבאמרה נדה אני לא מהני אמתלא לחזור בה או דלמא דקרא דוספרה לה. אינו רק דומיא דספירת שבעה נקיים דצריכה להלביש בגדים אשר תבחין בהם ימי טהרתה וגם באמירת נדה צריכה ללבוש בגדי נדה אבל באמירה לחוד אף בנדה אין לה נאמנות רק מכח שויא אנפשי' ח"ד ועכ"פ לא יותר מנאמנות ע"א באיסורין ומהני אמתלא לחזור בה ועל זה פשיט ליה רב דבאמירה לחודא אף בנדה מהני אמתלא דאמירת נדה אני בלא לבישת בגדי נדה הוי כמו אמירת א"א אני וקרא וספרה לה דנתנה התורה נאמנות על אמירת נדה היא זה מיירי בלבשה בגדי נדות דבזה באמת לא מהני אמתלא וכדינא דהרמב"ן ויכול להיות דמשום זה החמיר שמואל על עצמו ולא רצה למיעבד עובדא בנפשיה לסמוך על חזרת אשתו. אף מאמירתה לחוד בלתי לבישה משום דבתורה סתמא נאמר וספרה לה ודרשינן לה לעצמה לכן החמיר על עצמו שלא לסמוך על חילוק זה של לבשה. בגדי נדות או לא לבשה:

ולא אכחד תחת לשוני דדברי הרא"ש בארבעה עשר חלוקות דכייל בפרק הניזקין בענין של ע"א נאמן באיסורין המה תמוהים ומופלאים מאוד בעיני. דכתב בחלוקה ו' באמר על טבל דפלוני תיקנו לו והלכו ושאלוהו לפלוני ואמר דלא תיקנו דהרי הוא בחזקת טבל ואע"ג דכל מקום שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כשנים שאני הכא שהוא מודה שלא תיקנו רק שאמר לאותו האחר לתקנו והוא אמר לא תקנתיו הרי הוא בחזקת טבל עכ"ל הרא"ש והנה משמע דפשיטא ליה להרא"ש ז"ל. דמלתא דעולא שייך בכל ע"א באיסורין ואנכי לא זכיתי למצוא מקום בש"ס שיהיה נאמר בו מלתא דעולא בע"א בשאר איסורין ואדרבה כל תהלוכות סוגית הש"ס בענין זה מורין להיפך וכמו שביארתי ובחלוקה הזאת שהביא הרא"ש באמר הלה דלא תקנתי בלא"ה נאמן להכחישו כדין עד מכחיש את העד ונשאר הדבר בחזקת שאינו מתוקן כמו שהיה קודם הגדתו של הראשון ואפשר דמהני סברת הרא"ש לענין זה דכיון דגם הוא הודה דסמוך רק על אותו האחר דהוא תקנו והאחר מכחישו האחרון נאמן לגמרי והרי הוא טבל ודאי כדברי האחרון. ויש לי ראיה נוכחת שגם הר"ן מסתבר ליה כמו שכתבתי דבפלוני תיקן לי את הכרי בלא"ה אף בלתי סברת דסמיך עליה נאמן אותו פלוני להכחישו כדין כל עד המכחיש את העד דבפרק שבועות הפקדון כתב שם הר"ן על זה דמוקי הגמר' שם הא דהכל מודים בשבועות עד מיתה דחייב קרבן שבועה דאמר לדידה ולא אמר לב"ד וזה לשון הר"ן ולאו למימרא דאפילו העד שאמרה בשמו שמת הכחישה ואמר דלא מת דודאי דבכך לא מיהמנה דכך הוא הדין בכל עד מפי עד באם הראשון כפר אין השני האומר בשמו נאמן וראי' לדבר מדאמרינן בפרק המדיר (דף ע"ב) באמרה פלוני חכם התיר לי את הכתם ואזל ושיילי' ואישתכח שיקרא ע"כ יע"ש. והדבר תמוה דלמה לא הביא הר"ן אותה הראי' עצמה מפלוני כהן תיקן לי את הכרי ואזל ושיילי' ואישתכח שיקרא דזה נאמר שם קודם במשנה ובגמר' ובודאי לא כתב הר"ן דברים כאלה בלתי טעם וכונה אלא ודאי דגם להר"ן מסתבר ליה דמחלוקה ראשונה. אין ראי' משום דבפלוני כהן תיקן לי את הכרי בלא"ה נאמן הכהן להכחישו כדין עד המכחיש את העד דבזה לא שייך מלתא דכ"מ שהאמינה התורה וכמו שכתבתי אבל בעדי אשה הוי אמינא דכיון דהעד המעיד לפני ב"ד להתירה הוא כשנים שוב אין העד אשר העיד בשמו נאמן להכחישו. ולכן הוכרח הר"ן להביא מקלוקה זו דטיהר לי הכתם דבחלוקה זו יש ג"כ להאשה נאמנות בעניני טומאתה וטהרתה מדאורייתא והרי היא כשנים ובכל זאת נאמן החכם להכחישה והיינו משום סברא דסמכה עלה ושפיר יש ראיה מזה גם לעד מפי עד בעגונה דאף דעד המתיר הרי הוא כשנים מ"מ כיון דלא העיד השני רק מפי העד המכחישו אזי אותו העד המכחישו הוא נאמן:

ועפ"י סברתי זאת אשכחנא פתרא לדעת הרא"ה שהביא הר"ן בפרק האשה שנתארמלה דבאמרה א"א אני שנתקדשתי לפלוני לא מהני לה שום אמלתא בעולם לחזור בה ותמהו הרבה מהאחרונים על דברי הרא"ה אלה וטרחו מאוד לישבו וכבר כתבתי על דברי הרא"ה אלה בהלכות אישות אמנם עפ"י סברתי זו שהסברתי אוסיף שנית ידי לברר דעת הרא"ה דהרא"ה מיירי דגם האיש אמר שהיא אשתו והאשה מודית לדבריו ואנן קיי"ל דבמקום דאין לומר משטה הוי הודאות בע"ד כמאה עדים והכונה הוא דבזה שמודה לדברי שכנגדו הוי כמו אם נתברר להב"ד עפ"י מאה עדים דדברי שכנגדו אמיתים הם וכל הגדה אשר יש לה כח נאמנות של בירור גמור אין כח בשום אמתלא לבטל הגדה כזו ובפרט דבכגון זו דנתברר ע"י הודאתו על דברי שכנגדו דכנים ואמיתים המה ומה מהני אמתלא של האשה על הודאתו של האיש אם האיש עומד בדיבורו שהיא אשתו הלא אין כח באמתלא רק לבטל הפעולה אשר נתפעל ע"י דיבורה לה לעצמה אבל לא לבטל פעולת הבירור שנתברר להב"ד ע"י הודאתה על דברי האיש שאמיתים הם וכיון שהאיש אינו חוזר מדיבורו מה מהני אמתלא והחזרה שחוזרת האשה הלא דברי האיש שנתברר לנו שאמיתים הם המה עומדים במקומם ובאמת אם שניהם האיש והאשה חוזרים מדבריהם ונותנים אמתלא לחזרתם גם הרא"ה מודה דלשניהם מהני אמתלא לחזור מדבריהם:

אמנם עוד בדבר אחד לבי מהסס דכיון דאנו רואין דבירושלמי פ"ב דכתובות שהבאתי הובא גם עדות של איסור והיתר ולטמא ולטהר וחילק בהם דעד שלא נחקרה עדותן בב"ד אם אמרו מבודין היינו יכולין לחזור בהם ומשנחקרה עדותן בב"ד אינן יכולין לחזור בהם והלא כל עדות של איסור והיתר אינן צריכין ב"ד כלל ומה לי אם נחקרה בכך עדותן בב"ד או לא אלא ודאי דהכי קים להו לגמרת ירושלמי דכלל זה דכיון שהגיד תלוי העיקר רק בהגדה בב"ד וכל שהגיד בב"ד אינו יכול לחזור בו ולפ"ז גם בעדות עד אחד באיסורין אף דהגדתו בזה מועיל שלא בב"ד כמו בב"ד בכל זאת לענין חוזר ומגיד אם אירע ונחקרה עדותן בב"ד גם בעדות כל שאר איסורין שוב אין ביד העד לחזור בו ומלבד משמעות ענין זה מהירושלמי ע"כ אנו מוכרחין לומר כן דאי לא תימא הכי יהיה תמוה ומופלא פסקו של רבינו בספ"א מהלכות איסורי ביאה ופט"ז מהלכות סנהדרין הל' ו' דפסק שם בעד אחד שהעיד על חתיכה דחלב כליות הוא או על פירות דשל כלאים הם ובא אחר ואכלו אחר שהתרו בו הרי הוא לוקה ועיין שם בהרב המגיד והכ"מ והלח"מ שטרחו מאוד למצוא מקור דין זה ונעלם ממאור עיניהם כי ככתבו וכלשונו שהביא רבינו פסק דין זה. כמו כן הוא ממש בירושלמי פרק מי שקינא ובפרק שני נזירים אמנם על הירושלמי עצמו וגם על רבינו יהיה קשה דאיך יש בידינו ללקות את האוכלו עפ"י עדותו של ע"א שאמר על החתיכה שחלב הוא ודלמא יחזור העד הזה מהגדתו ואפשר דיתן גם אמתלא המקובלת לחזרתו ונמצא דהיה זה נלקה בחנם אלא ודאי דאף עד אחד כל שנחקרה עדותו בב"ד שוב אינו מועיל לו שום אמתלא להיות חוזר ומגיד והירושלמי גם רבינו מיירי בהעיד עדותו בב"ד. ולא היו צריכין לפרש זאת דמיירי בהכי דטעמו ולשונו מוכיח על זה דעיקר הטעם דלוקין בהאי גונא הוא משום דאיתחזק נאמנותו של העד לענין