יד המלך (לנדא) - ד. קמה

דאפילו אמתלא אינו צריך ליתן לחזרתו אם לא לחזור ולהתיר אותו הדבר לעצמו אשר העיד עליו לאיסור דלגבי עצמו יש כאן כח של שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וכח זה אין ביד אדם לבטל רק בנתינת אמלתא וכמו שאבאר בסמוך אבל לחזרתו נגד כל העולם או גם נגד עצמו לחזור מהיתר לאיסור אין צריך שום אמתלא דכיון דגם הגדתו הראשונה אינה רק דיבור ואם חוזר בו אח"כ אנן קיימינן כר' יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור והגדתו האחרונה מבטלת הגדתו הראשונה:

ויש לי להביא ראיה לזה דהגם דסתמא נאמר בגמרא דע"א נאמן באיסורין בכל זה אין בדברי ע"א באיסורין נאמנות ובירור גמור מהא דאמר עולא דכל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים ואם בא עד אחד ומכחיש להעד הראשון אין דבריו של העד האחרון במקום דברי העד הראשון כלום דאין דבריו של אחד במקום שנים ואם נאמר דכל עד אחד באיסורין יש לו נאמנות גמור מן התורה הרי כל ע"א באיסורין הוא כשנים ואם כן לא יהיה ביד ע"א הבא אח"כ להכחישו והלא זה הוא דבר ברור דמלתא דעולא לא נאמר רק בשלשה מקומות אלה לבד דהיינו בסוטה ועגלה ערופה ועדות אשה דבהנך תלתא יש באמת להעד הראשון נאמנות גמורה מן התורה דבסוטה גלי רחמנא ועד אין בה הא יש בה מהימן ובעגלה ערופה כתיב לא נודע מי הכהו הא נודע אפילו ע"י עד אחד כ' גם בעדות אשה המנוהו רבנן לע"א משום עיגונא וסמכו את עצמם או על מלתא דעבידי לגלוי דלא משקרי ביה אינשי או על דיוקא דאשה עצמה אבל בכל שאר עדות של ע"א באיסורין ודאי אין שום מקום למלתא דעולא כלל וכן כתב רש"י בפירוש בפרק האשה רבה (דף פ"ח) אמלתא דעולא דכל מקום שהאמינה התורה ע"א כגון בסוטה ובעגלה ערופה ואשה שהעיד עליה עד אחד במיתת בעלה:

ולדעתי היתה כונת רש"י בזה דלא נטעה דעולא קאי גם על כל שאר ע"א באיסורין גם מהגמרא גופא ממקומו הוא מוכרע דלא קאי רק על שלשה אלה לבד דהא מלתא דעולא קאי גם בבאו שני העדים המכחישים זה את זה שניהם בבת אחת וכן הוא באמת בסוטה ובעגלה ערופה באם באו שני העדים בבת אחת מאמינים לזה שאומר דנטמאה ובעגלה ערופה אנו מאמינין לזה שאמר מי הכהו רק בעדות אשה לבד כתבו התוספת בפרק האשה שנתארמלה (דף כ"ב) ד״ה אי הכי דמשום דאין נאמנות של ע"א בזה רק מדרבנן לכן הא דאין דבריו של אחד במקום שנים. בעדות אשה אינו רק בבאו עדים המכחישים זא"ז בזה אחר זה. ובהתירוה להנשא דאנו מאמינים לזה שבא בראשונה בעדותו שמת הבעל אשר הותרה האשה על פיו. ואם היה כל ע"א נאמן באיסורין נאמנות גמור מן התורה והיה עולא כולל במאמרו זאת דכל מקום שהאמינה תורה. גם כל ע"א בכל שאר איסורין הרי ממילא היתה כונת מימרא דעולא דמיירי בבת אחת גם בכל ע"א באיסורין בבאו שניהם האוסר והמתיר בבת אחת והלא בע"א בשאר איסורין אין מקום כלל למלתא דעולא בהכחישו עד האוסר והמתיר זא"ז בבת אחת. דאיך שייך בהכחשת שאר איסורין בבת אחת הא דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים הלא לשניהם להאוסר והמתיר יהיה לכל אחד דינו כשנים דהרי שניהם שוים בנאמנות שלהם וכיון דבע"א בשאר איסורין לא שייך עיקר מלתא דעולא אשר כל עיקר כונתו הוא רק על הכחשה בבת אחת הרי ממילא בשאר איסורין גם בהכחשה בזה אחר זה אין לנו לבדות מלבינו כלל זה את אשר לא כיון עולא במאמרו כלל:

גם מסוגית הש"ס שם פרק האשה שנתארמלה (דף כ"ב) מוכח בפירוש דבעדות עד אחד בכל שאר איסורין זולת שלשה אלה אף בזה אחר זה לא שייך מלתא דעולא דקאמר שם הגמרא על עד אחד אומר נתגרשה ועד אחד אומר דלא נתגרשה דתרווייהו בא"א קא מסהדי והאי דאמר נתגרשה הוי ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים וכמו כן להיפוך באחד אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה דתרווייהו בפנויה קא מסהדי והנה קשה דלמה להו להגמרא הא דתרווייהו בפנויה והא לתרווייהו באשת איש קא מסהדי הלא בלא"ה. בע"א אומר נתקדשה ואחד אומר לא נתקדשה זה שאמר לא נתקדשה אינו מעיד נגד חזקה ולא שייך בו הא דאין דבר שבערוה וכיון דאין בו דין דבר שבערוה הרי ממילא נאמן כמו כל ע"א בשאר איסורין שלא כנגד חזקה ואם אמרינן דגם בכל שאר איסורין שייך כללא דעולא. דכל מקום שהאמינה התורה ע"א הרי הוא כשנים הרי ממילא בין בבבא דנתקדשה ובין בבבא דנתגרשה אותו העד שמעיד שלא כנגד החזקה הרי הוא כשנים וממילא אין דברי העד השני שמעיד נגד החזקה במקום שנים אלא ודאי דכל עד שאין לו נאמנות פרטי ואינו נאמן רק בכח כל ע"א באיסורין עד זה אינו נאמן כשנים ולא שייך בו כללא דעולא כלל ואם בא ע"א אח"כ והכחישו. כיון דגם ע"י הגדות של העד הראשון לא נתפעל רק הכרעות הספק לצד זה שהגיד הרי ממילא כשבא עד אחר והכחישו הרי מוכרע הספק לצד השני וממילא נשאר הדבר בספק השקול כמו שהיה מקדם קודם הגדתם והכחשתם של שני העדים האלה וכיון דהוכחתי והכרעתי דכל תקפו וגבורתו של עד אחד באיסורין אינו רק הכרעות הספק. אבל אין בו נאמנות להב"ד ואין הענין מבורר על פיו דכדבריו כן הוא הרי ממילא יכול לחזור מדבריו וכמו שכתבתי אמנם בהנך שלשה סוטה וע"ע ועדות אשה הוי גם לענין זה דברי העד כשנים דאם הגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומשום דדבריו הראשונים כמעשה חשובים וכמו דברי שני עדים וכן הדעת נותנת דאם היה ביד העד לחזור ולהגיד לא היינו סומכין להשיא האשה על פיו דמי יודע אם לא יחזור בו העד אחר נשואי האשה ויהיה בניה ממזרים וכמו כן בסוטה אנו מוציאין על פיו האשה מבעלה ועיין בש"ך ח"מ סימן פ"א ס"ק ט"ו דכתב שם דגם בעד המחייב שבועה ועד שני מכחישו ורוצה לפטרו משבועה דאי לאו דיש כח ביד העד לפטור משבועה כמו שיש בידו לחייבו לא היה מועיל כאן הכחשות העד השני הפוטר המכחיש את העד הראשון שיהיה הדין כמו בעד המכחיש את העד דאוקי עד להדי' עד ויהיה כאלו אין כאן עדים כלל דכיון דעד הראשון מחייבו שבועה מן התורה הוי לענין זה דינו כשנים. ולא היה דברי העד השני המכחישו במקום שנים. ועיין במה שהביא שם בשם הר"ן אמנם הא מילתא ברירא לי דאף דבעד אחד מחייב וע"א פוטרו הרי הנתבע פטור משבועה מכח עד הפוטרו בכל זאת העד המחייב בעצמו כיון שהגיד עדותו שוב אין בידו לחזור בו דכיון דאין בדבריו האחרונים כח לפטור את הנתבע משבועה, ואין בהם רק חזרה בלבד וכיון דלדבריו הראשונים היה להם נאמנות לענין חיוב שבועה כמו שנים הרי גם בזה הוא כמו שנים דכיון שהגיד שוב אינו אחר ומגיד:

ובהסברות דברים האלה ארוח לן תמיהת התוספת פרק האשה שנתארמלה (דף כ"ב) שתמהו דלמה לי בנאמנות האב על קידושי בתו קרא דאת בתי נתתי לאיש הזה תיפוק ליה דבלא"ה נאמן שכבר קידשה הואיל ובידו לקדשה ולפמ"ש אין כאן שום קושיא כלל דאם היה נאמנות של האב מכח שבידו לקדשה לא היה הנאמנות של האב על העבר רק כנאמנות כל עד אחד דעלמא דנאמן נגד חזקה בדבר שבידו והיה ביד עד אחר להכחיש את האב וכמו בכל עד המכחיש את העד בעדות איסורין וגם ביד עצמו היה בידו לחזור בו עכ"פ בנתינת אמתלא אבל השתא דריבתה התורה בפירוש נאמנות לאב על זה הרי הוי הנאמנות שלו בזה כמו שנים ושוב אין ביד עד אחר להכחישו וכדעולא דאין דבריו של אחד במקום שנים וגם האב בעצמו אינו מועיל לו שום אמתלא בעולם לחזור מדבריו ולומר שלא קידשה כמו שאינו מועיל שום אמתלא לשני עדים להיות חוזרים ומגידים וכמו שביארתי:

ועפ"י דרכינו זה יתישב לנכון קושית הט"ז ביו"ד סימן ב' שהקשה מהא דפסק הרמב"ן באשה. שלבשה בגדי נדות דלא מהני שום אמתלא לחזור בה ולומר דטהורה היא ומשום דמעשה לא עבדי ולמה בטבח שעשה סימן בראש הכבש ואמר דטרפה הוא מהני האמתלא להטבח לחזור מדבריו וממעשה הסימן שעשה בהכבש להחזיקו בחזקת טרפה ולומר אח"כ דכשרה הוא ולפמ"ש ניחא דנאמנות כל טבח על בשר לומר דטרפה הוא אינו רק כח נאמנות של כל עד אחד והלכך מהני אמתלא לחזור כמו דמהני אמתלא בכל ע"א באיסורין משא"כ בנאמנות האשה על ימי טומאתה וטהרתה דגלי רחמנא בפירוש וספרה לה לעצמה. וכיון דנתנה לה התורה נאמנות ע"ז הרי היא בהגדתה זאת כמו שנים עדים וכפום כללא דעולא דכ"מ שהאמינה התורה ע"א וכמו שביארתי לעיל בסמוך בנאמנות האב על קידושי בתו ולפיכך שפיר לא מהני לה אמתלא לחזור מהגדתה ובדין הוא דאף מאמירתה לבד בלא מעשה לא יהיה מהני אמתלא לחזור בה וכמו באב על בתו דאין צריך מעשה להגדתו והא דבעינן דוקא לבשה בגדי נדה משום דעיקר נאמנות האשה על טהרתה וטומאתה לא ידענו רק מקרא דוספרה לה. והאי קרא בספירת שבעה ימי נקיים כתיב וכיון דעיקר ימי נקיים האלה הוא בבדיקת בגדיה ואם בגדי נדתה מגוללת בדמי נדחה צריכה להפשיטם ולהלביש אחרים תחתיהן בכדי להבחין בה מספר ימי הנקיים. לכן בכל נאמנות האשה בטומאתה וטהרתה הבא מקרא דוספרה לה בעינן מעשה לבישת בגדים ואם אמרה דנדה היא האמינה התורה כאשר תלביש בגדי נדתה אבל באמירה לכד אף דגם בזה היא נאמנת