יד המלך (לנדא) - ד. קמג

יהיה קשה דהא אנן קיי"ל כר' יוחנן דה"ס ש"ה והרי אנו רואין דלא איכפת לן מאומה בהספק שהיה בשעת השבועה והעיקר הוא על שעת עבירת השבועה דאם נודע אז שעבר על שבועתו הרי איגלאי מלתא למפרע דלשקר נשבע ואם כן מה בכך דבשבועות שוא זו שנשבע על חבירו היה ספק בשעת שבועה אם תתקיים או לא סוף סוף אח"כ כשלא רצה חבירו לקיימו איגלאי מלתא דלשקר נשבע וכיון דה"ס ש"ה ולא איכפת לן בהספק שהיה בשעת השבועה אם כן במה נשתנה שבועות שוא זו שנשבע על חבירו שלא לכללה בכל שארי שבועות שוא דעלמא ועל זה המציא רבינו לחלק הענין בנקודה נפלאה דהא דקיי"ל כר' יוחנן דה"ס ש"ה זה הוא דוקא בענינים כאלה אשר הלאו שבהם מפורש בתורה וכיון דנחלט בענינים ההם עכ"פ אזהרת לאו ובין אם ה"ס יהיה שמיה התראה ובין אם לא יהיה ש"ה בכל אופן אין עכ"פ בכח הספק לגרע כח הלאו דהלאו עבר בכל ענין ואין אנו דנין רק אם יש בכח ההתראה בספק לחייב גם מלקות על עבירת הלאו או לבשל כחה של ה"ס שאין בכחה לחייב מלקות והוי כאילו עבר עבירת הלאו זה בלא התראה ובזה אנו קיי"ל כר' יוחנן דכיון דהלאו עבר בכל ענין על כן אין בכח הספק אשר בההתראה לסלק מעל העובר חיוב המלקות אשר על עבירת לאו זה משא"כ בספק אשר בשעת שבועה שנשבע על חבירו שיעשה דבר זה או לא יעשנה דאינה בתכונתה שבועות ביטוי משום דאין הקיום והביטול בידו גם איננה בכלל שבועות שוא משום דעיקר שבועות שוא הנאמר בתורה עיקרה על הודאי נאמר דהיינו על עץ שהוא אבן וכדומה דבשעת שבועה אנו יודעין בבירור דלשקר נשבע אבל היכי דהיה ספק בשעת שבועה אם הוא שקר או לא אף דלבסוף איגלאי למפרע דבשעת שבועה היה שקר אמרינן דזה אינו בגדר שבועות שוא ומעיקרא לא כיוונה התורה שבועה זו בראשית אמירת הלאו של שבועות שוא כלל ואף דבה"ס אין הספק מגרע כח הלאו זה הוא דוקא בספק אשר הוא מוחלט בכל ענין בגדר אזהרת לאו אזי אין בכח הספק לגרע כח המלקות שבו אבל בספק אשר אנו דנין על זה גופא אם הוא בכלל הלאו או לא ואתה רוצה להכניסו עם הספק בעיקר אזהרת ראשית הלאו בזה בודאי אמרינן דשאני ושאני הרבה הספק מודאי ואם אזהרת ראשית הלאו על הודאי נאמר אין בשום אופן בידינו לכלול. גם ספק באזהרת לאו זה ולכן באזהרת שבועות שוא אמרינן דלא נאמר אזהרה זו רק היכי שעבירת השבועה הוא ברור בשעת השבועה אבל בנשבע על חבירו דבשעת שבועה יש ספק אם יקיים חבירו שבועתו או לא אף דלבסוף לא קיימו ואיגלאי מלתא למפרע דבשעת שבועה היה לזה כל דיני שבועות שוא בכל זאת כיון שבשעת שבועה היה ספק ולא יצויר בו בשום אופן התראה ודאית אזי אין אנו מכניסין שבועה זו בראשית אזהרת הלאו של שבועת שוא כלל:

הלכות עדות פרק ג' הלכה ה' כל עד שנחקרה עדותו בב"ד בין בד"מ ובין בד"נ. אינו יכול לחזור בו כיצד אמר מוטעה הייתי שוגג הייתי ונזכרתי שאין הדבר כן לפחדו עשיתי אין שומעין לו אפילו נתן טעם לדבריו וכן אינו יכול להוסיף בעדותו תנאי כללו של דבר כל דברים שיאמר העד אחר שנחקרה עדותו שיבוא מכללן ביטול העדות או הוספת תנאי בה אין שומעין לו ע"כ:

נסתפקתי בעדות עד אחד במקום שהוא נאמן אם יכול הוא לחזור מעדותו או לא ואם גם נתינות אמתלא לא מהני כמו דלא מהני אמתלא לחזור בעדות שני עדים או דשאני בזה עדות שני עדים מעדות ע"א דבע"א אף במקום שמועיל עדותו בכל זאת אם נתן אמתלא לדבריו אפשר דיכול לחזור בו. והנה נתתי אל לבי. לחקור כל שורש הדבר בשני עדים גמורים דאינם יכולים לחזור מעדותם וכמו שאמרו כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ויגעתי הרבה ולא מצאתי בשום מקום בשני התלמודים שום רמז דרש שיהי' מרומז בתורה עיקר גדול כזה בדין עדות אמנם עינינו הרואות כי כלל זה. דכיון שהגיד הוא מקובל ומוסכם כל כך בדעת כל רבותינו הראשונים בלי שום נדנוד מחלוקת כלל ולפי הנראה הא דהיה עיקר זה פשוט כל כך בדעתם. זה הוא מפ"ב דכתובות (דף י"ח) במימרא דרמי בר חמא אמתניתן דהעדים שאמרו דלא שנו אלא שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון אבל אמרו אנוסים היינו מחמת נפשות הרי אלו נאמנים וקא אהדר לי' רבא כל כמיני' בתמי' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ומדקא מתמה רבא כל כך ארמי ב"ח מהא דאינו חוזר ומגיד ולא הביא כלל מהיכן נלמד עיקר דין זה שמע מיני' דהיה דין זה מוסכם ומוחלט אצלם כל כך מכח סברא עד שהיה בכחם להקשות ממנו אכן בכל זאת עדיין לא נודע לנו כחה ושרשה של סברא זו מאין באה ואיפו מקורה ואדרבה אנן קיימינן כר' יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור ולמה יהיה ההגדה הראשונה של העדים אלים כל כך עד שלא יהיה בדיבור של ההגדה האחרונה לבטלה. וראיתי לרש"י ז"ל דכתב שם אהא דרבא וז"ל דגבי עדות חדא הגדה כתיבא ע"כ ואנכי יגעתי ולא מצאתי דרשה זו על קרא. דואם לא יגיד למידרש מיני' רק הגדה אחת ולא שני הגדות ובודאי לא חידש רש"י דרשה זו מדעת עצמו ועל כרחינו אנו מוכרחים להסביר בסברא זו דכיון דע"י הגדה הראשונה נגמר כל ענין של העדות וקם דינא ע"י הגדה זו אם לזכות או לחוב על כן הגדה זו למעשה יחשב וכיון דבהגדה השניה לא שייך כח עדות דהא כבר נגמר כל ענין העדות בההגדה הראשונה ואין לההגדה השניה זולתי קול דברים בעלמא. לכן אין כח בההגדה האחרונה לבטל הגדה הראשונה דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ובפרט דבכל עדות העדים. אשר יקום עדותן בפני ב"ד לא איברי סהלותן אלא לשקרא וע"י אמונת דבריהם של העדים נודע להב"ד אמיתת הענין אשר העידו עליו איך היה וכיון דהב"ד האמינו פעם אחת בההגלה הראשונה והתורה שם חק עפ"י שנים עדים יקום דבר. דאחר עדות של שני עדים לא נשאר שום ספק עוד בעדותן הרי ממילא הוי כאלו הב"ד בעצמם בעיניהם ראו ובאזניהם שמעו שהענין היה כפי אשר העידו והגידו עליו בראשונה ומה מהני אם העדים חוזרים ומגידים ורוצים לבטל הגדתם הראשונה הלא כבר נודע להב"ד שהענין אשר ידונו עליו היה כאשר הגידו בראשונה ובפירוש שנינו בשליחות של תרומה דאם משתרם ביטל השליחות תרומתו תרומה ומה התם בתרומה דכל עיקר השליחות וגם המעשה של הפרשת התרומה ע"י השליח היה הכל עפ"י דיבורו של המשלח ואם היה נתבטל הדיבור אשר בו היה ממנה המשלח אותו לשליח היה נתבטל ממילא עי"ז גם מעשה ההפרשה של השליח ובכל זאת אמרינן כיון דכבר נגמר מעשה ההפרשה ע"י דיבור זה של המשלח הרי נגמר כל ענין הדיבור של השליחות ושוב אין בכח