יד המלך (לנדא) - ד. קלז

ההתראה לא ידעו אם יעבור העבירה דשמא יאכלנו עוד קודם זמן העבירה ולא יעבור כלל אבל להבע"ד בעצמו אין בזה ספק דכשעבר היום ולא אכלה אזי ברגע האחרונה של היום גבי שבועה או ברגע האחרונה של סוף הלילה גבי הקדש אזי ידע העובר עכ"פ בעצמו כי בשאט נפש וזדון לב הוא עובר עבירת האלה הלכך ס"ל לר' יוחנן להתראות ספק כזה שמיה התראה משא"כ בעבירות כאלה דאף בשעת עבירה אינו יודע העובר עבירה בעצמו אם בא בבירור בעשיה זו לידי עבירה יכול להיות דגם ר"י מודה דאינו לוקה. ויש להביא ראי' מזה הדין גופא של לאו הניתק לעשה. שהביא רבינו דפליגי ג"כ ר"י ורשב"ל אם החלות הלאו תלוי בביטול העשה או דחלות הלאו הוא תיכף בשעת עבירתו, רק תיקונו של הלאו תלוי בקיום העשה וקיי"ל כר' יוחנן דביטלו ולא ביטלו ומשום דהתראות ספק שמיה התראה וכן מוקי בגמרא בפרק אלו הן הלוקין פלוגתייהו דר"י ורשב"ל בהתראות ספק ור"י דסבר דשמי' התראה לוקין על הלאו ואף דאינו חל רק בשעת ביטול העשה והוי ספק בשעת התראה דשמא לא יבטל העשה התראות ספק התראה הוא והלא בעבירת ולאו הניתק לעשה הוי ספק גם להעובר בעצמו דבשעת עבירת הלאו לא ידע אם יהיה דעתו אח"כ לבטל העשה. ובכל זה סבר ר' יוחנן דשמיה התראה הרי לנו דאין לר' יוחנן שום חילוק בכך אכן ראי' זו יש לדחות קצת דכיון דהעדים מתרין אותו על כך דאם יעבור הלאו ויבטל העשה יהי' לוקה והוא לא שמע אליהם ועבר על התראתם הרי הוא כאלו הודיע בזה החלטות דעתו דרוצה לבטל העשה אח"כ ואף דאכתי נשאר לו לעצמו הספק דדלמא יתנחם על רעתו והחלטות דעתו ולא יבטל העשה אח"כ בכל זאת נוכל לומר דאם לא חזר מהחלטת דעתו וביטל באמת אח"כ העשה גלי אדעתי' דהי' ברור לו בשעת עבירת הלאו דיבטל העשה אח"כ ואולם יש לנו הכרעות ראי' עצומה מהא דשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו דסבר ר' יוחנן דאם אכל שניהם במזיד לוקה ומשום דהתראות ספק שמיה התראה והלא התם לא ידע האוכל בעצמו בשעת אכילת ככר הראשון אם יאכל השני' דהתם לא שייך לומר דבזה דקיבל ההתראה. הוי כמו אם החליט בדעתו לעבור על האיסור ולאכול גם הככר השני דהא בשעת אכילת הככר הראשון אין עדיין שום לתא דאיסורא והתירא הוא דאכל ומהיכי תיתי נחזיק אותו ברשע ואדרבה דיותר יש לנו לומר דלבו תמים עמו ולא עשה מחשבתו לעבירה כלל ואכל ככר הראשון על דעת דלא יאכל השני ובזה לא שייך. דכשאכל הככר השני איגלאי מלתא למפרע דמאי שייכות יש להככר השני. עם הככר הראשון הלא הככר הראשון היתר הוא ואכילת ככר השניה משוי לי' לאיסורא ואין זה דומה ללאו הניתק לעשה דבלאו הניתק לעשה תיכף בשעת עבירת הלאו אף קודם ביטול העשה עבר עכ"פ על לאו של תורה רק דחיוב המלקות אינו חל עליו רק בעת ביטול העשה ושפיר יש סברא לומר דכשביטל אח"כ העשה איגלאי למפרע דעבירת הלאו מתחלתו היה באופן של חיוב מלקות משא"כ בשבועות ככרות דאכילת ככר הראשון אכילת היתר גמור היה ואיך יש מקום כלל לומר מאיסור על היתר איגלאי למפרע:

וראיתי בתשובות בעל שאגת ארי' הועתקה בשו"ת בית אפרים חלק אה"ע סימן מ"ב שהחליט בדעתו דהיכי דהעובר בעצמו מסופק בשעת עשיות העבירה אם יבוא בעשיה זו לידי עבירה או לא אינו לוקה ומת על עבירה כזה. ובנה חומה בצורה על יסוד זה לתרץ בזה הקושיא העצומה שהקשו על דעת ר"י בר ברזילי דפסק בקטן שקידש לו אביו אשה דקידושיו קידושי תורה הם ואמאי לא מוקי הגמרא בפ"ק דקידושין (דף י"ט) קרא דוכי ינאף אשת רעהו פרט לאשת קטן בקידושי קטן. שקידש לו אביו אשה דלדעת ר"י בר ברזילי קידושי תורה הם והיא א"א וכתב רחמנא דמ"מ הבא עליה בעוד המקדש קטן אינו נהרג על ידה וחידש לנו הרב בעל שאגת ארי' דבר חדש בדעת הר"י בר ברזילי דאף דקידושי קטן מועיל לו בכל זאת אם הגדיל יכול למחות וכמו בגר קטן שגיירו אביו יכול למחות כשהגדיל כמו כן גם בקידושי אביו יכול למחות ומשום דהכח של האב על בנו הקטן בשניהם בגירות ובקידושין כח אחד של זכיה הוא וכמו דיכול למחות בזכיה של גירות גם בזכי' דקידושין יכול למחות וממילא כיון דיכול הקטן למחות בהקידושין לכשיגדל שוב לא משכחת כלל עונש מיתה בהבא על אשתו בעודו קטן ומשום דהספק הוא. שמא ימחה בהקידושין לכשיגדיל ואף למ"ד דשמי' התראה בכל זה כיון דספק זה דשמא ימחה אשר תלוי בדעת הקטן. לכשיגדיל הוא בשעת הביאה. גם להאיש הבא עלי' בעצמו וכה"ג כ"ע מודים דלא שמי' התראה ולפיכך לא מצי הגמרא לאוקמי קרא דכי ינאף פרט לאשת קטן בקידושי קטן שקידש לו אביו דבזה לא היה צריך קרא כלל לפוטרו ממיתה משום אשת קטן דבלא"ה אינו נהרג דההתראה לאו התראה הוא ולא ידעתי מה יענה הרב בעל ש"א להא דשבועה שלא אוכל זו אם אוכל זו דלוקה לר' יוחנן דמוכח מזה דאף ביש ספק להעובר בעצמו סובר ר' יוחנן דשמי' התראה וכמו שכתבתי:

וראיתי בפרק הערל (דף פ') דמייתי הגמרא פלוגתא דרב ושמואל באכל חלב בן י"ב ואח"כ נעשה בן י"ח ולא הביא שערות דסבר רב דנעשה סריס למפרע ושמואל סובר דקטן היה באותה שעה ומגמרא זו יש ראי' מפורשת דאף דהספק הוא גם להעובר בעצמו הוי התראה ולוקה דאל"ה מה מהני לרב דסובר דנעשה סריס למפרע הלא עכ"פ בשעת אכילה כשהיה בן י"ב לא היה האוכל בעצמו יודע עדיין אם יהיה סריס ולמפרע גדול הוא בעת אכילה או דיביא שערות אח"כ וקטן הוא ואף לרב אינו לוקה ומאי נפקא לנו בזה דנעשה סריס למפרע והתוס' שם ד"ה נעשה התעוררו בזה וכתבו דזה לא הוי ה"ס משום דהשתא כשלא הביא שערות איגלאי למפרע שהי' גדול בשעת התראה הרי ביארו התוס' דעתם וסברתם בפירוש להיפך דאף למ"ד ה"ס לא שמי' התראה בה"ג התראה היא ומשום דאיגלאי מלתא למפרע וזה הוא ממש היפך סברת בעל שאגת ארי' דכתב דאף למ"ד שמי' התראה בהאי גונא לאו התראה הוא והנה הרב בעל ש"א שפך סוללה על דברי תוס' אלה וז"ל ולא ידעתי מה יאמרו התוס' להא דשבועות ונותר דחשיב לי' הגמרא ה"ס ואינו לוקה עליהם לרשב״ל ולמה לא אמרינן דכי לא אכל והותיר איגלאי מלתא למפרע דהיה ודאי בשעת התראה גם הרעיש הבעל ש"א על סברת תוס' זו בהראות לנו דהתוס' בעצמם המה סותרים זה את זה דבפ"ק דכתובות דף ט״ו גבי זרק אבן לחבורת בני אדם כתבו וז"ל ותימא הא אף אם ספק נפשות להחמיר הא למ"ד ה"ס לא שמי' התראה הוא פטור משום דהתראות ספק הוא ואי למ"ד דשמי' התראה היכי פטרינן לי' כשנמצא דישראל הרג הא בהכה את זה וחזר והכה את זה מחייב אע"ג דספק הוא וי"ל דשאני התם שיודע בודאי שיבוא לידי איסור אם יכה שניהם מש"ה שמה התראה אבל הכא אינו יודע שיבוא ודאי לידי איסור שאינו יודע את מי יכה ע"כ הרי החליטו דהיכי דהעובר בעצמו מסופק אם יבא לידי עבירה בעשי' זו אף למ"ד דה"ס שמי' התראה בה"ג מודה דלאו התראה הוא ולא אמרינן דכי הכה הישראל לבסוף איגלאי למפרע דהי' ודאי בשעת התראה וסברת תוס' זו הוא ממש כסברת הבעל ש"א והיפוך סברתם שכתבו בפרק הערל גם הביא הבעל ש"א תמך וסעד לעיקר יסוד סברתו דהיכי דיש ספק להעובר בעצמו לכ"ע לא שמי' התראה. מהא דפרק ח' דסנהדרין (דף ס"ט ) דהוכיח הגמרא דרוב נשים לאו איילנות הם מהא דכת ג' שנים מתקדשת בביאה ונהרגין על ידה ואמאי ניחוש שמא איילנות הוא וקידושי טעות הם ואיך נהרגין על ידה אלא ודאי דאזלינן בתר רובא דלאו איילנות הם. ומה הוכחה הוא זו הלא מאן יימר לן דהא דנהרגין על ידה היינו דהורגין אותו לאלתר ודלמא באמת חיישינן לחששא דאיילנות והא דנהרגין על ידה היינו דממתינין להרוג את הבא עליה בעודה בקטנותה עד שתגדול ואנו רואין דלא איילנות היא אז הורגין אותו הניחא למ"ד דה"ס לא שמי' התראה דלא מצינן למיקטלי' אף לאחר שתגדול ומשום דההתראה שהיה בעודה בקטנותה בספק היתה. אבל למ"ד ה"ס שמי' התראה מא"ל אלא ודאי דכיון דבהתראה זו גם העובר בעצמו לא ידע בשעת הביאה אם היא איילנות וקידושי טעות הם או דלאו אילנות היא והרי היא א"א והיכי דיש ספק להעובר בעצמו לכ"ע לאו התראה היא. זה הוא תורף דעתו וראיתו של הרב בעל ש"א ביסוד סברא זו. ואני על משמרתי אעמודה לחזק ולקיים דברי התוס' דפרק הערל גם דבריהם בפ"ק דכתובות צדקו יחדיו ותמהני על הרב בעל שאגת ארי' אשר עיניו כיונים על אפיקי הסברות ואיך עלה על דעתו לדמות שבועה ונותר לאוכל חלב בן י"ב לענין איגלאי מלתא למפרע. הלא באוכל חלב בן י"ב אם באמת הוא סריס והרי הוא גדול בשעת אכילה הרי ממילא ההתראה והעבירה הכל היה בעת גדלותו רק דמאתנו היה מחוסר ידיעה אז אם הוא גדול ועכשיו נודע לנו וכיון דהשינוי של הזמן אינו בעצם הענין רק בידיעתינו שפיר שייך לומר בזה דאיגלאי למפרע והוי כמו דהיה נודע ונתברר לנו אז בשעת עשיות העבירה דהוא גדול כיון דשני הזמנים דהיינו של ההתראה ועשיות העבירה גם זמן הבירור שהוא גדול הכל היה בזמן חיובו ובעת גדלותו משא"כ בשבועה ונותר דע"כ ההתראה הי' קודם זמן העבירה והיה לו עדיין שעות לאכול ואיך יש בידינו לומר דמשעבד הזמן והוא עבר ולא אכל איגלאי מלתא למפרע דעבר תיכף בשעת ההתראה והלא בשעת