יד המלך (לנדא) - ד. קלו

שדרשו בפ"ק דסנהדרין דף ט"ז מקרא דוכל העדה זה סנהדרין אלא ודאי דאף דעל דוד בעצמו לא היה שום אשמה בזה בכל זה כיון שהסנהדרין טעו בקבלה המסורה דהם גרע טובא מב"ד שטעו בדבר משנה והוראתן חוזרות והיה כלא היה וממילא הוי עשיות דוד שלא ברשות הרי לנו הוכחה והכרעה מבוררת דבכל טעות אשר טעו ב"ד בקרקע הוראתו חוזרות וכל הנעשה עפ"י הוראה זו הוי דינו כאלו נעשה שלא ברשות וכמו כן באם הורידו אחד עפ"י טעות ההוראה לקרקע חבירו הוראתן חוזרות וזה היורד לקרקעות עפ"י טעות הוראה זו הוי דינו כיורד שלא ברשות:

פרק י"א הלכה ה' המסית אין דינו כשאר דיני נפשות כו' ואין טוענין למסית ומושיבין בדינו זקן וסריס ומי שאין לו בנים כדי שלא ירחמו עליו שהאכזריות על אלו שמטעים את העם אחד ההבל רחמים הוא בעולם שנאמר למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ע"כ:

זה הוא מגמר' פרק אחד דיני ממונות (דף ל"ו) והוא מקרא דלא תחמול ולא תכסה עליו והא דכתב רבינו שהאכזריות הזאת הוא רחמים זה כתב מדעתו דכל כח אכזריות אשר נטע השם ב"ה בהבריאה היא רק לתועלת הבריאה בכללי לבער ולכלות הזדים ועושי רשעה וכמו כן הוא גם במידת נקמה וחז"ל רמזו לנו זאת במאמרם גדולה נקמה שנתנה בין שני שמות דכתיב אל נקמות ה' והכתוב הורה לנו בזה לבל נאמר בלבבינו דהואיל ומדת הנקמה בתכונתה הוא גרוע כל כך נרחיק אותה מכל וכל ע"כ סמכו חז"ל למדת נקמה כי גדולה הוא דגם בהשם ב"ה אשר הוא תכלית ומקור כל טוב מצינו בו מידת נקמה אמנם היא נתונה בין שתי שמות בין שם ה' שהוא מדת הרחמים ובין שם אל שהוא מידת הדין וכונת הענין הוא כי לעשות נקמה בזדים ופושעים. אזי מידת הדין זה הוא מידת הרחמים, וכמ"ש רבינו כאן שהאכזריות בזה הוא הרחמים ואמרו חז"ל לא די לרשעים שמכעיסין את בוראם אלא שמהפכים מידת הרחמים למידת הדין והכונה הוא דמידת הדין ברשעים האלה הן הוא המידת הרחמים והרואה בעינים פקוחות יבין וישכיל בזה כונת הכתוב שהביא רבינו על זה דכתיב למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים דבאמת החרון אף. אשר האנשים החטאים האלה גורמים בעולם. גם החרון אף הזה עצמו מסובב ממנו טובה בכללי ומאתו יתברך ויתעלה לא תצא רעה רק דהרשעים האלה ברוב פשעם גרמו להפוך מידת הרחמים למידת הדין דהיינו הטובה והרחמים הבאים לכל באי עולם בכללי הוא אמצעי מידת הדין דלבני אדם אשר עיניהם רק לנוכח יביטו נראין הסיבות האלה אשר ייטיבו בכללי למידת דין וחרון, אף נגד הפרטי והבטיח לנו הכתוב דכאשר נעשה דין למטה בהפושעים האלה ויתמו ויכרתו מן העולם אזי כגמול ידם ישולם להם דכמו דמידת הדין של מטה והאכזריות הנעשה בהם הוא רחמים גלוים וידועים כמו כן גם השם ב"ה ישוב ברחמים דהיינו שרחמיו וחסדיו יהיה נודעת גם לנו ולא יוסיפו עוד בני עולה האלה לגרום בחטאתם שרחמי ה' יבואו לנו אמצעי מידת דין וכאמור ונתן לך רחמים ורחמך דהיינו דרחמיו וחסדיו יהיו נתונים לנו לעינינו:

פרק ט"ו הלכה ב' עובד ע"ז אין סוקלין אותו אלא על שער שעבד בו ואם היתה עיר שרובה עכו"ם סוקלין אותו על פתח ב"ד ודבר זה קבלה מפי השמועה אל שעריך זה שעד שעבד בו ולא שנגמר דינו בו ע"כ:

פליאה דעת ממנו נשגבה דלמה השמיט רבינו מלכתוב בכל הניסקלין שיוסקל במעמד כל אנשי עירו ואיך נעלם ממאור עינו כי דין זה נאמר פעמים בספרי פעם אחת בפיסקא ר"כ ברגימת אבנים של בן סורר וזה לשון הספרי ורגמוהו כל אנשי עירו באבנים וכי כל אנשי עירו רוגמין אותו אלא במעמד כל אנשי עירו ופעם שנית הוכפל דין זה בפיסקא ר"מ גבי סקילת נערה המאורסה שזינתה ג"כ בזה הלשון כתיב וסקלוה כל אנשי עירה. וכי כל אנשי עירה כולן סוקלין אלא במעמד כל אנשי עירה ולאו דוקא בשתי אלה בבן סורר ונערה מאורסה שזינתה רק כל חייבי מיתות ב"ד מחויב להיות במעמד כל אנשי ע״ר ומקרא מלא דיבר הכתוב. וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד גם ר' אלעזר הקליר יסד כן בהפייט של אשרת הדברות כהדיבור של לא תרצח דם שופכים בשוגג בלא רואים גולים לערי מקלט הנקראים בהזידם להרוג בצלם ברואים ואתה תבער הדם הנקי לעיני כל רואים והכונה הוא דחיוב גלות על שפיכת דם אדם בשוגג אינו צריך להיות במעמד אנשי עירו רק בלא רואים יכולים להיות גולים לערי מקצטם אבל חיוב מיתה אשר הרוצח חייב על הריגת נפש אדם במזיד אזי מחויב להיות מיתתו לעיני כל רואים דהיינו במעמד כל אנשי עירו. (אבל אי אפשר לפרש כונת הפייטן דבלא רואים הנאמר בשפיכת דם בשוגג היינו בלא עדים דודאי כמו דאינו חייב מיתה בלא שני עדים כך אינו חייב גלות בלא עדים ומשנה שלמה שנינו בריש פ"ק דמכות מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב גלות אין אומרים יגלה זה תחתיו. אלא סופגין את הארבעים ובפרט דגם בחיוב גלות נכלל בו גם דיני נפשות דאם מצאו לרוצח בדרך והרגו בין גואל הדם ובין אדם אחר אינן נהרגין עליו וכמאמר הקרא אין לו דם וכן פסק רבינו בהלכות רוצח פ"ה הלכה י' וא"כ איך אפשר כלל לחייבו גלות בלתי עדות שני עדים גמורים המתירים דמו של הרוצח לגואל הדם לכתחלה. ולשאר כל אדם בדיעבד) אלא ודאי דכונת הפייטן הוא כמו שכתבתי וכדרשת הספרי שהבאתי:

וראיתי לרמז ענין זה דכל חייבי מיתות ב"ד אינו לנקמה בעושי רעה רק למען שהנשארים ישמעו ויראו ולכן הומתו לעיני כל רואים. למען יווסרו מדברי יהודה שאמר לאחיו בהצלת יוסף מה בצע כי נהרוג את אחינו וכסינו את דמו דהנה בודאי גם הסכמת שאר האחים שהסכימו להרגו היה עשיה זו ישרה בעיניהם מצד שהיה יוסף חייב מיתה לפי דעתם ואולם יהודה נשיא אחיו לא היה ישר בעיניו חיוב מיתתו אמנם ירא להגיד לאחיו דעתו זאת בפירוש פן לא ישמעו לו ובפרט כי המה היו רוב נגדו ואחרי רבים להטות. לכן נתן עצות בנפשו לנחותם באורח מישור ואמר להם אף לפי דעתיכם שהוא חייב מיתה בכל זאת חלילה לכם לשלוח יד בנפשו למען תקחו נקמתכם ממנו הלא אחיכם ובשרכם הוא ובודאי כל כונתכם אינו רק להרוג אותו כדין כל חייבי מיתות. למען יווסרו הרואים ולא יזידון עוד ולכונה זו היה מקום באם הרגתם אותו בפרהסיא לעיני כל רואים אבל מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינן את דמו דנכסה את דמו להרוג אותו בצינעה ובהריגה זו לא יווסרל הרואים ולא יצא לנו שום דבר משפיכת דמו רק מיתתו בלבד ומה בצע לנו בהריגת אחינו גם רש"י ז"ל הציץ על כונה זו ורמזה לנו בלשונו הזהב שכתב בפירושו על התורה על וכסינו את דמו ונעלים את מיתתו וקרוב הדבר מאוד דרש"י כיון אל מה שכתבתי אמנם דלא די דלא הזכיר מכל ענין זה מאומה בכל שארי הרוגי ב"ד אלא אף בבן סורר ובנערה מאורסה שזינתה דבשתי אלה מפורש בהם בספרי דסקילתן יהיה במעמד כל אנשי העיר והספרי דריש לה מקרא ורבינו לא זכר ולא פקד בדין מיתתן מדבר זה כלל וצ"ע:

פרק ששה עשר הלכה ד' אין אדם לוקה אלא בעדים והתראה כו' עבר על לאו הניתק לעשה והתרו בו ואמרו אל תעשה דבר זה שאם תעשנו ולא תקיים העשה שבו הלקח ועבר ולא קיים העשה (היינו שעבר וביטל בידים העשה ועיין מרן הכ"מ) הרי זה לוקה אעפ״י שההתראה בספק היא התראת ספק שמיה התראה ע"כ:

נסתפקתי בהתראות ספק אשר בשעת התראה וגם בשעת העבירה עצמה הוא ספק להעדים וגם להעובר גופא אם עובר בעשיה זו איזה עבירה כלל אם גם בזה קיימינן דהתראות ספק שמיה התראה או דהתראת ספק כזו כ"ע מודים דלאו התראה הוא והנה בלאו דנותר וגם בשבועה שאוכל ככר זו היום ועבר היום ולא אכלה פליגי ר"י ורשב"ל אם לוקין בהו או לא ופלוגתייהו בהתראות ספק אם שמיה התראה או לא. וקיי"ל כר"י דשמיה התראה אמנם בשני לאוין האלה אין הספק רק להעדים דהא על כרחך מיירי דההתראה היתה בעוד שיש שעות ביום לאכול בשר ההקדש או הככר אשר נשבע עליו לאכלו דאל"ה לא היו מועילים בהתראתם מאומה ולפיכך אין הספק רק להעדים דבשעת