יד המלך (לנדא) - ד. קל

מנה והלה אומר אין לך בידי ואין צריך לומר אם הודה מעצמו ואמר מנה היה לאביך בידי ונתתי לו חמשים דינרים ונשאר לו חמשים שזה פטור אף משבועות היסת אבל יורש שטען ואמר אני יודע בודאי שיש לאבי בידך או ביד אביך מנה והוא אומר אין לו בידי אלא חמשים או אין לך ביד אבי אלא חמשים הרי זה מודה במקצת וישבע ע"כ:

דין זה שכתב רבינו דבטענת ודאי של יורש חייב שבועה כמו אביו הוא מפרק ואילו הנשבעין דקאמר שם הגמרא בפשיטות על דרשת הקרא דשבועות ה' תהיה בין שניהם ולא בין היורשין אילימא דאמרי חמשין אית לך וחמשין לית לך מה לי הוא ומה לי אבוהון אלא דאמרי חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאבוהון בהאי גונא חייב ואיצטרך קרא למיפטר יורשין:

והנה בש"ך ח"מ סימן ע"ה ס"ק ע"ד הוכיח מדין הש"ע סימן פ"ח סעיף ך' שהביא בשם הטור דבטוען על היורש דהוא יודע בודאי דאביו חייב לו והיורש השיבו על הכל דאינו יודע אם אביו חייב לו דחייב היורש לישבע שבועות היסת דאינו יודע והמציא הש"ך ע"י כך דבר חדש דגם אם על טענת ודאי כזו של התובע השיבו היורש דחמשין ידע דאביו היה חייב וחמשין לא ידע כיון דיש הכחשה בין התובע להיורש אזי חייב היורש שבועה דאורייתא על החמשין השניים שאינו יודע וכתב הש"ך שם וזה לשונו אבל מ"מ לא אמרינן על היורש דהוי מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם דכיון דהיורש טוען. דאינו יודע נשבע שאינו יודע משום דלא הוי ליה למידע ואין להקשות הא אין נשבעין שבועות התורה באיני יודע יש לומר. דהיינו דוקא היכי דהוי ליה למידע משא"כ הכא דנשבע בברי על מה שזה תובעו שיודע שהוא שקר דמה שהוא אינו יודע אינו תלוי בתביעתו דאינו מחויב לידע ודו"ק ע"כ לשונו של הש"ך:

והנה אם אמנם כי שפתי כהן ישמרו דעת כדרכו הרחב והנשגב ובעומק תבונתו העיר אותנו בדבר חדש. מה שלא נשמע עדיין לפניו. בכל זאת החליט הדבר מדעתו ולא הביא שום ראיה לדבריו וחידוש דין כזה להמציא שבועה דאורייתא על טענת אינו יודע צריך סעד לתומכו והנראה לי להכריע דין זה דלאו היורש בלבד אין בו הדין של מתוך שאי"ל משלם בלא הוי ליה למידע אלא גם הנתבע בעצמו. אין בו הדין של מתוך שאי״ל רק בטענת ספק דהוי ליה למידע אבל בלא הוי ליה למידע אין גם בהבעל דבר בעצמו דין מתוך שאי"ל ולפוטרו לגמרי אי אפשר דהא עכ"פ בכפירת ודאי היה נתחייב שבועה דאורייתא ובודאי אין שום סברא שיהיה עדיף כחו של הנתבע בטענת ספק יותר מטענת כפירה ודאית. לכן כמו דאם היה כופר בודאי היה נשבע שבועה דאורייתא שאינו חייב בודאי גם אם טוען טענת ספק נשבע דאינו יודע אם הוא חייב דאי לא תימא הכי ואם נאמר דבכל טענת ספק בשבועה דאורייתא של הנתבע עצמו אמרינן בכל ענין אף בלא הוי ליה למידע מתוך שאי"ל משלם אם כן יהיה קשה תמיה רבתי בדין שומר שמסר לשומר ונאנס דחייב השומר הראשון לשלם ומשום דהמפקיד אומר לו את מהימן לי בשבועה והשומר השני לא מהימן לי וכיון דהשומר הראשון אינו יכול לישבע חייב לשלם ואיך משכחת בזה דין תשלומין כלל והלא יש ביד השומר לתבוע מהמפקיד המעות ששילם לו בהחזרה והמפקיד יהיה מחויב להחזיר לו. דהא השומר השני שהפקיד השומר הראשון אצלו דהוא פטור מתשלומין ואין דבר זה נוגע אליו כלל הרי הוא כשר לעדות עכ"פ דנאבד באונס ושלא כדין לקח המפקיד התשלומין מהשומר הראשון ואף דהשומר הראשון בעצמו אינו יודע אם שלא כדין שילם לו בכל זאת יכול להשביע את המפקיד בזה בכח טענתו בספק עפ"י עד ואם כן יש ביד השומר הראשון לטעון להמפקיד בספק עפ"י עדות העד של השומר השני. והמפקיד אין בידו לישבע שבועה זו אשר השומר השני מחייבו להכחישו דהא גם המפקיד אינו יודע אם נאנס או לאו ויהיה המפקיד מחויב שבועה ואי"ל ומשלם, ואף דאחר ההחזרות המעות שיהיה המפקיד מחויב להחזיר להשומר הראשון יהיה ביד המפקיד לחזור ולתבוע שנית מהשומר הראשון ויחזור ויהיה השומר הראשון מתוך שאי"ל משלם דמתשלומין אלה אין ביד השומר השני לפוטרו בתורת עד המסייע דאין עד המסייע יכול לפטור רק מחיוב שבועה אבל חיוב תשלומין של מתוך שאי"ל ממון גמור הוא ואין ביד עד אחד לפטור מזה וכמו שכתב הרא"ש ברפ"ק דבבא מציעא בכל זאת. אכתי קשה הלא גם אחר תשלומי שנית של השומר הראשון יהיה בידו עוד הפעם לחזור ולתבוע גם שנית בהחזרה מהמפקיד בכח עדות העד של השומר השני וכמו כן לעולם דכל פעם אשר ישלם השומר הראשון להמפקיד יש ביד השומר השני להפקיע התשלומין בהחזרה בכח מחויב שבועה ואי"ל ועכ"פ התשלומין של השומר וחזרת התשלומין האלה של המפקיד חוזרים חלילה לעולם ולמה לא המציאו חכמים. גם בדין זה התחבולה של עשיות פשרה ביניהם כמו שהמציאו במי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו וכתבה ראשונה ללוקח דדין ודברים אין לה עמו דחוזר הטרפא חלילה לעולם עד שיעשו פשרה ביניהם אלא ודאי דכל טענת ספק בשבועה דאורייתא דלא הוי ליה למידע גם בנתבע עצמו אין בו בטענה זו דין מתוך שאי״ל משלם ולכן שפיר אין ביד השומר הראשון להפקיע התשלומין בהחזרה מהמפקיד ע״י עדות השומר השני דהא אף דהשומר השני מחייבו להמפקיד שבועה שלא נאנס והמפקיד אינו יכול לישבע שבועה זו דהא אינו יודע בכל זאת כיון דלא הוי ליה להמפקיד לידע ספק זה אם נאנס או לא על כן אין על המפקיד חיוב תשלומין מכח ספק זה רק חיוב שבועה דאינו יודע ובכגון זה אף לידי חיוב שבועה אין בידו להביא דהא גם השומר בעצמו יודע דהמפקיד אינו יודע מן דבר זה מאומה ואסור להשומר להביא את המפקיד לידי שבועות חנם וראיה זו חזקה ומכוננת בל תמוט ואין עליה שום תשובה כלל רק בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא אין בהבע"ד בעצמו מקום לפוטרו בלא הוי ליה למידע דהבע"ד בעצמו הוי ליה תמיד לדעת אל מי הוא חייב וכמה הוא חייב אבל ביורש שפיר המציא הש"ך דגם אם התובע טוען על היורש טענת ברי והיורש השיב דחמשין ידענא וחמשין לא ידענא דאף דבטענת ברי שטוען התובע נגד היורש יצא היורש ממיעוטא דקרא דבין שניהם וגם היורש נתחייב שבועה בכל זאת כיון דשבועות ברי אין בידינו לחייבו דהא הוא בעצמו טוען ספק ומתוך שאי"ל משלם לא שייך ג"כ דהא אף דהתובע טוען ברי דהיורש יודע בהמנה שאביו חייב לו בכל זאת עכ"פ לענין טענותיהם בב"ד אין על היורש לדעת בעסקי אביו מאומה. ולכן לגבי היורש גם הטענת ספק של חמשין ידענא וחמשין לא ידענא הוי ספק דלא הוי ליה למידע וספק כזה דלא הוי ליה למידע לא גרע עכ"פ היורש מהאב בעצמו ואביו בעצמו בהאי גונא דלא הוי ליה למידע לא היה עליו חיוב תשלומין של מתוך שאי"ל וממילא גם היורש אינו חייב לשלם ואולם בכל זאת לפוטרו בלא כלום אי אפשר דהא עכ"פ התובע טוען עליו ברי דהוא יודע בברי בחוב זה על כן מוכרע ממילא דהיורש מחויב לישבע שבועות התורה. שאינו יודע בחמשין השניים:

הלכה ח' מנה לי בידך והרי עד אחד מעיד עליו והנטען אומר כן הוא אבל אתה חייב לי כנגד אותו מנה הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם ומפני מה אינו יכול לישבע שהרי הוא מודה במה שהעיד בו העד ואין הנשבע בהעדאות העד נשבע עד שיכחיש את העד ויכפור בעדותו וישבע על כפירתו לפיכך שטר שיש בו עד אחד וטען שפרעו וכן כפרן שבא עליו עד אחד וטען שפרעו או החזרתי לך הפיקדון הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם מעשה באחד שהטף לשון כסף מחבירו בפני עד אחד ואמר אחר כן חטפתי ושלי הטפתי ואמרו חכמים הרי זה מחויב שבועה ואינו יכול להשבע ומשלם וכן כל כיוצא בזה. ע"כ:

דין זה ועובדא דר' אבא זו ופירושיה וכל עניניה הכל הובא בפרק חזקת הבתים [דף ל"ד) ובפרק שבועות הפקדון (דף ל"ג) אמנם מה שכתב רבינו בהלכה זו דגם בטענת יש לי כנגדו נגד עד שמעידו שלוה יש ג"כ דין דמתוך שאי"ל משלם ולא זו בלבד אלא דבשטר שיש בו עד אחד אף בטענת פרעתי או החזרתי אמרינן דמתוך שאיל"מ התעוררו רבים מגדולי הראשונים על רבינו בזה ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם לישב דעת רבינו לנכון והראב"ד בהשגותיו כתב על רבינו דמשלים הוא ממשיל ולמה לא יכחיש העד מכל וכל בשבועתו שפרע ואולם כל ההשגות וההתרגשות אלה איננם מכח איזה מראה מקום בגמרא היפוך דעתו של רבינו רק דכל השגתם הוא ממקומו ומהענין עצמו דמצד הדעת וסברא אין הענינים האלה שהביאם רבינו דומים לדין מתוך שאיל"מ המובא בגמרא בעובדא דנסכא דר' אבא. ובודאי גם מרבינו לא נעלם חילוק סברות האלה אכן את הנראה לדעתי בישוב דברי רבינו דרבינו לא זו מחבב כדרכו את ההלכות הקבועות המקובלות בגמרא על כן גם בכחו של עדות עד אחד תפס במושלם דברים ככתבן ההלכה המקובלת מפי השמועה דכל מקום ששנים מחייבים ממון אחד מחייבו שבועה וכל זמן שלא נשבע הנתבע נגד העד בין שאינו רוצה לישבע ובין שאינו יכול לישבע בין שהמניעות היכולת הוא מחמת שטענתו הוא טענת ספק ובין שהמנועות השבועה הוא מחמת שהנתבע מודה לדברי העד בכל אופן כל שאין שבועות הנתבע כנגד העד הוי העדות שהעיד העד אחד ממש כאילו היו שנים מעידין בעדות הזאת ועפ"י הנחה זאת שהוחלט בדעת רבינו כתב דברי ההלכה זו דמתחלה כתב דאם יש ע"א על ההלואה ועפ"י עדות העד הזה נתחייב הנתבע בפרעון ההלואה הזאת ואם הנתבע רוצה לפטור א"ע מפרעון זה אזי אם הוא מכחיש לדברי העד ואומר דלא לוה כלל. הרי בזה יש חילוק בין עד