יד המלך (לנדא) - ד. יג

מתשלומין משום קלב"מ אלא ודאי דר' חייא מיירי באיתא להגזלה בעינא והלכך ביתר מפרוטה מחויב להשיבו ולא היה מיפטר משום קלב"מ דבהגזלה בעינא לא שייך כלל הפטור של קלב״מ. כמו שהוכחתי וביארתי למעלה בבא במחתרת דדוקא שיבר את הכלים פטור אבל נטל חייב להחזיר ושפיר קאמר הדין שלו דוקא בפחות משוה פרוטה דפחות מש"פ אף שהוא עדיין בעינא אינו ניתן להשבון ומשום דמחל ולכן שפיר הוכיח הש"ס דאם הגזלה עדיין בעינא ומשיכה אינו קונה בעכו"ם הרי גוף הגזלה אף שהוא ברשות הגזלן דעכו"ם ברשות הנגזל קאי והוי כאלו לא גזל כלל ואמאי נהרג העכו"ם על זה אלא ודאי דמשיכה קונה בעכו"ם ונהרג על קנין הגזלה ודחי הגמרא דמשיכה אינו קונה ואין החיוב מיתה בעכו"ם על קנין הגזלה ומשום דחסריה ממונא דהא בפחות מש"פ בלא"ה הוי כאלו לא חסריה דהא מחיל ליה רק דחיוב מיתה הוא על הצער דצעריה לישראל בהתחלת הגזלה קודם המחילה והוי פירוש המימרא דר' חייא בר אבא דב"נ נהרג אף על פחות מש"פ. ולא אמרינן דכיון דפחות מש"פ אינו בתורה השבון דפחות מפרוטה מחל הנגזל ואין כאן חסרון ממון כלל אלא דאפילו הכי חייב מיתה על הצער דצעריה לישראל בהתחלת הגזלה וכמו שביארתי:

הלכה ו' אסור לגנוב דרך שחוק או ע"מ להחזיר או ע"מ לשלם הכל אסור. שלא ירגיל עצמו בכך ע"כ:

ממשמעות לשון רבינו נראה לדעתו הוא דע"מ למיקט אינו אסור אלא מדרבנן ומשום חששא שלא ירגיל עצמו בכך אבל גמרא ר"פ איזהו נשך ( דף ס"א) מבואר דעיקר קרא דלא תגנובו קאי רק ע"מ למיקט אבל איסור גנבה גמורה. מצי למילף מריבית ואונאה וכן כתב הלח"מ דגנבה ע"מ למיקט איסור גמור מדאורייתא הוא וכונת רבינו להסמיך טעם לשל תורה וכדרכו בקצת מקומות. ונסתפקתי בגנב ע"מ למיקט אם חייב כפל כמו על גנבה גמורה או לא והנה הסברא נותנת דאינו חייב כפל וכן מוכח בהדיא מברייתא דר"פ א"נ דמייתי שם הברייתא. לא תגנוב ע"מ למיקט לא תגנוב ע"מ לשלם תשלומי כפל דמשמע בהדיא דגונב ע"מ למיקט אינו משלם תשלומי כפל אמנם לפ"ז יהיה קשה איך משכחת כלל חיוב תשלומי כפל בכל גנבה גמורה הלא ביד הגנב לפטור את עצמו ולומר למיקט נתכונתי וממילא אף בהודה דלגנבה איכוין לפטור ג"כ משום מודה בקנס והנה על כל חיוב כפל נוכל לדחוק בהכחיש ואמר לא גנבתי ואח"כ באו עדים דגנב ומתוך כפירתו ידעינן דלאו למיקט נתכוין. דכיון דאמר לא גנבתי כלל הוי כמו כל דאמר לא לויתי דכאלו אמר לא פרעתי דמי ושפיר נתחייב כפל עפ"י העדאת העדים דגנב והודאות עצמו בהא דהכחיש דלא גנב כלל דהוי כמו דהודה דלאו למיקט נתכוין ובכל זאת אין זה מודה בקנס דהא הוא לא הודה מאומה ואדרבה שהכחיש כל עיקר שלא גנב כלל רק דאנן ידעינן מדבריו דעכ"פ לא נתכוון למיקט ומה שנודע לנו מדבריו אין זה מקרי מודה בקנס והארכתי בזה במקום אחר לבאר ענין זה דכל האומר לא לויתי אמנם דמלבד הדוחק לאוקמי כל עיקר חיוב כפל רק באופן זה שכפר בגוף הגנבה קודם שבאו עדים אלא דלפ"ז יהיה קשה דאיך נפרש דין הגמרא באמר גנבתי ואח"כ באו עדים שטבח ומכר דפטור ומשום דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור ואיך משכחת כלל קנס באופן זה והלא כשהוא בעצמו התחיל להודות שגנב יוכל לומר למיקט נתכוונתי ואף שטבח ומכר אח"כ ולא החזיר בכל זאת אם בשעת הגנבה היה דעתו ע"מ למיקט יהיה פטור מכפל ודו"ה דמה בכך אם היה אח"כ מתנחם לרעה והחליט בדעתו לגנבה גמורה לטבחו או למכרו הלא עיקר החיוב באלו משעת גנבה שגנבו מרשות בעלים וכמו שאמרו דאם אין גנבה אין טביחה ומכירה ועל שעת גנבה היה בידו לומר למיקט נתכונתי ואף אם הודה דלגנבה גמורה נתכוין הרי בהודאה זו הוי מודה בקנס ועל הודאה זו דלאו למיקט נתכוין אין ביד העדים כלל להעיד אח"כ דאיך יש ביד העדים לדעת זאת מה היה בדעת הגנב אם למיקט או לגנבה גמורה ולמה להו להגמרא לומר בזה דמודה בקנס ואח"כ באו עדים כטור הא אף אם נאמר דבכל מקום מודה בקנס ואח"כ באו עדים חייב מ"מ הכא פטור דע"ז דלגנבה גמורה נתכוין לא באו העדים ואין בידינו כלל לדעת ואת רק מכח הודאתו לבד וצריך לומר דודאי גונב ע"מ למיקט פטור מכפל וכמו שמוכח בהדיא מברייתא דר"פ א"נ שהבאתי אך דכל עיקר פטור בנתכוון למיקט זה אינו רק היכי דאמר כן לפני עדים שהוא גונב חפץ פלוני אצל פלוני ע"מ למיקט והעדים העידו אח"כ ע"ז. עוד נוכל לומר דאזהרת התורה קאי על הגנב בעצמו שלא יגנב ע"מ שיחזירנה אחר שיצער להבעלים ובזה האופן בלא"ה פטור מכפל דאינו משלם קנס עפ"י עצמו ומ"מ אף כשהחזירו וגם בשעת הגנבה גנבה ע"מ להחזירה גם זה אסרה תורה בלאו דלא תגנוב אבל אם אחד גנב סתם ויש עדים על הגנבה והגנב אמר דלמיקט נתכוין אינו נאמן בכך דכל סתם גנבה כונת הגנב לגנבה גמורה קא מיכוין:

פרק שני הלכה א' הגונב את העכו"ם או שגנב נכסי הקדש, אינו משלם אלא הקרן בלבד שנאמר ישלם שנים לרעהו ולא להקדש לרעהו ולא לעכו"ם וכן הגונב קדשים מבית בעליהם בין קדשי קדשים בין קדשים קלים בין קדשים שאין הבעלים חייבים באחריותן ובין קדשים שהבעלים חייבים באחריותן הרי זה פטור מכפל ותשלומי דו"ה שנאמר וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש ע"כ:

הנה דברי רבינו אלה ככתבם ובלשונם. המה תמוהים ומופלאים מצד עצמם חדא כיון דהביא דרשה דרעהו למעט הקדש ועכו"ם למה ליה להביא קרא וגנב מבית האיש ואם היה לו לרבינו איזה סברא להצריך שני המיעוטים עדיין קשה למה בהמיעוט הראשון דרעהו לא הביא כלל דאין חילוק בין קדשים שחייב באחריותן לאין חייב באחריותן ושדרשה. דוגונב מבית האיש פירש רבינו דאין חילוק בין קדשים שחייב באחריותן ובין קדשים שאין חייב באחריותן והלח"מ העיר ג"כ בזה על רבינו דלמה האיא השני מיעוטים אלה והנה התוס' בפרק הזהב (דף נ"ז) ד"ה רעהו העירו ג"כ בזה על הגמרא דבפרק הזה מייתי הגמרא דרשה דרעהו למעט הקדש ובפרק מרובה (דף ע"ו) ממעטינן הקדש מן דרשה דגנב מבית האיש ולא מבית הקדש והנראה לי לחדש בזה דבחיוב כפל ודו"ה הסברא הוא דכיון דמיעט רחמנא דבגונב מהקדש אינו משלם קנסות אלה ממילא אין שום חילוק בין הבעלים חייב באחריותן או לא דכל כחו של קבלות אחריות אינו רק שיהיה גם להמקבל אחריות איזה זכות ושייכות בהחפץ הזה אשר קיבל אחריותו על עצמו אבל בשום אופן אינו עולה על הדעת שיהיה כח קבלות אחריות כל כך להפקיע כל זכות ושייכות שהיה להבעלים אשר גוף החפץ הוא שלהם שיהיה כאלו לא היה שלהם., וכאלו היה כולה של המקבל אחריות דהלא בכל אופן נשאר עכ"פ עדיין רשות וכח הבעלים למכור וליתן החפץ ולעשות בו כאות נפשו ולא עדיף עכ"פ זכות זה של המקבל אחריות יותר מאם היה שותף בהחפץ וכמו כן כאן בהקדש אף שקיבל ההדיוט אחריות על עצמו בכל זאת גוף הדבר שייך להקדש והקבלות אחריות של ההדיוט אינו פועל יותר רק דגם ההדיוט יש לו זכות בו ולכן כל שרשו ועיקרו של אחריות הוא כעין ענין שותפות וכאלו היה ההדיוט וההקדש שותפין בו ואנן חזינן בגנב משל אביו ומת אביו, ואח"כ טבח ומכר דאינו משלם דו"ה ומשום דוטבחו כולה באיסורא בעינן וכיון דפטור על חלק ירושתו לא מיקרי כולה באיסורא ולכן פטור לגמרי גם על חלק האחים וכמו כן הכא מה מהני קבלות אחריות של הדיוט הא עכ"פ נשאר עדיין זכות מה לההקדש יהיה הזכות זה. מאיזה שם שיהיה עכ"פ יש לההקדש עוד שייכות בו ועל אותו קצת חלק זכות ושייכות שנשאר עדיין לההקדש אימעוט רחמנא דפטור עליו מדו"ה וממילא גם על חלק זכות קבלות אחריות אשר יש בו לההדיוט ג"כ פטור דהא תו לא הוי וטבחו כולו באיסורא דהא יש באותו דבר עכ"פ קצת חלק וזכות לההקדש אשר הוא פטור עליו והא דמחלק ר' שמעון בפרק מרובה בין קדשים שחייב באחריותן ובין קדשים שאין חייב באחריותן לא קאי רק אגונב קדשים מבית בעליהן ומסתבר ליה לר' שמעון דכיון דגנב מבית הדיוט וגם ההדיוט קיבל עליו אחריות שפיר הוי כמו אם היו של הדיוט לגמרי דכיון דקרינן ביה עכ"פ דברים ככתבן האמורים בחוק התורה וגונב מבית האיש לא איכפת לן הזכות שנשאר להקדש וכן מורה לשון המשנה על הא דגונב קדשים מבית בעליהן דר"ש אמר קדשים שחייב באחריותן קרינן ביה וגונב מבית האיש ושאינו חייב באחריותן לא קרינן ביה וגונב מבית האיש ולשון זה מורה לנו בפירוש דעיקר טעמא דר"ש הוא משום שגנבו מבית בעלים וקרינן ביה הדברים ככתבן ורבנן דר"ש סבירא להו דאף כשהוא בבית בעלים וגם קיבלו הבעלים עליהם אחריות גם שניהם אלה יחד אין בכחם להפקיע זכות הקדש לגמרי