יד המלך (לנדא) - ד. קכב

מוקמינן אחזקת איסור נשחטה בחזקת היתר עומדת וכל ספק שנולד אחר שחיטה מוקמינן על חזקת היתר ובכל זאת בנולד ספק בהשחיטה עצמה כמו ספק שמוטת הגרגרת אם נשמט קודם שחיטה או אחר שחיטה או ספק שהה ודרס הגם דגם בספיקות אלה יש להבהמה חזקת היתר מכח רוב דרוב בהמות כשרות הם וגם בספק סכין שנמצא פגום ואינו יודע אם בעור או בעצם נפגמה דיש ג"כ חזקת היתר מחמת דעצם ודאי פוגם ועור ספק פוגם ובכל זאת אנו רואין דעל זה וכיוצא בזה אמרו דזה הכלל דכל ספק בשחיטה טרפה ומשום דכיון דנולד הספק בשחיטה עצמה ולא נסתלק עכ"פ בבירור החזקת איסור אשר על הבהמה בחייה לכן מוקמינן הספק על חזקת איסור אשר היה. עכ"פ פעם אחת ברור בבהמה זו. וכמו כן הוא ממש כאן בחזקת חיוב של חוב זה דקודם הפרעון היה החזקת חיוב ברור וכל ספק אז הוא בחזקת חיוב כמו כל ספק אשר קודם שחיטה ואחר הפרעון נסתלק החיוב וחזקת פרעון הוא ברור וכל ספק אשר אח"כ הוא בחזקת פרעון כמו כל ספק שאחר שחיטה והספק בפרעון עצמו הוי כמו כל ספק בשחיטה עצמה דכל זמן דלא נסתלק עכ"פ חזקת החיוב בבירור הוי דינו כמו אם נולד הספק קודם הפרעון דאוקמינן אחזקת חיוב. והסילוק חזקת חיוב מחמת הרוב מטבעות שאינן מזויפות אשר כתב הט"ז לא ידעתי דהלא לא עדיף רוב זה מרוב בהמות כשרות אשר בספק בשחיטה ואצ"ל בספק בפגימת הסכין דיש ודאי נגד ספק דעצם ודאי פוגם ועור ספק פוגם. ובכל זאת לא מהני כל זה להוציא מידי חזקת איסור אשר על הבהמה בחייה ומכ"ש דאין בכח הרוב של מטבעות שאינן מזויפות להוציא מחזקת. חוב הברור קודם הפרעון דאלים טובא מחזקת איסור אשר בבהמה דחזקת חוב הוא ברור ממש נגד הספק אשר נולד בהפרעון משא"כ בחזקת איסור אשר בבהמה בחייה אין החזקה ברורה נגד תולדת הספק אשר אתייליד אח"כ בהבהמה דהחזקת איסור הוא איסור אבר מן החי או איסור שאינו זבוח והספק אשר נולד אח"כ בהבהמה הוא איסור נבלה או טרפה:

[ובאמת יש מחלוקת הפוסקים בזה אי מחזיקין מאיסור לאיסור או לא]:

ואולם בכל זאת בגוף העובדא שנשאל להט"ז. נראה דהדין הוא כאשר השיב אבל לא מטעמיה דהט"ז דהנה בעובדא הזאת כאשר היא כתובה לפנינו היו שם בהפרעון מטבעות הרבה ובתוך ההרבה מטבעות הטובות נמצא לפי דברי המלוה המטבע המזויפת אשר יש להלוה ספק עליה אם היתה מטבע זו בתוך המטבעות הפרעון או לא. וכיון דכל המטבעות כולן נכללו בחוב אחד ופרעון אחד ובשעת הפרעון נתחזק הפרעון של חוב זה בבירור עכ"פ על אותן המטבעות הטובות לכן איתחזיק הפרעון גם על אותה המטבע אשר עליה הספק. דודאי גם היא טובה היתה ונסתלק כל החוב מהראשון והספק אשר עליה להלוה הוי כמו כל ספק של חיוב חדש דהוא איני יודע אם נתחייבתי וכעין זה מצינו ממש בפרק החולץ (דף ל"ד) בספק ויבם הבאים לירש בנכסי סבא דכיון דהיבם הוא יורש ודאי בפלגא דנכסי סבא אמרינן גם בפלגא השנית דאין ספיקו של הספק מוציא מידי ודאי של היבם ואף דעל הפלגא השנית אין בה ודאי גם להיבם וע"כ אנו מוכרחים לומר דכיון דכל הנכסים כולם כלולים יחד בשם נכסי הסבא ולכן פועל הודאי אשר להיבם על פלגא גם על החצי השנית אשר עליה הספק דאין כח ביד ספיקו של הספק להוציא גם מחצה זו מהיבם וכמו כן הכא כיון דאיתחזיק להלוה הפרעון בודאי. עכ"פ על אותן המטבעות הטובות בודאי אזי גם על אותה המטבע אשר היה כלולה ג"כ בפרעון זה ונולד ספק עליה פועל הודאי של המטבעות האחרות אשר היה עמה בפרעון גם על מטבע זו ואמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי וכעין זה מקשה התוס' רפ"ק דמציעא ד"ה וזה על דינא דמתניתן דזה אומר כולה שלי. וזה אומר מחצה שלי דנימא דכיון דלזה האומר כולה שלי שייך מחצה בודאי נימא גם על מחצה השנית דאין ספק מוציא מידי ודאי וכמו בספק ויבם בנכסי סבא ותירצו דאין זו סברא דמה שהוא חציו בודאי יועיל גם על המחצה השנית והנה סברת תירוצם ניחא בטענת שני בני אדם. על הבגד דעי"ז דהמחצה שייך לו כעת בודאי לא איתחזיק עדיין דהיה כמו כן מתחלה וגם לא הוחזקו מעולם שני חלקי הבגד להיות כלולים יחד בחזקת איש אחד דיכול להיות דמתחלתה היה הבגד שייך לשניהם מחצה לזה ומחצה לזה. משא״כ בהנידון של הט"ז אף דהמטבעות חלוקים במספרם ומפורדים אחת מהשנית. וכל אחת מטבע בפני עצמה היא בכל זאת בהחיוב וגם בהפרעון היו כל המטבעות כולם כלולים יחד במספר ידוע ואין מקום לומר בהפרעון של המטבעות המרובות דפרעון מטבע זו הוא עבור חיוב ההלואה של מטבע פרטי מהמטבעות מרובות של ההלואה שהלוה ממנו וגדולה מזו מצינו בגזל שלש אגודות אף דאגודות המה נפרדות ומחולקות זו מזו ועל כל אחת מוטל חיוב השבה בפני עצמה בכל זאת לענין חיוב השבה אשר על צירוף של שוה פרוטה כל האגודות כולן לגזלה אחת יחשב ואף דהתם לא נעשה צירוף הזה אשר מחמת הגזלה רק מדעת הגזלן לחוד ומכ"ש הצירוף אשר מחמת ההלואה דצירוף הזה היה מדעת הלוה והמלוה דמצרף כל המטבעות יחד להיות אחת וכיון דבשעת ההלואה היו כל המטבעות יחד כולם כלולים כאחת וגם בשעת הפרעון היה הסילוק של כל החוב כלול יחד ואם נולד אח"כ ספק בחלק מהפרעון אין בידינו לומר. שעל אותו החלק הפרטי נולד הפרעון רק דהספק הזה. על כל חלק וחלק בכלל הפרעון כולה וכיון דבכל החלקים כולם חוץ מחלק אחד בהפרעון הכולל איתחזק פרעון בודאי שוב אנו אומרים. גם על החלק הזה דאנו מסופקים בו דאין ספק מוציא מידי ודאי אמנם כל זה הוא בהיו בהפרעון הרבה מטבעות אשר המה טובות בודאי אבל אם לא היה ההלואה והפרעון, רק במטבע אחת. והמלוה לא שם עיניו וקיבלה אותה בסילוק פרעון ואח"כ טוען עליה שהיא מזויפת ועדיין הלוה חייב לו כל החוב כולו והלוה השיב דאינו יודע אם המטבע המזויפת הזאת היא אותה המטבע שפרע לו הגם דלסברת הט"ז הוי גם בכגון זה כמו איני יודע אם נתחייבתי בכל זאת לדידי צריך אופן זה עיון טובא לדינא וכמו שכתבתי:

פרק שני הלכה ב' באמצע ההלכה וכן כל הפסול לעדות משום עבירה בין תורה כגון ריבית ואוכלי נבלות וגזלנים בין פסול דדבריהם כגון משחק בקוביא ומפריחי יונים הרי הוא חשוד על השבועה ואין משביעין אותו ע"כ:

הנה בתשובות הריב"ש סימן שמ"ד כתב בסוף התשובה וזה לשונו וגם לדעת ר"ת והרמב"ם ז"ל דאפילו בעובר בשבועות ביטוי להבא נעשה חשוד ונראין דבריהם אפ"ה בנידון זה לא נעשה חשוד אפילו לפי דברי התובע שהרי אפשר כשעבר הזמן לא היה נזכר מן השבועה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב הלכות עדות שהעושה מלאכה בשבת או ביו"ט לא נפסל לעדות אלא א"כ הודיעוהו שהיום שבת או יו"ט דשמא שוכח הוא ע"כ.. ודברי הריב"ש אלה מורים דעלה בדעתו דאין לדעת רבינו שום חילוק בין פסול שנפסל על ידו לעדות ובין פסול שנחשד על ידו לשבועה וכמו דבפסול לעדות באם לא הזכירו בשעת העבירה אינו נפסל דיכול לומר שוגג הייתי כמו כן בשבועה באם לא הזכירו יכול ג"כ לומר דשוגג היה ולא נפסל בכך לעדות.. והנה לא ראה הריב"ש את תשובות הרשב"א סימן תר"ע דכתב בפירוש דמי שטוען על עבירה שעבר דשוגג היה אינו נאמן להכשיר א"ע בטענה זו לשבועה הרי לנו בפירוש דעת הרשב"א דלעשותו חשוד על השבועה אין העדים צריכים להזכירו בשעת עבירה דמבלעדי הזכרתם גם הוא בעצמו אינו נאמן לומר דשוכח היה גם עיניו הרואות דרבינו אשר דרכו לפרש דין כל הלכה על מקומה בפני עצמה ולא לסתום ולסמוך מהלכה אחת על השניה ובפרט בהלכות כאלה אשר עניניהם שונות זה מזה והתם בהלכות עדות כתב בפירוש דצריכים העדים להודיעו בשעת עבירתו שהוא עובר עבירה בזה וכאן בחשוד על השבועה לא זכר ולא פקד שום רמז מזה כלל וזה מורה דדעת רבינו הוא כדעת הרשב"א דלעשות נחשד על השבועה אף אם לא הזכירו העדים בשעת עבירה אינו נאמן לומר דשוגג היה ושאני בזה דין פסול לשבועה מדין פסול לעדות ודלא כדעת הריב"ש ובאמת גם הדעת מכרעת לחלק בענין זה בין עדות לשבועה דודאי בין בעדות ובין בשבועה כשעבר איזה עבירה במעמד עדים והעדים לא הזכירו אותו בשעת מעשה אף אם נאמר דהוא בעצמו אינו נאמן לומר דשוגג היה בכל זאת גם זה אין בידינו לומר דודאי מזיד הוה דעכ"פ גוף הדבר בתכונתו הוא ספק לנו כמו כל ענין המחוסר ידיעה ואדרבה דמצינו בר"פ אמרו לו דף י"א] באמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דנאמן במיגו דאי בעי אמר מזיד הייתי והתם בודאי מיירי שעבר עבירה בפני העדים והעדים לא שמו אל לבם אם היה שוגג או מזיד דאם מיירי דהעדים אשר רוצים לחייבו קרבן העידו דיודעין בבירור דשוגג היה א"כ לא היה לו המיגו דאי בעי אמר מזיד היה דאם אמר דהיה מזיד היו העדים מכחישים אותו גם בזה והיו מעידים דיודעים בבירור דשוגג היה והיו נאמנים נגדו כדין העדים נגד הבע"ד דעל הכחשה זו לא היה לו מקום לשום מיגו וכיון דע"כ מיירי דלפי עדות העדים לא שמו עיניהם רק על גוף עשיות העבירה אבל לא על מהותה איך נעשתה