יד המלך (לנדא) - א צח

ביה"כ והיינו מרויחין בזה דהיה משנה שניה דאחזו בולמוס משנה שאינה צריכה דהיינו יודעין הכל מחולה ביוה"כ ומה לי חולה ועוברה או אחזו בולמוס ובפרט דאכילה ביוה"כ הוא חמור מאוד דהוא חיוב כרת והיינו יודעים ממילא באחזו בולמוס היתר אכילת כל שארי איסורים מק"ו ואולם בכל זאת הדעת מכרעת דבכל ענין גם בחולה ביוה"כ יש עלינו לעשות כל הטצדקאות עכ"פ לכתחלה להקל האיסור בכל מה דאפשר לא מיבעי' אם נאמר דכל איסורים שבתורה דחוים המה אבל פיקוח נפש וכמו דביאר רבינו בפירוש ברפ"ב הלכות שבת דשבת דחויה אצל החולה והרי אמרו בפ"ק דיומא (דף ו') דלמ"ד דטומאה דחויה הוא בציבור אפילו היכי דאיכא כהנים טהורים בבית אב אחרינא מהדרינן ומייתי להו אלא אפילו אם נאמר לחלק בין שאר איסורים לשבת דשבת דחמור הוא דחויה אצל החולה אבל כל שאר איסורים הותרו אצל החולה בכל זאת כיון דהא דמאכילין אותו הקל הקל תחלה על כרחך מיירי דהאיסור החמור והקל שניהם מוכנים לפנינו דאל"ה הלא אסור להשהות אכילת החולה אף רגע אחת וכיון דאין לנו שום עיכוב ע"י כך אם נאכיל אותו הקל הרי הוא כאילו יש כהנים טמאים וטהורים בההוא בית אב עצמו דמסיק הגמרא שם דלכ"ע ואפילו למ"ד דטומאה הותרה בציבור טהורים עבדי. טמאים לא עבדי וכמו כן באכילת איסור להחולה אם הקל והחמור מונחים מוכנים לפנינו בודאי אף אם כל האיסורים הותרו אצל החולה בכל זאת מאכילים אותו את הקל ולא את החמור והא דלא מצינו קפידא זו באכילה ביוה"כ היינו משום דכל ענין זה של אכילת הקל הקל תחילה אין מקומו רק בדחיות אכילת שארי איסורין לחולה דכשמאכילין אותו הקל הקל תחילה אזי אנו דנין על ראשית דחיות האיסור ובזה שפיר אנו מחויבין להמציא דרך איזה דחיה היותר קל משא"כ בהיתר אכילה לחולה ביוה"כ אין מצד תכונת הענין בעצמו מקום כלל לקפידא זו להאכילו הקל הקל תחלה דבאכילת יוה"כ אין חילוק בין מאכל היתר או מאכל איסור דבכל ענין האכילה בעצמו הוא איסור כרת וכיון דהאכילה בעצמו הותר להחולה ואנן א במצורע שחל שמיני שלו בע"פ וראה קרי בו ביום דאעפ"י דאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס דהואיל והותר לצרעתו הותר לקריו ובפ"ק דיבמות [דף ז'] קאמר הגמרא שם דאי לאו מיעוטי דעליה הוי אמינא דגם אשת אח שהיא אחות אשה מתייבמות ואין חילוק בין חדא איסורא לתרי איסורא דהואיל ואישתרי איסור אשת אח אישתרי נמי איסור אחות אשה וכמו כן בהיתר אכילת יוה"כ דכיון דיוה"כ חל על כל שאר איסורים ואם הוא מצד חליו מוכרח לאכול כשיעור אזי בכל ענין הותרה אליו בהכרח איסור יוה"כ והואיל ואישתרי גוף האכילה ביוה"כ שהוא חיוב כרת אישתרי ממילא גם גוף האיסור של המאכל ולכן שפיר במתניתן דחולה ועוברה ביוה"כ דמיירי גם בסתם חולה שהוא מוכרח לאכול כשיעור בכא"פ דהותרה לו איסור אכילה ביה"כ שפיר לא מצינו שום קפידא להבחין בהאיסור של המאכל אם הוא קל או חמור דהואיל וכבר אישתרי גוף האכילה שהוא איסור כרת אישתרי גם האיסור של המאכל וכיון דהותרה עצם האיסור הרי ממילא אין חילוק בין המאכל הוא איסור קל או איסור חמור משא"כ בגוף השיעור אם יספיק לו להאכילו פחות פחות מכשיעור דבהפסק זה ינצל מגוף חיוב כרת אשר על עצם אכילה של יוה"כ ומעיקרו לא יהיה ניתר אליו איסור יוה"כ כלל ובדחיות איסור הראשון של גוף האכילה ביוה"כ בודאי מחויבים אנו לעשות כל טצדקי דאפשר למיעבד להקל האיסור בכל מה דאפשר ולכן שפיר פסקו הבה"ג והטור דאם אפשר להאכילו מעט מעט בכדי שלא יצורף אכילותיו לשיעור כזית בכא"פ מחויבים אנו שלא להאכילו רק על דרך זה ולא בפעם אחת בכדי שלא יבא מעיקרא כלל לידי היתר האכילה של חיוב כרת דיוה"כ

ודע דבאמת תמוה אצלי ענין זה דלפי מה, שביארתי דבאכילת חולה ביוה"כ אין מקום לקפידא זו להאכילו הקל הקל תחלה וכל ענין זה של קפידת איסורים קלים לא קאי רק על מתניתן דאחזו בולמוס דהותר לו אכילת איסורים לסכנות חליו דבזה מחויבין אנו להבחין להאכיל אותו הקל הקל תחלה ובאמת אנו רואין דלא מצינו מאכילת הקל שום רמז ביוה"כ גם רבינו קבע לשתי המשניות האלה בשתי הלכות נפרדות. דדין המשנה של אחזו בולמוס קבע בהלכות מאכלות אסורות וביאר שם בדרך ארוכה תכונת כמה איסורים שונים איזהו מהם חמור מהשני בכדי להורות לנו איזהו מהם להאכיל את החולה תחלה ולהדין הזה של חולה ועוברה ביוה"כ קבע כאן בהלכות שביתות עשור ולא זכר ולא פקד מאומה. מהא דמאכילין הקל הקל תחלה ולא הביא שום רמז כלל מזה גם הטור והש"ע כשהביאו בא"ח סימן תרי"ח הדין של עוברה וחולה ביוה"כ לא זכרו כלל מהא דמאכילין הקל תחלה ותיכף בסמוך כשהביאו הדין של אחזו בולמוס ביארו בצדו להאכיל אותו הקל הקל תחלה גם הביאו האיסורים שונים אשר אחד חמור מהשני כמבואר בגמרא על המתניתן של אחזו בולמוס וזה מורה דגם דעת הטור וש"ע הוא דאין קפידא באכילת הקל תחלה רק באחזו בולמוס אבל לא בהיתר אכילת חולה ביוה"כ וא"כ תמוה על מה ולמה קבעו הדין של אחזו בולמוס בהלכות יוה"כ הלא אין כאן מקומו ובי"ד סימן קנ"ה דשמה הובא דין זה בחולה שיש בו סכנה דבכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע וש"ד התם הוי להו להטור והש"ע לבאר דאף דיכולין לרפאותו בכל איסורין שבתורה חוץ מהנך שלשה בכל זאת אם יש בידינו לרפאותו באיסור קל ובאיסור חמור אין אנו רשאין לרפאותו רק בהקל תחלה ומה ענינו של הדין דאחזו בולמוס באיזה יום מימות השנה אצל יוה"כ ובפרט דעי"ז יש מקום לטעות לכלול גם יוה"כ בדין זה של אכילת הקל הקל תחלה ולפי מה שביארתי לא קאי ענין זה רק על חולה בשאר ימות השנה לבד וצ"ע

וראיתי במגן אברהם שכתב שם בסימן תרי"ח ס"ק ט' על האמור בש"ע דאם יש שני מיני איסורים אחד חמור מחבירו מאכילין אותו הקל תחלה וזה לשונו תרומה חמורה מטבל וטבל מנבלה ונבלה משביעית ודברי המג"א אלה המה תמוהים דלפי דעת המג"א דנבלה חמור משביעית הרי בנבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית א"כ למה קאמר בגמרא דטבל ונבלה מאכילין אותו נבלה טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית ולמה להו להגמרא לאשמועינן בבא זו דטבל ושביעית כלל הלא ק''ו הוא מטבל ונבלה דמאכילין אותו נבילה ומכ"ש בטבל ושביעית דמאכילין אותו שביעית דקיל מנבלה ולפי דעת המג"א היה להגמרא לאשמועינן רבותא טפי דנבלה ושביעית דאף דנבלה קיל מטבל בכל זאת חמור משביעית ומאכילין אותו שביעית ואם בנבלה ושביעית מאכילין אותו שביעית מכ"ש טבל ושביעית דטבל חמור מנבלה דמאכילין אותו שביעית אלא ודאי דנבלה קיל משביעית ונבלה ושביעית מאכילין אותו נבלה ולכן שפיר לא זו אף זו נקיט בגמרא דלא מיבעי' טבל ונבלה. מאכילין אותו נבלה אלא אפילו טבל ושביעית דאף דשביעית חמור מנבלה בכל זאת קיל מטבל ומאכילין אותו שביעית שוב ראיתי דגם רבינו בהלכות מאכלות אסורות פרק י"ד הלכה י"ז כתב דנבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית שאיסורן מדברי סופרים כמו שיתבאר בהלכות שמטה. ובזה שכתב טעמו בצידו מפני שספיחי שביעית אינו רק מד"ס הורה לנו דעתו בפירוש דספיחי שביעית דנקיט הוא דוקא אבל שביעית גמור שהוא מדאורייתא חמור מנבלה ושביעית ונבלה מאכילין אותו נבלה ודלא כהמג"א ולדעתי נזדקר טעות בדברי המג"א או טעות סופר או טעות הדפוס וצריך להיות גם בדברי המג"א נבלה וספיחי שביעית מאכילין אותו ספיחי שביעית והמג"א העתיק זאת מדברי רבינו ותיבת וספיחי נשמט בטעות. ואולם בכל זאת אם היה גם דעת המג"א דנבלה ושביעית דאורייתא דמאכילין אותו נבלה וכונתו היה על ספיחי שביעית היה לו גם להמג"א לפרש הטעם בצידו משום דספיחי שביעית המה מדרבנן וכמבואר בפירוש טעם זה בהלכות רבינו וצ"ע קונטרס כל נדר וכל שבועה גרסינן בפרק ארבעה נדרים (דף כ"ג) תנן רבי אליעזר בן יעקב אומר. אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר לו כל נדר שאני עתיד לידור הוא בטל ובלבד שיהיה זכור בשעת הנדר ומקשה בגמרא על זה. וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהיה בטל לא שמע ליה ולא אתא בהדיה ומשני חסורי מחסרי והכי קתני הרוצה שיאכל אצלו חבירו מסרבו בו ומדירו נדרי זירוזין היא הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהיה בטל ובלבד שיהיה זכור בשעת הנדר ופריך אי זכור עקריה לתנאיה וקיים ליה בנדרים אמר אביי תני ובלבד שלא יהיה זכור בשעת הנדר רבא אמר