יד המלך (לנדא) - א פה

ישראל אשר בו ואנו חוששין דדלמא ישראל הוא משא"כ ברובא דליתא קמן וכמו באדם דאתא מעלמא ולא ידענו מי הוא ואנו רואין אותו בסכנה שנפל עליו גל וכדומה אנו אומרים דמרובא דעלמא הוא ועכו"ם הוא ואין מפקחין ואף דידענו דיש מיעוט ישראל בעולם בזה שפיר אמרינן כל דפריש מרובא הוא דכיון דרוב זה הוא רובא דליתא קמן וכשאנו דנין על החלק דפריש דמרובא הוא לא נשאר בו שום ספק של צד המיעוט. וכיון דצד המיעוט נדחה לגמרי הרי ממילא אין חילוק ברוב כזה בין פ"נ ובין כל שארי ענינים דאף דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב בכל זאת הא ודאי בעינן שיהיה בו עכ"פ צד מיעוט של ישראל והכא הרי צד המיעוט הוא כאילו לא היה וממילא אפילו צד מיעוט אין בו ומאי אין הולכין בפיקוח נפש אחר הרוב שייך בזה לכן במיעוט כזה אף שמואל סובר דגם בפיקוח נפש אין חוששין והא דבתינוק הנמצא בעיר סובר שמואל דאפילו ברוב עכו"ם מפקחין ואף דהוי רובא דליתא קמן משום דסברת החילוק זה שחילקתי לא שייך רק ברובא ומיעוט אשר אנו דנין על כל העולם דבמיעוט כזה לא יצויר כלל שיהיה בספיקו שום הכרעות צד אחר רק לצד הרוב על כן נדחה צד המיעוט מהספק להיות כלא היה משא"כ ברוב ומיעוט אשר אנו דנין על עיר פרטי אף דהוא רובא דליתא קמן מ"מ לא שייך בזה לדחות צד המיעוט מהספק דהא טרם שבאו הרוב של העכו"ם לתוך העיר וגם יכול להיות שילכו הרוב של העכו"ם משם ואז חשוב המיעוט להיות רוב או מע"מ וכיון דאין בידינו לדחות צד המיעוט מהספק על כן מסתבר ליה לשמואל דבמיעוט כזה אמרינן דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב

ועפ"י הסברות דברים האלה עולים פסקי רבינו בהלכה זו לנכון דבשלא נעקרו כולם דיש עדיין לדון בספק הזה מחמת המיעוט הנשאר דין קבוע לכן גם על זה שפירש אין בידינו לדון עליו דהמיעוט הוא כלא היה דהרי עינינו רואות עוצם פעולת המיעוט בהקבוע הנשאר וכיון דגם על האחד הנפרש נשאר עליו צד מהמיעוט אינו מועיל אצלו הכלל דכל דפריש משום דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב והמיעוט פועל אצלו כמו הרוב והמדקדק שם בסוגיא וראה כי כונה זו מוצקת הדק היטב בלשון הגמרא דמה דתימא כל דפריש מרובא פריש קמ"ל דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב ולא נאמר דלא אמרינן כל דפריש רק כיון דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב וממילא לא מהני הא דכל דפריש מאומה) והנה כל זה הוא בנעקרו מקצתן דנשאר עדיין כח המיעוט בהקבוע הנשאר משא"כ בנעקרו כולם דנעקר מהספק הזה דין קבוע והמיעוט אבד כחו לגמרי וכאילו לא היה בו דין קבוע מעולם. אזי הדר דיניה של כל דפריש זה כמו כל דפריש של רובא דליתא קמן וכשאנו דנין על דין זה שהגל נפל עליו דמרובא הוא. אמרינן דודאי מרובא הוא ולא נשאר עליו שום ספק מצד המיעוט ולכן אין מפקחין דכיון דאין בו שום צד מיעוט ממילא לא מהני אצלו הא דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב ולשון רבינו מורה בעליל כונה זו דכתב כשנעקרו כולם אין כאן ישראל וכל הפורש מהם כשהם מהלכין הרי הוא בחזקת שפירש מן הרוב ובהשקפה ראשונה נראה דבמאמר זה בעצמו סותר סוף דבריו לראשיתו דפתח ואמר דאין כאן ישראל וסיים דהרי הוא בחזקת שפירש מן הרוב. הרי יש כאן עכ"פ מיעוט ישראל. ואולם לפי הכונה שביארתי מדויק הכל לנכון גם המעיין בהרא"ש שם בסוגיא דיומא יראה דכוונה זו מוסכמת גם בלשון הרא"ש

ואולם דע דמה שכתב הרמ"ך על רבינו. דהיה לו לפסוק כשמואל דפסק ר' יוחנן כותיה ודברים האלה מורין דעלה על דעת הרמ"ך דשמואל ור' יוחנן בחדא שיטה קיימי אמנם המעיין בגוף הסוגיא יראה דאי אפשר לומר כן דהא לפי מה דמחלק ר' אסי אמר ר' יוחנן בין אותו חצר לחצר אחרת יהיה הפירוש איך שיהיה עכ"פ בכל אופן כל עיקרו ושרשו של החילוק זה סובב והולך על ענין קבוע והרי שמואל לדעתיה דנפשיה דכלל כייל דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב אין לו לדידיה בפ"נ שום מקום לכל ענין קבוע כלל וממילא אין לשמואל שום חילוק בין אותו חצר לחצר אחרת והא דקאמר הגמרא שם עליה דשמואל איני והאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן אין כונת המקשן להקשות על שמואל מר' יוחנן וגם כונת התרצן אינו להשות דעת שניהם אהדדי דודאי אין מר' יוחנן על שמואל שום קושיא ואדרבה שמואל היה גדול מר' יוחנן וכן מורה ענין הגמרא המובא בפרק גיד הנשה (דף צ"ה) דכולהו שני דרב הוי כתב ליה ר' יוחנן לקדם רבינו שבבל. כי נח נפשיה דרב הוי כתב לשמואל לקדם חברינו הוי שדר ליה תליסר גוולי דטריפתא אמר אית לי רב בבבל איזל איחזייהו. הרי היה שמואל גדול מר' יוחנן אמנם בכל זאת גם ר' יוחנן אינו מוכרח לקבל דעת שמואל דהא אפילו לרב לא היה ר' יוחנן מחזיקו לרבו ואף דרב היה תנא ור' יוחנן כתב לו קדם רבינו. ובכל זאת פליג עליו בכמה דוכתא ועיין בתוס' פ"ק דכתובות [דף ח'] ד''ה רב. רק דכונת הגמרא דמקשה איני הוא על פסק הלכה דידן. דאנן אין בידינו לפסוק כשמואל בהא דלחצר אחרת מפקחין דהא אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן דלחצר אחרת אין מפקחין והלכתא כר' יוחנן לגבי דשמואל וע"ז משני דבפרשו מקצתן. גם ר' יוחנן מודה להא דשמואל והא דאמר ר' יוחנן דבחצר אחרת אין מפקחין הוא בנעקרו כולם ובזה פליג עליה דשמואל וכיון דאנן קיי"ל כר' יוחנן לכן פסק רבינו בחצר אחרת כר' יוחנן דאין מפקחין ודלא כשמואל

ועתה עדיין עלינו לבאר פסקו של רבינו לבנעקרו כולם אין מפקחים רק ברוב ישראל. אבל במחצה ע"מ לא ומנא ליה לרבינו הא ובפרט דחילוקו של ר' יוחנן בנעקרו כולם דאין מפקחים מיירי ברוב עכו"ם אבל במחצה ע"מ אפשר דגם ר"י מודה דאף בנעקרו כולם מפקחים והנראה לי דיסודו של רבינו בזה הוא דכיון דמסתבר ליה לר"י דנעקרו כולם יש לו דין רובא דליתא קמץ ובתינוק הנמצא בעיר דהוי ג"כ רובא דליתא קמץ פליגי רב ושמואל שם במתניתן דאם רוב עכו"ם עכו"ם ואם רוב ישראל ישראל מחצה ע"מ ישראל ואמר רב לא שנא דמחצה ע"מ ישראל אלא להחיותר אבל ליוחסין לא ושמואל אמר אף לפקח עליו את הגל ומסיק הגמרא דהא דשמואל ארישא איתמר דרוב עכו"ם עכו"ם ולפקח את הגל אינו כן אלא אף ברוב עכו"ם מפקחין ומשום דאין הולכין בפ"נ אחר הרוב ורב לא זו בלבד דפליג עליה דשמואל ברוב עכו"ם וסבר דאין מפקחין אלא על כרחך דגם במחצה ע"מ ס"ל לרב דאין מפקחין דאי במחצה. ע"מ מפקחין לרב היה לו לומר על הא דמע"מ ישראל דלא שנא אלא לפקח עליו את הגל. דהוא רבותא טפי מלהחיותו ומדלא אמר. רק להחיותו לבד שמע מיניה דלענין פיקוח הגל אף במע"מ אין מפקחין ואף דקיי"ל דספק נפשות להקל על כרחינו אנו מוכרחים לומר דזה הוא דוקא בספק עבורה וכגון במחצה עכו"ם ומחצה ישראל אסופים יחד בחצר. ונפל הגל עליהם דבכגון זה הספק מבורר. דיש עכ"פ בודאי ישראל בתוכם משא"כ בתינוק הנמצא בעיר אף דהעיר בכללו, יש בתוכה מחצה עכו"ם ומחצה ישראל בכל זאת אין הספק מבורר דיש עכ"פ מיעוט ישראל בספק הזה ולכן ס"ל לרב דבתינוק הנמצא בעיר אין מפקחין רק ברוב ישראל וכיון דהלכתא כרב באיסורא. ע"כ פסק רבינו בנעקרו כולם ובשעת עקירה נפל הגל ונולד הספק אם נפל על עכו"ם או על הישראל. דכיון דלא נולד הספק במקום אסיפת החבורה רק לאחר שנתפרדו והלכו כל אחד לדרכו לכן הוי דינו כמו תינוק הנמצא בעיר דלא אמרינן בזה ספק נפשות להקל ובעינן דוקא רוב ישראל וכרב ובפירשו מקצתן פוסק רבינו דמפקחין כר' יוחנן דכיון דנשאר עדיין המיעוט קבוע במקומו גם ר' יוחנן מודה לשמואל דמפקחין ואפשר דגם רב לא פליג עליה דשמואל בזה דכיון דהמיעוט נשאר עדיין קבוע במקומו אין זה דומה לתינוק הנמצא בעיר ובכי האי גונא אף רב סובר דמפקחין ובמע"מ דסובר רב דאין מפקחין פוסק רבינו כרב דהלכתא כוותי' בדינא

ויש לי להביא ראיה מבוררת אל מה שהכרעתי דבפריש מרובא דליתא קמן דאנו דנין עליו דמרובא פריש. אין בחלק זה הנפרש שום ספק מצד המיעוט והוי כאילו ידענו דודאי מרובא הוא וכאילו לא היה צד הספק של המיעוט בעולם כלל מגמרא פרק קמא דחולין דהשוחט בסכין ונמצאת פגומה דסובר ר' הונא אפילו שיבר בה עצמות כל היום פסולה ור' חסדא סובר דכשרה שמא בעצם נפגמה וקאמר הגמרא בשלמא רב הונא כטעמיה דבהמה בחיה בחזקת איסור עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה אלא ר' חסדא מאי טעמיה אמר לך ר' חסדא עצם ודאי פוגם עור ספק פוגם ואין ספק מוציא מידי ודאי וקא אותיב רבא לר' חסדא גם הגמרא אותיב לר' חסדא מהא דכל ספק בשחיטה פסול ומשני הגמרא דהכא סכין איתרעי בהמה לא איתרעי ומסיק הגמרא דהלכתא כר' הונא בשלא שיבר בו עצמות והלכתא כר' חסדא כששיבר בו עצמות והנה כל ענין פלוגתא זו הוא תמוה דלמה צריך לר' הונא הא דבהמה בחיה בחזקת איסור עומדת וגם לר' חסדא אמאי כשרה ומה בכך דבהמה לא איתרעי וגם על הכלל דכל ספק בשחיטה האמור במתניתן דפסול מטעם חזקת איסור אשר הבהמה עומדת בחיה ולמה לי כל אלה הלא בכל רוב ומיעוט אנו קיימינן דסמוך מיעוטא לפלגא והוי ליה רובא א"כ בכל ספק בשחיטה יהיה אסור לד"ה מטעם דצד האיסור הוא רובא דכיון דיש ספק בשחיטה אף דלא היה בהבהמה שום חזקה לא לאיסור ולא להיתר