יד המלך (לנדא) - א פב

עכו"ם לעשות המלאכה על ידו ואפשר לקיים שניהם בכל זאת בכל אופן עכ"פ אין מניעות הדחיה בעצם תכונת הלאו רק מצד המקרה וההזדמן דנזדמן להיות שם עכו"ם על אחת כמה וכמה דאם עבר ועשה המלאכה ע"י ישראל. דאינו עובר בזה על לאו של מלאכת שבת דאין שום סברא ואינו עולה על הדעת כלל לומר. דאם אין עכו"ם לפנינו נדחה איסור מלאכת שבת מכל וכל במלאכה זו אשר עבור החולה וכמו חול שווינהו רחמנא למלאכה זו ואם בא עכו"ם ויש בידינו לעשות המלאכה על ידו נתקדש היום בכך. והדר דינו להיות עליו כל חומר של לאו דמלאכת שבת וכיון דבדחיות איסור לאו של מלאכת של שבת בשביל החולה אף באפשר לקיים שניהם אין בו בכל אופן רק איסור לכתחלה. על כן בשביל זריזות יתירה שיהיו בני אדם הבריאים מזורזים יותר לרפואות החולה סמכו חכמים א"ע להתיר איסור זה אשר לכתחלה והטילו עלינו גם אם עכו"ם לפנינו לעשות לכתחלה כל המלאכות הנצרכים להחולה רק ע"י ישראל ולא ע"י עכו"ם והנה כל זה הוא בדחיות איסור של מלאכת שבת דהאיסור הוא בהזמן ואין סברא לומר בו דבאופן זה הלך האיסור ובאופן זה שב האיסור למקומו גם הדחיה היא לאדם אחר ולא אל החולה עצמו ואם היה נשאר על המלאכה שם איסור רק שהיה מותר לעבור עליו בשביל החולה היה זה ממש ענין אמירת חטא בשביל שיזכה חבירך משא"כ בהיתר' מאכלות אסורות לחולה כמו בשר נבלה או חלב ובשר חזיר וכדומה דהאיסור הוא בגוף הדבר וגם דחיות האיסור הוא להחולה עצמו ואיך יעלה על הדעת כלל דנאמר דכשהחלב והחזיר הוכן לאכילת החולה פתע שם חלב וחזיר ממנו ונהפך להיות בשר כשר של בהמה טהורה הלא טוב לנו לומר דהחלב והחזיר נשארו באיסורם כמו שהם רק דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש על כן הותר להחולה לעבור על האיסור בכדי להחיות את נפשו בזה וכיון דבהיתר מאכלות אסורות להחולה אף היכי דאי אפשר לקיים שניהם והחולה מוכרח לאכול נבלות וטריפות לא נפקע עדיין בזה שם איסור מהנבילות וטריפות רק דמצד פיקוח נפש הוכרח החולה לעבור על האיסור. הרי ממילא היכי דיש לו מאכלי היתר ושוב אינו מוכרח לעבירת אכילת מאכלי האיסור אזי אותן מאכלי האיסור באיסורייהו קיימי ואסורים להחולה כמו לבריא ואם עבר החולה ואכלם נתחייב מלקות על אכילתן כמו כל אדם בריא האוכל בזדון מאכלי איסור לאו וכיון דבאפשר להחולה מאכלי היתר אסורים אליו כל מאכלי איסור באיסור לאו גמור כמו לבריא על כן הגם דגם בזה יש מקום ליתרון זריזות אשר היו בני אדם הבריאים מזדרזים יותר לתחנת החולה באם היו רואים. דאין אנו מבחינים להאכילו איסור אף היכי דיש היתר לפנינו בכל זאת כיון דבאופן זה יש בהאכילת האיסור בדיעבד עבירת לאו גמור לא סמכו חכמים להתיר בשביל זריזות יתירה עבירת לאו גמור וכיון דביש היתר לפנינו קיימי כל מאכלות האסורים באיסורייהו להחולה כמו לבריא לכן גם באכילת איסור עצמו כשאין היתר לפנינו אנו מבחינים ג"כ להאכילו הקל הקל תחלה דכיון דעל כל אחד מהמאכלים מונח עליו שם איסורו הרי ממילא הוי האיסור הקל. נגד האמור כמו היתר לגבי איסור

ויש לי להביא ראיה לדברי אלה שכתבתי ממתניתן דפרק כל שעה דאין יוצאין ידי חובת מצה במצה של טבל ומייתי בגמרא הלימוד על זה משום דכתיב מצתכם ולא מצה של טבל. והנה תמוה דלמה לי לימוד דמצתכם הלא בלא"ה אינו יוצא ידי חובת עשה דאכילת מצה במצה של טבל דהא הקיום העשה בא לו ע"י עבירה דאכילת טבל והוי ליה מצוה הבאה בעבירה דלא נתקיים בזה המצוה כלל והתוס' ר"פ לולב הגזול ד''ה משום תמהו ע"ז והניחוהו בתימא אבל לפי מה שכתבתי אין זה שום קושיא כלל דהנה באמת אנו רואין דכל עיקר ענין זה של מצוה הבאה בעבירה לא הוזכר בכל תלמוד בבלי וירושלמי בשום עבירה אחרת זולת בעבירת גזל לבד. רק במקום אחד מצינו במתניתן ריש פרק שלשה שאכלו דאין מזמנין על אכילת איסור ופירשו רש''י ותוספת טעם הדבר משום דהוי מצוה הבאה בעבירה ורבינו בפ"ג הלכות ברכות פוסק דלאו דוקא דאין מזמנין רק דאף עיקר ברכת הנהנין אין מברכין על אכילת דברים האסורים הרי לנו דלאו דוקא בעבירת גזל רק דגם בעבירת אכילת דברים האסורים שייך ענין זה של מצוה הבאה בעבירה ולמה לא מצינו בשום מקום בגמרא דבאם קיים עשה ע"י עבירת איזה עבירה אחרת חוץ עבירת גזל דנפסל המצוה בכך אלא ודאי דהן הן הדברים אשר דברתי דבכל ל"ת הנדחה מפני עשה גם באפשר לקיים אף דלכתחלה אינו רשאי באופן זה לדחות הל"ת מפני העשה בכל זאת אם עבר ודחה הל"ת וקיים העשה. לא עבר בזה בדיעבד על עבירת לאו ולפיכך שפיר לא משכחת כלל בקיום עשה ענין זה של מצוה הבאה בעבירה רק בעבירת גזל לבד דבעבירת לאו דלא תגזול אין בו מקום לומר דנדחה מפני שום עשה שבכל התורה כולה (וגדולה מזו כתבתי והכרעתי בקונטרס קדושה וטהרה אשר לי דאף פיקוח נפש הגם דכלל זה גדול בידינו דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש בכל זאת אזהרת גזל אינו נדחה אף מפני פיקוח נפש ואם רוצים אותו להרגו ויכול להציל את עצמו בממון חבירו וחבירו אינו רוצה ליתן לו ממונו דאסור לו ליטול ממון חבירו שלא מדעתו) וטעם הדבר הוא דכל ממון שלא מדעת בעלים הוי לגבי שאר כל אדם כאילו לא היה בעולם וממילא אין בו מקום לדחיה כלל וכיון דלאו של לא תגזול אינו נדחה מפני שום דבר על כן כל קיום עשה הנעשה בעבירתו הוי מצוה הבאה בעבירה משא"כ כל שארי עבירות לאוין כיון דאנן קיי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת הרי ממילא אין בהם מקום כלל לכל ענין זה של מצוה הבאה בעבירה דאם קיים עשה בעבירת הלאו הרי נדחה הלאו מפני קיום העשה וממילא אין כאן עבירה כלל ואף דאם אפשר לקיים שניהם לא נדחה לכתחלה הלאו מפני העשה בכל זאת אם עבר וקיים המצוה בעבירת העבירה אין בידינו לפסול המצוה בדיעבד מחמת מצוה הבאה בעבירה דלפי מה שביארתי בכל דחיות ל"ת שנדחה מפני עשה אף באפשר לקיים שניהם אין עכ"פ בדיעבד אם עבר ודחה הל"ת שום עבירת לאו בדחייתו ולכן שפיר לא משכחת בשום אופן בקיום עשה ע"י עבירת שארי לאוין כל עיקר ענין זה של מצוה הבאה בעבירה כלל זולת בהא דאין מזמנין ולדעת רבינו אין מברכין כלל על אכילת דבר איסור שפיר כתבו הטעם משום דהוי מצוה הבאה בעבירה דהתם אף דיש מצוה בברכות הזימון וברכות הנהנין בכל זאת אין בו מקום לדחיות הלאו של אכילת האיסור מפני עשה של הברכה דאיזה חיוב עשה שייך בזה לדחות את הל"ת הלא אין החיוב עליו לאכול רק דאם אכל נתחייב בבררה ולא יאכל ולא יהיה מחויב בברכה כלל וכיון דאין במצוה זו מקום לדחיות הלאו הרי ממילא אין חילוק לענין מצוה הבאה בעבירה בין עבירת לאו דגזל ובין עבירת לאו של שאר איסורין ושפיר כתב רש"י הטעם דלכך אין מזמנין על אכילת איסור משום דהוי מצוה הבאה בעבירה

ועפ"י דרכינו זה ירווח לן תמיה עצומה שתמהו התוספת בפ"ג דשבועות (דף כ"ד) ד"ה אלא על הא דמקשה הגמרא לר' יוחנן על מתניתן דשבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות חייב דבשלמא לאו משכחת לה אלא הן היכי משכחת לה ולשיטת הירושלמי דבשבועה שלא אוכל מצה ואכל מצה בלילי פסח חייב דמיגו דהשבועה חל על אכילת מצה של כל השנה כולה חל ג"כ על אכילת מצה של לילי פסח אלמא דחל שבועה בכולל אפילו נשבע לבטל מצוה וא"כ גם בשבועה של אכילת נבלה. משכחת לה הן באם כלל בשבועתו לאכול נבילות ושחוטות דמיגו דחל השבועה על השחוטות חל גם על הנבילות ונלחצו שם התירוצם ולפי מה שהסברתי אין כאן קושיא כלל דהלא לא נאמר בירושלמי דבכולל בשבועתו אכילת מצה של לילי פסח עם אכילת מצה של כל השנה כולה דאסור לו לאכול מצה בלילי פסח אלא דבאכל מצה בלילי פסח חייב ולשון זה מורה להיפוך דאף דהשבועה חל בכל זאת אין כח בהלאו של שמועה לדחות העשה של חיוב אכילת מצה ואדרבה דבכל מצות התורה נדחה הל"ת מפני העשה וכמו כן הכא נדחה הלאו של חילול השבועה מפני העשה דבערב תאכלו מצות ואף דבשבועה איכא ל"ת ועשה דמוצא שפתיך תשמור בכל זאת נדחה מפני עשה דאכילת מצה וכמו שאמרו בפ"ק דיבמות ( דף ו') גבי נזיר מצורע דדחי עשה דוגילח את כל שערו הנאמר במצורע את הל"ת דתער לא יעבור על ראשו אשר גבי נזיר ואף דבנזיר יש גם עשה דקדוש יהיה גדל פרע בכל זאת נדחה מפני עשה דמצורע ומשום דהל"ת ועשה אשר גבי נזיר ישנם בשאלה וכמו כן בכל אזהרת שבועה אף דיש בה עשה ול"ת בכל זאת משום דאיתא בשאלה היא נדחית מכל שארי עשה קבוע אך דיש חילוק בין דחיות כל ל"ת דעלמא שנדחית מפני עשה ובין דחיות ל"ת דשבועה דבכל ל"ת אשר מוטל עליו מצד חק התורה וכיון דהתורה אמרה דהיכי דהל"ת פוגע נגד קיום עשה הרי היא נדחית מפני העשה הרי ממילא אם דחה את הל"ת אין עליו שום אשם בזה דכך היה עליו חק וגזירות התורה לעבור בדרך זה על הל"ת משא"כ בל"ת דשבועה דאין עליו גזרת התורה רק לקיים שבועתו אבל אין גזירות התורה עליו להכניס א"ע בראשית החיוב של קיום השבועה ואדרבה דהתורה הזהירתו לבל יכניס א"ע בחיוב שבועה ומקרא מלא דיבר הכתוב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ולכן אם הכניס א"ע בחיוב שבועה בדבר שאינו יכול לקיימו אף דמניעות הקיום עצמו איננו מדעתו ורצונו רק מצד חק התורה בכל זאת חייב בזה. על עבירת לאו דשבועה דכיון דגוף השבועה חל עליו הרי בזה גופא דנשבע על דבר שאי אפשר לו לקיים בזה עצמו עבר על לאו של חילול