יד המלך (לנדא) - א פא

דבכגון זה אסור לשחוט בשביל החולה בשבת. ואנו מאכילין אותו כזית בשר נחירה שנוחרין ע"י עכו''ם בשבת

אכן בעיקר השאלה שנשאל הראב"ד עליה תמה אני על שני המאורות הגדולים עמודי התורה הראב"ד והר"ן ז''ל דמה מקום שאלה יש כאן כלל. הלא ברייתא שלמה שנינו בפרק יוה"כ [דף פ"ד] בכל מלאכת שבת הדלקה וכיבוי ושחיטה ואפיה ובישול אשר הותרו בשביל חולה בשבת דכשעושין כל מלאכות אלה אין עושים אותן לא ע"י עכו"ם ולא ע"י קטנים ולא ע"י עבדים ולא ע"י נשים אלא ע''י גדולי ישראל וכן הביא רבינו בפרק זה דין ברייתא זו להלכה והנה רבינו סיים בזה בהלכה ג' דאין עושין מלאכות אלה. אלא ע"י גדולי ישראל וחכמיהם והורה לנו דעתו בכונת הברייתא בגדולי ישראל דנקיט דהכונה הוא דהמה גדולים בערך מעלתם חכמים ונבונים ועפר אני תחת כפות רגלי רבינו אבל לא ידעתי מנא ליה לרבינו לחדש קפידא זו בהברייתא לעשות המלאכות דוקא ע"י גדולי וחכמי ישראל. והלא יכול להיות הכונה כפשוטו דכיון דנקיט בתחלת הברייתא דאין עושין המלאכות לא ע"י קטנים ולא ע"י עכו"ם. לכן סיימה הברייתא דעושין אותם ע"י גדולי ישראל דהיינו גדולים בשנים ואף דהמה בני חיובא לא משגיחינן בזה ותיבת וחכמיהם שהוסיף רבינו לא נמצא בברייתא כלל ולפי האמור בברייתא אין לנו שום רמז. על איזה קפידא וחילוק בזה בין הגדול שבחכמים או שהוא בור וע"ה גם הב"י בטא"ח סימן שכ"ק העיר בזה] וכיון דאנו רואין דבכל שאר מלאכות אף היכי דהישראל והעכו"ם שניהם עומדים מוכנים לפנינו ואם יעשה המלאכה ע"י עכו"ם. לא יהיה דחיות שום איסור כלל בכל זאת אין עושין המלאכה בשבת רק ע"י ישראל הרי ממילא גם במלאכת שחיטה אף אם היה שחיטת עכו"ם כשרה והיה עכו"ם וישראל לפנינו היינו מחללין השבת. לשחוט ע"י ישראל דוקא ולא ע''י עכו''ם ואף דלא היה באכילת שחיטת עכו"ם דחיית שום איסור כלל לא היינו משגיחין על זה והיינו שוחטין על ידי ישראל ואיך נאמר דהשתא דשחיטת ונחירת עכו"ם הוא נבלה וממילא גם בנעשה המלאכה ע"י עכו"ם נדחה בכל אופן. עכ"פ איסור קל דנהיה מבחינן בכך לבקש לעשות מלאכת הנחירה. בשביל החולה ע"י עכו"ם דוקא ולא לשחוט ע"י ישראל וראיתי להרא"ש שם בפרק יוה"כ שהביא שאלת הראב"ד באופן דהנבלה הנחורה כבר מוכח מוכן מע"ש ואין אנו צריכין בזה לנחירת נכרי בששת כלל ואפשר דדחיק ליה להרא"ש תמיה זו שהבאתי ועי"ז שינה מהות השאלה אבל מה נעשה ובלשון השאלה שהביא הר"ן נאמר בפירוש ולמה לא נאמר לעכו"ם לנחור בשבת. הן אמת דדבר זה גופא צ"ע גדול דהלא משנה שלמה שנינו במי

שאחזו בולמוס דמאכילין אותו הקל הקל תחלה. הרי אנו רואין בעליל דגם בחולה מסוכן בסכנה עצומה כזה אנו נותנין לב לדעת ועינים לראות ולהבחין בין איסור קל לאיסור חמור ואף דשני האיסורים אינה רק לאוי גרידא ועכ"פ בכל אופן יודחה איזה איסור ובכל זאת טוב לנו לדחות איסור קל בכדי להצילו מעבירת איסור חמור ולמה ישתנה בזה, חילול איסור מלאכת שבת דהוא חמור כל כך שחייבין עליו סקילה ואם יהיה נעשה ע"י עכו"ם לא יהיה נדחה עבירת שום לאו כלל ואין אנו משגיחין בכך שלא לעשות המלאכה ע"י עכו"ם עכ"פ היכי דאפשר בכך ואדרבה דהדין הוא עוד להיפוך דאם עכו"ם ו וישראל עומדים לפנינו המצוה הוא לעשות המלאכה רק ע"י ישראל דוקא והלא טעם הזריזות אשר שייך בשבת שייך גם בהיתר מאכלות אסורות דע"י הקפידא שיקפידו להבחין בין איסור קל לאיסור חמור יתעצלו בהצלת החולה ודבר זה תמוה הוא מאוד וביותר הוא פלא שלא העירו, ולא התעוררו שום אחד מרבותינו הראשונים והאחרונים בזה אמנם הנראה לי בענין זה דודאי הסברא זו נכונה וברורה היא מצד עצמו דבכל איסור הנדחה עפ"י חוק תורתינו מחמת איזה דבר הגדול ממנו בודאי אם יש דרך לעשות דבר זה מבלעדי דחיות האיסור בודאי מחויב לקיים שניהם ואינו רשאי לעבור על האיסור וכמימרא דרשב"ל בדחיות עשה שדוחה את ל"ת. דכל מקום שאתה מוציא עשה ול"ת אם אפשר לקיים שניהם מוטב ובאם לאו יבוא עשה וידחה את ל"ת ואולם בכל זאת יש חילוק עצום ורב בענין זה של אפשר לקיים שניהם דהיכי דעכ"פ בדרך שאי אפשר לקיים שניהם דהאיסור נדחה מפני קיום הדבר העומד נגדו נדחה האיסור מכל וכל. ואין על אותו עשיה שום שם איסור כלל אזי אף אם עבר ודחה האיסור וקיים העשה על ידי דחיות הל"ת בדרך אשר היה אפשר לו לחיים שניהם אף דלכתחלה לא היה רשאי בכך והיה מחויב לקיים עשה זו בדרך אשר יקוים שניהם בכל זאת בדיעבד אין בדחיה זו עבירת איסור לאו דכיון דעכ"פ היכי דאי אפשר לקיים שניהם אין בקיום דבר זה שים שם איסור כלל אזי ממילא אף אם יש דרך אשר אפשר לקיים שניהם אין בידינו ליתן מחמת סיבות חוץ שם איסור על עשיה זו וכן מורה לשון המימרא דרשכ"ל דכל מקום דאתה מוציא עשה ול"ת אם אפשר לקיים שניהם מוטב ובאם לאו יבוא עשה וידחה את ל"ת ולשון מוטב מורה דכן הוא דרך הראוי ונכון לעשות כן לכתחלה ולמה לא אמר דאם אפשר לקיים שניהם אין באופן זה דוחה העשה את הל"ת כלל אלא ודאי דזאת היתה כונת רשב"ל דאם היה אומר דאינו דוחה כלל הוי אמינא דגם בדיעבד אם עבר ודחה עבר על ל''ת ולוקה ובאמת לא כן הוא. דבכל דחיות ל"ת אשר נדחה מפני העשה אף אם אפשר לקיים שניהם אין בדיעבד שום עבירת לאו בעשיה זו ודבר זה לא אמרתי מלבי אלא דהוכחתי דע"כ כן הוא דכל דחיות לאו אשר נדחה מפני קיום עשה פקע מעשיה זו כל עיקר איסור הלאו דאם נאמר דיש על עשיה זו שם איסור לאו רק דבשביל קיום העשה הותר לו עבירת הלאו אם כן הוא דיש על עשיה זו שום איסור הרי ממילא אין כאן שום מקום לקיים עשה כלל. דהא קיי"ל דכל מצוה הבאה בעבירה אין בזה קיום מצוה כלל ואם יש בעשיה זו שם איסור אין לך בקיום העשה זו מצוה הבאה בעבירה גדולה מזו וכיון דאין מקום בזה לקיום העשה כתיקונה. הרי ממילא לא היה מקום לדחיות ל"ת מפניה ואף דהתורה גלי לן בפירוש דעשה דוחה את ל"ת מ"מ ליגמר מזה בכל מצוה. הבאה בעבירה דבשר אלא ודאי דבכל ל'ת אשר נדחה מפני עשה. אין בעשיה זו שום שם איסור כלל וממילא נתקיים העשה כתיקונה ואין בזה שום לתא של מצוה הבאה בעבירה. דהא אין בעשיה זו שום עבירה כלל וכיון דבאי אפשר לקיים שניהם אין בהדחיה של הל"ת שום שם איסור כלל על כן גם באפשר לקיים שניהם אם עבר וקיים העשה בדרך דחיות הל"ת לא עבר בזה בדיעבד על שום עבירת לאו כלל רק דלכתחלה דהיה הדרך נכון לפניו לקיים שניהם היה ראויה לו לקיים שניהם ולא לדחות את הל"ת על מגן ולכן שפיר אמר רשב"ל דלכתחלה מוטב לו לעשות כן אבל עבירות הלאו בדעבד אין בזה בכל אופן ועפ"י חילוק זה הנכון וברור מאוד מצד תכונתו עולה דינים אלה בדחיות איסורים לגבי חולה הכל על נכון דבדתיות לאו דמלאכת שבת בשביל חולה הגם דהלאו זה חמיר מכל שארי לאוין של כל מאכלות אסורות דיש בו חיוב מיתות ב"ד בכל זאת כיון דעכ"פ היכי דאין נכרי לפנינו לעשות המלאכה על ידו ונדחה הלאו של מלאכת שבת לעשות המלאכה. ע"י ישראל על כרחך אין על עשיות מלאכה זו שום שם איסור כלל דהא בדחיות איסור שבת בשביל החולה אין הדחיה להחולה בעצמו רק לאנשים אחרים. ואנן קיי"ל דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך ואם היה בעשיות מלאכה זו עבירת איסור לאו רק דבשביל החולה מותר להם לבני אדם הבריאים לעבור עבירת לאו זה א"כ היה מותר להם להבריאים לעבור על לאו של תורה בשביל שיזכה החולה ולילוף מזה בעלמא דאומרים לאדם חטא בשביל שיזכה השני אלא ודאי דשבת דחויה הוא כל כך. אצל החולה עד שאין בעשיות המלאכה בשביל החולה שום שם חטא ואיסור כלל וממילא אף דאחרים עושים האיסור בשביל החולה בכל זה אין בזה שום מקום כלל לאמירת חטא בשביל שיזכה חבירך דהא גם לאדם הבריא העושה המלאכה בשביל החולה אין לו בעשיה זו שום נדנוד חטא כלל וכיון דעכ"פ היכי דאין כותי לפנינו ואי אפשר לקיים שניהם אין בעשיות מלאכה שום איסור ולגבי חולה כמו חול שווינהו רחמנא לשבת הילכך גם היכי דיש כותי לפנינו ואפשר לעשות המלאכה על ידו אף אם לכתחלה לא היו רשאין לעשות המלאכה ע"י ישראל בכל זאת, אם עברו ונעשה המלאכה ע"י ישראל אין בדיעבד כזה עבירת לאו של מלאכת שבת כלל, וגדולה מזו כתבו התוס' פרק שילוח הקן ד''ה דעבר בשם הריב"א על הא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה דאם עבר וקיים העשה ודחה את הל"ת והעשה אף דלכתחלה היה אסור לו לעשות כן מ"מ אם עבר בכך אינו לוקה על עבירת הלאו שדחה ומשום דעכ"פ אם לא היה רק ל"ת גרידא היה נדחה מפני העשה ואין מניעות הדחיה רק מחמת העשה אשר עם הל"ת ואין לוקין על עבירת עשה והרי הדברי' ק"ר ומה התם דמונח שלילת הדחיה בתכונת עצם הלאו מצד שהתורה כתבה באזהרה זו לאו ועשה ובכל זאת אמרינן דהואיל דהלאו לבדו מבלעדי העשה הנכתב בצידו היה נדחה מפני עשה לכן גם כשיש עשה עמו ויוסיף כח בהלאו למנוע ממנו דחייתו לכתחלה מ"מ אם עבר ודחה את הלאו אין בדיעבד חיוב מלקות על עבירות לאו זה ומכ"ש בדחיות לאו של מלאכת שבת בשביל החולה. דאף היכי דיש