יד המלך (לנדא) - א עח

ולמה לא פירש רש"י כפשוטו דכיון דהוצאה דבשר הפסח להוצאה דשבת מדמינן לה לכן כמו דבהוצאה דשבת זה עוקר וזה מניח פטור ומשום דהתורה מיעטה כך דבעינן עקירה והנחה שניהם יחד כמו כן בהוצאה דבשר פסח בעינן עקירה והנחה שתיהן יחד ואין לזה שום ענין עם חיובי חטאת כלל ובפרט דיש בזה נ"מ לדינא דלפי דברי רש"י דמחמת מיעוט של העושה מקצתה ממעטינן עקירה בלא הנחה והנחה בלי עקירה בהוצאות בשר פסח הרי ממילא גם בשנים שהוציאו בשר הפסח אף דנעשה העקירה וההנחה ע"י שני בני אדם אלה היו פטורין כמו בשבת וזה לא מצינו בשום מקום דיהיה בהוצאות בשר הפסח איזה חילוק בין אם היה ההוצאה ע"י אדם אחד או שני בני אדם אלא ודאי דאין קפידא בהוצאות בשר הפסח רק בעקירה והנחה דהיינו שיהיה בהוצאתו שתיהם יחד דוקא ובאחד מהם לבד פטור ומשום דגם בשבת במלאכת הוצאה פטור בעקירה לבדה ובהנחה לבדה אבל המיעוט הזה של בעשותה כולה ולא העושה מקצתה האמור בשבת אין לו שום ענין עם הוצאות בשר פסח כלל ולכן שפיר אין בהוצאת בשר הפסח שום קפידא בהוצאות אחד דוקא רק שיהיה בההוצאה עקירה והנחה שתיהן יחד בין שיהיו ע"י אדם אחד או ע"י שני בני אדם ודברי רש"י אלה צריכין עיון

ודע דגם דבר זה הוא תמוה מאוד בעיני דבסוגיא רפ"ק דיבמות (דף ו') דמייתי הגמרא בשם תלמיד אחד שאמר משום ר' ישמעאל דאתיא הא דעשה דוחה ל"ת ממושבותיכם מדאיצטרך רחמנא דרשה דמושבותיכם לשרפת בת כהן שזינתה ושאר חייבי מיתות דאינן דוחין את השבת הא אי לאו דרשה זו היה אתי עשה דוהומת ודחי ל"ת דמלאכת שבת ושמעת מזה דבעלמא דחי יע"ש והדבר תמוה דהלא בקיום עשה דוהומת של חייבי מיתות ב"ד אין מקום כלל לדחיות ל"ת דמלאכת שבת דכיון דמקרא מלא דיבר הכתוב דיד העדים תהיה בו בראשונה להמיתו ולאו דוקא בסקילה לבד רק בכל חייבי מיתות ב"ד מחויבים העדים להרגו וכן כתב רבינו בהדיא בהלכות סנהדרין פרק י"ג הלכה א' דהעדים הם ההורגים אותו בכל מיתה שיתחייב בה וכיון דאין עידי מיתה פחות משנים הרי אין כאן חיוב מלאכת שבת כלל דשנים שעשאוהו פטורין ואף דלפעמים אין בכח העדים להמיתו או שאינם רוצים בכך ואז הורגים אותו על יד כל אדם בכל זאת הלא עכ"פ אי אפשר כלל דדרשה דמושבותיכם בא להורות דלא ליתי עשה דוהומת ולידחי ל"ת של מלאכת שבת דהא בלא"ה אין בזה מקום לדחיה כלל דהא עכ"פ בכל אופן היה אפשר לקיים שניהם להמיתו בשבת ע"י שני בני אדם ואז היו מקיימים העשה ולא היה במיתתו דחיות לאו של מלאכת שבת רק איסור לכתחלה ואיסורא בעלמא ודאי נדחה מפני עשה אלא ודאי דדרשה דמושבותיכם לאו בשביל דחיות עשה את ל''ת הוא דאתי אלא דדרשה זו בא להורות לנו. דאף דיש ביד הב"ד להמיתו בלי דחיות לאו דשבת בכל זאת גזרת התורה כך היה דאין דנין בשבת אבל בכל זאת בעלמא כל עבירת לאו גמור אין בכח עשה לדחותו ועוד תמוה בעיני לדינא דסתמו בכל מקומות בגמרא דכל חולי שיש בה סכנה מחללין עליו את השבת וכן הביאו כל רבותינו הראשונים והאחרונים דין זה בסתמא בלי פורש בו מאומה והלא אנן קיי"ל דשבת דחויה הוא אצל החולה וא"כ למה לא ניהדר בכל עשיות מלאכה בשבת בשביל חולה לעשותו עכ"פ על ידי שנים בכדי שלא לדחות רק איסור בעלמא ולא לאו גמור של מלאכת שבת ואף דאסור להתמהמה בעשיות המלאכה בשביל החולה ואנו רואין דהיה יקר בעיני חז"ל דחיות שבת בשביל החולה כל כך עד שאמרו בירושלמי והנשאל הרי זה מגונה והשואל הרי הוא שופך דמים ובודאי אינו עולה על הדעת דימתין אף רגע אחת בכדי להביא שנים לעשיות המלאכה אבל בכל זאת אם שני בני אדם מוכנים ועומדים באופן שלא יהיה ע"י כך שיהיה המלאכה ע"י שנים שום עיכוב לצורכי החולה אף רגע כמימרא ובכגון זה אפשר לקיים שניהם לעשות כל צרכי החולה ושלא לדחות עכ"פ לאוי גמורים של מלאכת שבת וגדולה מזו מצינו בפ"ק דיומא (דף ו') בפלוגתא דר' נחמן ור' ששת אי טומאה הותרה בציבור או דחויה היא בציבור דקאמר שם הגמרא דהיכי דאיכא טמאים וטהורים בההוא בית אב כ"ע לא פליגי דטהורים עבדי טמאים לא עבדי כי פליגי לאהדורי ולאתוי טמאים מבית אב אחרינא ר' נחמן אמר דהיתר הוא ולא מהדרינן ור' ששת אמר דחויה הוא ומהדרינן הרי לך דלמ"ד דחויה הוא מהדרינן אטהורים אף בבית אב אחרינא ובשבת קיי"ל דדחויה היא ואף דבדחיה אשר בחולה אין מקום להא דמהדרינן דהא אסור להשהות בכל זאת באם שני בני אדם מוכנים ועומדים במקום החולה דזה הוי כטמאים וטהורים בההוא בית אב עצמו דאף דלמ"ד דטומאה הותרה בציבור טהורים עבדי טמאים לא עבדי ומכ"ש בשבת דקיימינן דדחויה הוא אצל החולה דבהאי גונא אין לנו לחלל רק ע"י שנים ולמה לא נמצא בשום מחום איזה רמז על כך דבכגון זה דשני בני אדם מוכנים ועומדים ולא יהיה שום עיכוב לצרכי החולה ע"י כך אין רשאין לעשות שום מלאכה עבור החולה רק עפ"י אותן השנים דוקא העומדים שם וצריך עיון גדול והנה בעבודת הקרבנות בשבת אין קושיא דלמה לא מהדרינן לעשות בשבת כל מלאכת עבודה של ההקרבה ע"י שני בני אדם דשאני עבודת הקרבנות דשבת הותרה בעבודת ציבור ולמיהדר על שתי כהנים בעבודה אחת הוי כמו לאתוי כהנים מבית אב אחר וצ"ע

נסתפקתי בדין זה של עשיות מלאכה אחת בשבת ע"י שנים יחד דקיי"ל דשניהם פטורין אם אחד מהם הוא קטן ואינו בר עונשין ואזהרה כלל והשני היה גדול אם נאמר דהא דמיעט רחמנא בקרא דבעשותה דשנים שעשאוה פטורין מקרבן זה הוא דוקא היכי דכל אחד משניהם בפני עצמו הוא בר חיוב קרבן דבזה יש סברא דכיון דאף דנעשה המלאכה עפ"י שנים בכל זאת עצם הפעולה אינה רק מלאכה אחת ואין על עצם הפעולה רק חיוב קרבן אחד וכיון דשניהם אשר עשאוהו להמלאכה המה שותפין בחיוב זה ואינו חל על כ"א רק מחצה חיוב ואנו אין לנו שום מקום בתורה על חיוב מחצה של הבאות קרבן על כן שניהם פטורין דהחיוב אשר על כ"א מהם מגרע להשני כח חיובו משא"כ אם אחד מהם הוא קטן דאין עליו מחמת צד פעולתו שום חיוב קרבן אזי יש מקום לומר דחיוב הבאות כל הקרבן אשר על פעולת מלאכה זו חל על הגדול אשר אך הוא לבדו הוא בר חיובא בחיוב קרבן זה או דלמא דכיון דמ"מ לא נגמרה המלאכה זו ע"י כח הגדול לבדו והיה עכ"פ עוד כח אחר בפעולת מלאכה זו והתורה קפדה על זה דאין חיוב במלאכת שבת רק אם נעשה כל פעולת המלאכה כולה ע"י כח אדם אחד אבל אם נתערב עוד כח אדם אחר בפעולה אין עליה חיוב כלל והנה עלה במחשבה לפני לברר ספק זה מהא דזורה ורוח מסייעתו דחייב ואף דאין במלאכה זו כח אדם לבד דהא גם כח הרוח מסייעתו ובפרט דבמלאכה דזורה לא היה בכח אדם לגמור המלאכה לבדו מבלעדי סיועת הרוח וכן מוכח גם מגמרא דפרק הכונס (דף ס') מהא דתנו רבנן ליבה וליבתם הרוח דאם יש בליבוי כדי ללבות חייב ואם לאו פטור ופריך הגמרא מהא דזורה ורוח מסייעתו חייב ומדפריך הגמרא מיניה על פטור דאין בליבויו לבד כדי ללבות הרי לך בפירוש דבזורה ורוח מסייעתו אף דמבלעדי סיועות הרוח אין בכח האדם לבד כדי לזרות אפ"ה חייב ואף דאין בזה כח אדם לבדו אלא ודאי דהיכי דהכח השני אשר היה מסייעתו אין בו מקום לחלות חיוב ואזהרה אין צד הסיוע הזה מגרע כח החיוב אשר חל על האדם העושה ומשום דאך הוא לבדו עכ"פ הוא בר חיובא בעשיה זו ולכן בזורה אף דרוח מסייעתו בכל זאת כיון דאין על כח הסיוע הזה של הרוח מקום לחלות אזהרה וחיוב אין סיוע זו מגרע כח החיוב כולה אשר חל על הזורה וכמו כן הוא גם אם המסייע הוא קטן דכיון דאינו בר אזהרה ובר חיובא הרי כח הסיוע של הקטן הוא כמו כח הרוח ואולם לפי מה שביארתי אין מסיועות הרוח אשר בזורה שום ראיה דהתם תכונת המלאכה כך הוא בסיועות הרוח וגם במשכן היה מלאכה זאת בתכונה, זו וכעין מה שהסברתי למעלה גבי אינו יכול ואינו יכול אבל בסיעות קטן דסיוע זו בא לו להגדול מצד מקרה אשר אינו בעצם תכונת המלאכה אפשר דכח זר כזה אשר אינו בעצם תכונת המלאכה הוא בכלל המיעוט דבעשותה

והנראה לי להכריע ענין אסתפקתא זו דהנה בגמרא פרק כיצד צולין (דף פ"ה) שהבאתי קאמר הגמרא דהמוציא בשר הפסח דאינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב בה כשבת ודקדק רש"י וכתב ע"ז וזה לשונו וגבי שבת וכל חיובי חטאת כתיב בעשותה בעושה כולה ולא העושה מקצתה וגם בגמרא דפ"ק דשבת (דף ג"א שהבאתי כתב רש"י על הא דמשני הגמרא ממיעוט דבעשותה וזה לשונו דגבי חיובי חטאת כתיב בעשותה הרי רמז לנו רש"י גם שם דהיה לו כונה מיוחדת על זה להורות לנו דמיעוט זה דבעשותה הבא למעט מקצת עשיה ושנים שעשאו לא קאי בפרטי על מלאכת שבת בלבד רק דקאי על כל חיובי חטאת בכללי דאין החיוב בהם רק באחד שעשה כל עשיות החטא כולה ע"י לבד ולפ"ז גם בשוחט לע"ז דהוא ג"כ מחיובי קרבן חטאת אינו חייב רק באם עבודת השחיטה נעשה כולה עי"ז העובד לבדו וא"כ יהיו קשה משנה וגמרא ערוכה בפרק השוחט (דף מ') דהשוחט לשם הרים לשם ימים לשם מדברות שחיטתו פסולה שנים אוחזין בסכין ושוחטין אחד לשם אחד מכל אלו ואחד לשם דבר כשר שחיטתו פסולה ופריך בגמרא שחיטתו