יד המלך (לנדא) - א סז

זו באשה זאת במקום מצוה אישתרי גם שלא במקום מצוה גם יהיה קשה בנדרים ונדבות דלמה לא יהיו קרבים ביו"ט ולמה לא נאמר דהואיל ואישתרי יו"ט בתמידין ומוספין אישתרי בכל הקרבנות וכל כהן יהיה רשאי לחלל שבת ויו"ט. שלא בעידן עבודה מפני דהותרה לו מלאכת שבת ויו"ט לעבודת ציבור. אלא ודאי דלא אמרינן הואיל ואישתרי רק היכי דלא נדחה האיסור. רק דהותר לגמרי וכמו ביפת תואר דהביאה ראשונה. התירה התורה לגמרי משום עד שיאכלנה באיסור ולא משום דיחוי דהא אינו מקיים שום מצוה בלקיחתה וכיון דהותרה הביאה הראשונה הותרה גם ביאה השנים אף דבביאה השניה לא שייך טעם זה דעד שיאכליה משא"כ כשאיזה איסור לאו נדחה מפני איסור עשה הרי בשעת הדחיה עצמה אין הדחיה רק בעידנא אם נעקר הלאו מקיים העשה וכל דלא בשעת מצותו עכ"פ ודאי לאו בעידנא הוא ואינו נדחה כלל כל זה הוא קושיותיו של הראב"ד ז"ל על הר"ת ואנכי תמהני על קדושת גדולת תורתו של הראב"ד ד ז"ל חדא דלדעת עצמו דהשיג על רבינו בסוף הלכות כלאים ופוסק דבבגדי כהונה אישתרי כלאים גם שלא בעידן עבודה למה לא הקשה איהו לנפשיה קושיותיו אלה שהקשה לדעת הר"ת דכמו דהותרה כלאים בבגדי כהונה. גם שלא בעידן מצותו כמו כן יהיה רשאי הכהן לחלל שבת ויו"ט אף שלא בעידן עבודה וכל שאר קושיותיו שהקשה על הר"ת מהיתר כלאים בציצית גם עליו בעצמו תשוב אם לא דנאמר דפירוש זה של מסכת תמיד אינו מאותו הראב"ד בעל השגות של רבינו והרבה מרבותינו הסכימו על זה. דשם הכבוד הזה היה. בכמה גדולי קדמונינו גם עיקר דמיונו של הראב"ד היתר חילול שבת לכהן והקרבת נדרים ונדבות ביו"ט להיתר כלאים בציצית. שלא בעידן מצותו הוא תמוה מאוד דהתם הגופים והענינים והעבודות מחולקים המה. ואיך נימא דהואיל ואישתרי שבת ויו"ט. לגבי הקרבות קרבנות ציבור אישתרי לגבי קרבן יחיד או למלאכת הדיוט. דמה ענין קרבנות ציבור לקרבן יחיד ומלאכת הדיוט שיפעול פעולת ההיתר מאחד על השני משא"כ בכלאים בציצית דבגד אחד ואיסור כלאים אחד הוא ואין חילוק רק בזמן הגע עצמך בכלאים בציצית באותו הבגד גופא האם נאמר לדעת ר"ת דכל בגד ציצית מותר לעשותו כולו כלאים צמר ופשתים יחדיו גם באמצע הבגד שלא במקום הכנפות והגדילים האם נאמר הואיל ואישתרי בבגד זה הכלאים בכנפות הציצית הותר הכלאים גם בכל שארית הבגד כולו הלא דבר זה אינו עולה על הדעת ואם כך הוא בבגד זה עצמו דאין פעולת היתר הכלאים בציצית פועל על היתר כלאים בשאר החלקים של הבגד זה עצמו ומשום דמקומות החלקים המה מחולקים דמקום הציצית הוא בהכנפות ושאר חלקי הבגד המה באמצעית ושאר שטחית הבגד ואיך עלה על דעת הראב"ד לדמות שני ענינים רחוקים ומחולקים זה מזה בתכלית הריחוק ולומר בהם מפעולת היתר ענין אחד על פעולת היתר ענין שני הואיל ואישתרי אישתרי. גם קושיתו האחרונה שהקשה מאיסור ביא' שניה בחייבי לאוין ביבמה ולא אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי גם זה אינה קושי' דלפי מה שהסברתי דלכך אישתרי כלאים בציצית שלא בעידן מצותו משום דבבגד ציצית הותרה הכלאים בבגד עצמו מצד תכונתו ותבניתו וכיון דבבגד זה לא שייך לחלק בין שעת מצוה או לא שפיר יש בו מקום לומר הואיל ואישתרי פעם כלאים בבגד זה שוב אין מקום להאיסור לחול על הבגד הזאת עוד משא"כ בדחיות חייבי לאוין ביבמה דאגברא קאי דהיינו שהיבם רשאי לעבור על ביאת חייבי לאוין משום שאין איסור בדחיות איסור ביאות חייבי לאוין נגד קיום מצות יבום וכיון דאיסור כל ביאה של חייבי לאוין רמיא אגברא דיבם באיסור בפני עצמו כמו כן גם דחיות האיסור של כל ביאה אינו נדחה אצל היבם רק בעידנא דמקיים בה מצות יבום והיינו ביאה ראשונה אבל ביאה שניה דלא מקיים בה היבם שום מצוה קאי האיסור של ביאה זו על היבם בדוכתיה והיותר תמוה על הראב"ד בהשגתו על דעת ר"ת דכתב וז"ל וראיתו מהא דאמר שמואל דתכלת אין בה משום כלאים ואפילו בטלית פטורה ומשמע לכאורה דתרי מילי נינהו כגון תכלת אין בה משום כלאים כלל ואפילו בטלית פטורה והרבה האריך בדבר ועמל הוא לכתבו מפני שנראה ששמע השומע הדברים וטעה וחלילה שלב מחדד כמוהו היה מחשיב הדבר שאפילו לתינוקות אינה ראויה לטעות כי כמה שנויא דחיקא. דלית בהו ממשא כלל יש לו בענין זה כמו שכתבנו שם ע"כ לשונו של הראב"ד אות באות. הרי הבין הראב"ד בדעת התוספת ור"ת דאף בטלית שהיא פטורה מצד עצמו וכמו כסות לילה ג"כ מותר בה כלאים וזה הוא דבר שלא עלה על דעת הר"ת מעולם ודוקא בטלית שחייבת בציצית בזה הוא דעת ר"ת דמותר ללבוש אף אדם שאינו חייב בציצית ואף דאדם זה אינו מקיים שום מצוה בלבישה זו מסתבר ליה לר"ת דכיון דהטלית מצד עצמה בת חיובא היא אידחי בטלית האיסור כלאים לכל אדם אבל כשהבגד עצמה אינה בת ציצית ודאי לא עלה על דעת ר"ת מעולם שלא יהיה נוהג בו איסור כלאים וכן כתבו התוספת בהדיא לדעת ר"ת דכסות המיוחד ללילה נוהג גבה כלאים

והנה מלבד כי ביאור סברתי הכל נכונה וברורה מצד עצמה הנה גם מתכונת הענין בעצמו ממקומו הוא מוכרע דכוונת התורה בהיתר כלאים בציצית קאי אבגד דהיינו דכלאים אשר בבגד ציצית ע"י גדילים הנעשים בכנפותיה אין בו משום שעטנז דאם נאמר דהיתר הכלאים אגברא קאי דהיינו ע"י קיום מצות ציצית שהאדם מקיים בלבישת בגד ציצית התירה לו התורה לדחות איסור כלאים א"כ הא גופא יהיה קשה דלמה לא יהיה מותר. לכל בגד פשתן ארבע כנפות אשר יתחייב בעשיות גדילים לטוות ולארוג כל שטח הבגד כולו מן צמר ופשתים יחדיו דהא כבר הותרה לאדם זה הכלאים של הבגד ההוא וכמו דמצינו במצורע שחל שמיני שלו בע"פ וראה בו קרי וטבל בו ביום דאמרו חכמים דאף דאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס ואמר עולא מה טעם דהואיל והותר לצרעתו הותר לקריו והכי קיימי, הסוגיא שם בפ"ק דיבמות דף ח' דמסיק שם הגמרא אלא כי אצטריך קרא דעליה להיכי דנשא חי ואח"כ נשא מת דה"א הואיל ואישתרי ביבמה איסור אשת אח. אישתרי נמי איסור אחות אשה קמ"ל ואם התם באיסור כרת ושני לאוין מחולקים ומ"מ כיון דשני האיסורים בזמן אחד וגוף אחד הן ה"א הואיל ואישתרי בגוף זה וזמן זה איסור אחד אשתרי באותו גוף ואותו זמן גם איסור השני הרי הוא ק"ו ב"ב של ק"ו בבגד שהותר בו כלאים ע"י הטלת ציצית בו דאף מבלעדי סברא זו דהואיל ואישתרי אישתרי הלא בלא"ה לא מצינו בשום מקום בבגד אחד שיש בו כלאים שיהיה בו הוספות ע"י תוספת כלאים אשר נתוסף בה מידי דהוי אהוצאות שבת מרשות לרשות דאם הוציא כשיעור אין תוספת משא דבר תורה וכמו כן מצינו בטומאת כהן דטומאה בחיבורין לאו דאורייתא ולמה לא נאמר גם כן בבגד ציצית שהותר בו כלאים ע"י עשיות הגדילים בכנפותיו שיהיה מותר כל הבגד כולו באריגת שעטנז דמה לי חוט אחד שעטנז בבגד או שהוא כולו שעטנז אמנם לפי מה שהסברתי עולה כהוגן בדרך זה דכלל זה הואיל ואישתרי אישתרי הוא רק בדחיות איזה איסור אשר נדחה אצל האדם. דגוף עצם האיסור במהות נושאו קאי וקיימי ובכל זאת נדחה לגבי אותו האדם אשר יקיים ע"י דחיות איסור זה איזה מצוה ולכן שפיר אמרינן כיון דאישתרי בתורת האדם זה בקיום מצותיו אשר מוטל עליו דחיות איסור אחד אידחי לגבי קיום מצוה זו עוד איסור שני דמה לי איסורא חדא או תרי משא"כ בכלאים בציצית דלפי מה שהסברתי אין ההיתר על האדם רק על גוף הבגד הלכך אחר שגילתה התורה בסמוכין להתיר כלאים בציצית. אזי כונת התורה בהיתר כלאים של הגדילים שהותרו בהבגד עצמו הוא שבגד פשתן בת ד' כנפות אשר ד' ציצית צמר מחובר בכנפותיו אזי בתמונת חיבור כלאים כזה אין בו איסור וגדולי צמר תכלת האלה אם המה תלוים בארבע כנפות הבגד אזי לענין שעטנז כמו גדילי פשתן יחשבו ואין בהם שום לתא דשעטנז כלל ואיך נאמר דהואיל והותר בהבגד כלאים של הגדילים אשר בכנפות הותר שעטנז בכל בגד הלא הגדילים אשר בכנפות הבגד אין בהם שעטנז כלל וכיון דהיתר כלאים בבגד ציצית אינה מצד הלבישה, רק מצד הבגד הרי ממילא לא הותר בהלבישה שום איסור כלאים ואיך נתיר בלבישת אותו בגד. חיבור שעטנז בשאר חלקי הבגד אשר איסור גמור הם מצד האדם והבגד דבהבגד עצמו לא מצינו בשום מקום וגם אין בידינו לבדות מלבנו ולומר בו הואיל ואישתרי דהיתר הראשון מצד האדם לא אישתרי כלל והלכך שפיר אין מקום כלל לומר בזה הואיל ואישתרי דהיתר הראשון הוא מצד הבגד עצמו. והיתר השני אשר אנו רוצים לפעול ע"י היתר הראשון מוכרח הוא להאדם הלובשו ואל האדם לא הותר מעולם גם לפי סברתי זאת ניחא גם זה דלא שייך לומר על השעטנז שבשאר חלקי הבגד של ציצית שהוא שעטנז נוספת על השעטנז הראשון אשר בהכנפות מחמת הציצית דהא לפי שביארתי אין עפ"י חק התורה בחיבור ציצית צמר בכנפי בגד פשתן שום שם שעטנז כלל ואם בא אל הבגד איזה שעטנז שלא במקום הציצית אין זה הוספת שעטנז רק התחלת שעטנז מחדש

עוד נראה לי לתרץ יסודת סברתי זאת שהסברתי דהנה על כרחך גם כל עיקר פטור ציצית בכסות של ארבע כנפות אשר מצינו בטלית שאולה או כסות יום בלילה להני דיעות דפוטרין אותו בלילה מציצית אין באותו הזמן הפטור בעצם הבגד דגוף הבגד מראשית חיובו דהיינו מעת אשר נעשה ארבעה כנפותיו כל עוד שלא נתמעטו ארבעה כנפותיה לא נפסק מהבגד חיוב הציצית בשום זמן ואף דלא שייך על הבגד חיוב ופטור בכל זאת עכ"פ בעצמו בעוד בה