יד המלך (לנדא) - א ס

את העם מברך. בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו וצונו לברך את עמו ישראל באהבה ע"כ

זה הוא מגמרא פרק אלו נאמרין וגם הובא שם סיום הברכה בתיבת באהבה ולא ידעתי הכוונה של סיום זה דבאהבה והיכן נצטוו הכהנים לברך באהבה והרי לא נאמר בתורה רק כה תברכו ואם אמנם מסתמא נכון הוא שהברכה תהיה בלב שלם אבל עדיין היכן ידענו דנצטוו על כך לברך באהבה ואולי נסמוך זה על מדרש רבה במדבר פרשה י"א. וז"ל אמור להם מלא שתהיו מברכין אותם בכוונת הלב כדי שתשלם הברכה בהם הרי לך לדעת המדרש דנצטוו על כך לברך בכוונת הלב וע"ז ניתקן הנוסח לסיים הברכה במלת באהבה

ודע כי יש ענין תמוה על רבינו מה שלא התעוררו על רבינו שום אחד מנושאי כליו. דלמה השמיט רבינו מימרא דגמרא פרק הרואה דהאי מאן דחזי חלמא ליקום קמיה כהנא בעידנא דפרסי ידייהו ולימא הכי וכל הנוסח כולה הנאמר בגמרא בזה והרי"ף והרא"ש הביאו וכן הוא בטור. והש"ע א"ח להלכה והנה טעם ההשמטה זו יכול להיות דמסתבר ליה לרבינו כיון דהנך שלשה מימרות דאמימר ור"א ומר זוטרא הובאו בגמרא בהדי הדדי דכל אחד מהם אמר מלתא דלא שמיע ליה לחבריה דהיינו מימרא זו דליקום קמיה כהני כו' ואידך אמר האי מאן דעייל למתא ומסתפי מעינא בישא לימא הכי כו' ואידך אמר האי מאן דחלה יומא קמא לא ליגלי כו' והנה שני המימרות השניות השמיטו גם הרי"ף והטור מלהביאם. ומסתמא מסתבר להו דכל הענינים האלה המה רק דרך עצה טובה אבל לא על צד העיכוב והחיוב והא דהביאו הרי"ף והטור הא דליקום קמיה כהני משום דסמכו בזה על מימרא דר"י לעיל בסמוך דהרואה חלום ונפשו עגומה יטיבנו בפני שלשה ור"י אמר המימרא על דרך ההלכה. ואף דרבי יוחנן לאו בהטבה דקמיה פריסת כהנים איירי בכל זה כיון דעכ"פ יש להענין זה של הטבת חלום שורש בהלכה לכן הביאו גם ההטבה דקמיה פריסת כהנים ג"כ להלכה אבל רבינו דהשמיט כל הענין כולו של הטבת חלום ואף מההטבה של שאר הימים לא הזכיר רבינו ולא הביא רק התענית לבד שמתענין על חלומות רעים אבל לא הזכיר אף תיבה אחת מהנוסח ההטבה המובא בגמרא לכן לא הביא ג"כ הנוסח ההטבה המובא בגמרא לאומרו קמיה פריסת כהנים. אמנם זה גופא תמוה הוא דלמה השמיט רבינו מימרא דר"י בההטבה של שאר ימות השנה דמשמעות לשון הגמרא הוא דרבי יוחנן אמר מימרא זו להלכה ואולי היה לו לרבינו איזה מקום בבבלי או בירושלמי לדחות כל ענין הטבת חלום מהלכה אכן דרכו נסתרה מאתנו. ולכן גם הב"י אף דדרכו לדרוך תמיד בש"ע בפעמי רגליו של רבינו בכל זאת הביא כל עניני הטבת חלום של קמיה פריסת כהנים וגם ההטבה דבשאר ימות השנה הכל כמו שנאמר בגמרא

וראיתי להמג"א בא"ח סימן ק"ל שהביא בשם מהר"ם לשנות ולתקן הנוסחא האמור בגמרא בהטבה דקמיה פריסת כהנים בין שחלמתי על עצמי ובין שחלמתי על אחרים והמה שינו ותקנו לומר בין שחלמתי על אחרים ובין שחלמתי על עצמי דצריך להקדים את חבירו דהמתפלל בעד חבירו הוא נענה תחלה ותמהני על שני מאורות הגדולים ראשון ואחרון אשר מלאו את ידם לשנות נוסחא ישינה האמורה בכל הגמרות שלפנינו והלא נוסחא זו נכונה וברורה היא ואי אפשר להיות כלל בענין אחר דודאי הא דהמתפלל בעד חבירו הוא נענה תחלה אין זה חוק או משפט דמחויב לעשות כן רק דזה הוא מצד יושר מדותיו מחסדי השם ב"ה לשלם לאיש כדרכיו ואם האדם הטיב לבו ורצונו כל כך עד שטובת חבירו יקר בעיניו יותר מטובת עצמו והוא מקדים להתפלל בעד טובת חבירו קודם תפילתו לטובת עצמו אז יקרא וה' יענהו כתום מפעליו שהוא נענה תחלה משא"כ לתקן נוסח התפלה לכל בני אדם יחד להתפלל כל אחד בעד חבירו תחלה דאז לא יהיה הקדמות תפלתו בעד חבירו לאות כי טובת חבירו קדמה לו לטובת עצמו דהלא מבלעדי רצונו הלא הנוסחא זו תהיה כך לפניו ומה הוה ליה למיעבד הא לא היה בידו לשנות ממטבע שטבעו חכמים בתפלתו. ולא יקבל שכרו דיהיה הוא נענה תחלה ולפיכך דלא די דלא הועילו בנוסח כללי להקדמת התפלה בעד חבירו להיות הוא נענה תחלה אלא דגם לא היו יכולים לתקן נוסח כללי כזה להקדים איזה תפלה בשביל חבירו דבתקנה זו היו שוללים בחירת הרצון מן האדם תמים דעים אשר נדבה רוחו ולבו הטהור להקדים תפלתו בשביל חבירו מצד בחירתו הטובה ואם יהיה הנוסח הכללי בנוסח כזה לא יהיה בידו להתפלל כן מצד בחירתו ולפיכך הנוסחא האמורה בגמרא בתפלה הכללים לכל בני אדם נכונה היא מאוד דהיינו בהקדים תפלת עצמו לתפלת חבירו ואם יש איזה אדם אשר נשאו לבו הטהור. להגדיל בעינו טובת חבירו לטובת עצמו ומתפלל בעד חבירו תחלה מצד בחירתו הטובה ורצונו הטוב אזי הרשות בידו לשנות וברית כרותה לו מאת חז"ל דכאשר הוא בתום לבבו מתפלל בעד חבירו תחלה כמו כן לא יקופח שכרו מאת הצור תמים להיות הוא נענה תחלה

פרק ט"ו הלכה ב' המומין כיצד כו' ואם היה דש בעירו והכל היו רגילים בו כו' מותר לפי שאין מסתכלין בו ע"כ

זה הוא בגמרא דמגילה דף כ"ד ובירושלמי פרק ד' דתעניות דתני בהדי' על המומין הפסולין בכהנים ואם היה דש בעירו מותר והנה בתוספת פ"ד דתענית דף כ"ז ד''ה. אי הוכיחו מהא דפריך הגמרא שם אי מה משרת בעל מום לא אף כהן מברך בעל מום לא ודחי דהא איתקיש לנזיר דנראה מזה דבעל מום מברך בברכת כהנים יע"ש ודבריהם תמוהים מאוד דלמה להם להוכיח כלל דבעל מום מברך ברכת כהנים ואיך נעלם מהם גמרא בבלי וירושלמי מפורשים שהבאתי דאם היה דש בעירו מותר הרי נאמר בפירוש דהמום בעצם אינו מעכב ברכת כהנים רק משום היסח הדעת כשיסתכלו בו אז אינו נושא כפיו אבל אם היה דש ורגיל בעירו דאז לא יסתכלו בו נושא את כפיו הן אמת דהא דדש בעירו מותר ואין עצם המום מעכב זה גופא מהיקשא דנזיר ילפינן לה וכמו דמסיק שם בגמרא דתענית דאסמכתא בעלמא נינהו מדרבנן ולקולא אבל מכל מקום התוס' דכתבו דמכאן נראה דבעל מום מברך ולשון זה מורה כאלו לא איתפריש דין זה בהדיא בגמרא בשום מקום. וצריכין אנו להוכיחו מרהיטת הסוגיא דתענית והלא מפורש הוא בלי שום חולק. בשני התלמודים בבלי וירושלמי שהבאתי יהיה מאיזה טעם שיהיה. עכ"פ גוף הדין מפורש בהדיא: ועיין בט"ז א"ח סי' כ"ח ס"ק כ"ז. ומ"ק ל"ה שנעלם מן זך עינו כל הסוגיא הזאת דתענית שהבאתי והוא פלאי וכבר הרגישו האחרונים והתעורו על הט"ז בזה

הלכות תפילין פרק ג' הלכה ד' תפילין של ראש אין עושין אותה של יד ושל יד אין עושין אותה של ראש ע"כ: זה הוא מגמרא פרק הקומץ דף ל"ד שלח רב חיננא בשם ר' יוחנן תפילין של ראש אין עושין אותה של יד כו' ופירש רש"י שם הטעם דרוב אותיות של שם שד"י הוא בקשר הרצועות ובתפילין עצמן של ראש דאית בהו תמונת שי"ן ותמונת ד' ובתפילין של