יד המלך (לנדא) - א ה

ממקום למקום וכל תנועותיהם אשר אך זה לבד הוא לאות להם על חיי גופם הכל הוא רק להשלים חסרונתיהם, אשר יומם ולילה לא תשבע עינם די הפק שאלתם ובקשתם לתאוות גופם ורדיפתם לעניני כבוד המדומים וכיון דכל חיי גופו של אדם מונח בתנועה. וכל תנועתו וצרכי גופו אינו רק להשלים חסרון הרי ממילא לא יצויר כלל ענין טוב המוחלט בכל עמלו שיעמול האדם תחת השמש על כן הלא טוב לו לאדם אם לא היה נברא ולא היה בעל חסרון כאלה שיהיה מוכרח להשלימם וממילא הוא אך למותר כל התנועות האלה אשר הוא חי ומתנענע בהשגת ההכרחים האלה כל ימי חיי הבלו ולכן באמת אין בברואי מטה שום תנועה שלימה כי אם לברואי מעלה לשמש ולירח ולכל צבא השמים ואף דגם תנועתם הוא לצורך והכרח של העולם בכללי בכל זאת הלא לבעבור זה אין תנועתם ממקום למקום. רק יסבו בלכתן ולא ישנו את תפקידם ובתנועה תמידית סביב סביב יתהלכו אל מקומם הראשון אשר באו משם.. למען יהיה לנו לאות כי המה בעצמם איננם בעלי חסרון ולכן לא ישאו עין למרחוק ללכת להלאה ממקום מצבם וגם תנועתם הגלגלית אשר להם אינו לצורך עצמם ותשלום חסרונם. כי אם ששים ושמחים לעשות רצון קונם אבל בתנועות אדם אין שום שלימות בתנועותיו בכל אשר הוא עושה לצרכי גופו ובכל העתקותיו אשר יעתיק ממקום למקום. דכל עניניו אלה להשלמת חסרון עצמו המה ולכן הזהירנו המלך שלמה ברוח קדשו בכל דרכיך דעהו דכאשר יכונן האדם דרכו לשם קונו וחפץ צורו הנה גם הוא משלים בזה כל עניניו ותנועותיו בתכלית השלימות כאחד מצבא מרום במרום והכתוב רמז לנו ענין זה באברהם אבינו דנאמר בו ויעתק משם ההרה. ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה וירד מצרימה ולבסוף נאמר וילך למסעיו מנגב עד בית אל. עד המקום אשר היה שם אהלו בתחלה. להורות לנו דכל תנועותיו בהעתקות והנסיעות האלה שהעתיק אברהם ממקום למקום לא היה לצורך עצמו לקיבוץ הונו ותשלום חסרונו. רק דכל תנועותיו אלה היו כתנועות צבא מרום דכמו המה ממקום שבאו שמה הם שבים ללכת ותועלת תנועתם אינו לצורך עצמם רק לטובת העולם בכללי. כמו כן היתה תנועות אברהם דהיה הלוך ושב למקום אשר היה שם אהלו בתחלה משום דגם כל תנועות הליכתו לא היה לצורך עצמו רק להאיר לארץ ולדרים עליה בידיעות מציאות השם ב"ה ופרסום אדנותו ואלהותו וכמו שהעיד עליו הכתוב דבכל מדרך כף רגלו היה קורא בשם ה' אל עולם

אמנם כן כאשר הוא בכל מעשה ופועל טוב כמו כן יש הפרש והבדל זה גם בקיום המצות בין קיום מצות שכליים לקיום מצות החוקיים דכל מצות השכליים כולם המה או להשלים חסרון אשר כבר היה או למנוע איזה חסרון אשר מעומד לבא ואבוהון דכולה מצות צדקה וגמילות חסדים דכל תכליתה הוא רק להשלים לעני די מחסורו אשר יחסר לו ולא היה בידינו להניח על קיום מצוה זו שם טוב המוחלט ולפיכך הזהירנו חסידים הראשונים דצריך האדם להזהר בקיומה שלא יהיה כונתו להסיר מעל עצמו הרגשת דאבון לבו בצרת נפש העני רק דכל כונתו יהיה. כי כן ציוה ה' אותו ולא יהיה מטרת חפץ הקיום בלתי לה' לבדו וכאשר אין כונתו רק לשמים הרי ממילא גם קיום מצות צדקה אינו מקושר עם שום חסרון ומצינו כונה זו מדויקת בכתוב (ד"ה א'. כ"ט גבי נדבות שהתנדבו ישראל למקדש ה' כתיב וישמחו העם על התנדבם. כי בלב שלם התנדבו ולא נאמר וישמחו העם בהתנדבם. ובבראשית רבה (פרשה עיי"ן) התעוררו בדקדוק זה ולדעתי היה כונת הכתוב בשינוי לשון זה להורות לנו: דהיה משונה נדבה זאת מכל סתם נדבת אדם אשר ידבנו לבו ליתן לצדקה. דכל שאר נדבות אף דנעשו מרצונו וחפץ לבו של אדם. בכל זאת אין מקום בהן לעשותן בלב שלם. דהלא וכאב לבב הנותן על צרת נפש העני אשר חסרון כסות מערומו ולחם לרעבונו מכריחו לקבל הצדקה ולכן בכל קיום מצות צדקה אין בה מקום לשמוח על עצם תכונת ענינה. רק דששים ושמחים בה לעשות רצון קונם לא כן בנדבה זו שנדבו ישראל לבנין המקדש דבנדבה זו שמחו העם על התנדבם דהיינו שהשמחה היה על גוף עצם הנדבה וע"ז נתן הכתוב הטעם של שמחת נדבה זו דהיה בה מקום לשמוח על עצם תכונת ענינה משום דאותו נדבה אשר נדבו לבנין המקדש היה נדבה לה' ולא היה להשלמת שום חסרון. גם לא היה בה שום דאבון לב וכיון דמצות נדבה זו לא היה להשלמות חסרון לכן שמחו על התנדבם דהיינו על גוף הנדבה עצמה ונתן טעם על יכולת שמחה זו משום דבלב שלם התנדבו לה'. ולא היה בנדבה זו שום דאבון לב ולא שום חסרון ובאמת היה דוד המלך בהודאתו אז לה' משבח את ישראל בשמחה זו באמרו. ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך וכונתו היה דבשמחה זו ששמחו על גוף עצם הנדבה הראו כי ידעו ויבינו תכונת ענינו של בנין הבית. דאם אמנם כי בחר ה' בציון איוה למושב לו והבית הזה הוא מכון לשבתו עולמים. בכל זאת אין השם ב"ה צריך לבנין בריותיו וכמו שאמר שלמה בתפלתו הנה שמים ושמי שמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה אשר בניתי רק לאהבת ה' אותנו והברית אשר כרת את אבותינו בחר בנו לתת משכנו בתוכינו אבל אין בבנין הבית הזה הכרח השלמת איזה חסרון חלילה ולכן היו שמחים וטובי לב על התנדבם

והרואה בעינים פקוחות יראה בזה כונה נפלאה בתורתינו הקדושה דבביכורים דכתיב והנחתו לפני ה' אלקיך נאמר בו ושמחת בכל הטוב אתה והלוי והגר דגם הם חייבים בפירותיהם בשמחת ביכורים גם במעשר שני דנאמר בו ואכלת שם לפני ה' אלהיך. נאמר בו ושמחת אתה וביתך משא"כ במעשר עני הסמוך לו לא נאמר בו שמחה משום דהביכורים ומעשר שני דהם חוקי ה' ואין בהם השלמות שום חסרון נאמר בהם שמחה. אכבל מעשר עני דהוא בא להשלים רעבון ודאבון נפש הגר והיתום והאלמנה לא נאמר בו שמחה וכמו כן מצינו גם בקרבנות דאף דשיר וקול תודה לא היה רק בקרבנות ציבור בכל זאת לא נאמר שמחה בתורה בשום קרבן. רק בשלמים לבד דכתיב בהם (דברים כ"ז ז') וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך וגדולה מזו מצינו בדברים (פרשה י"ב פסוק ז י"ב) דחשיב בשני המקראות האלה כל הקרבנות עולה וחטאת ואשם גם שלמים ש ואח"כ נאמר ושמחת לפני ה' אלקיך ואמרו בספרי פיסקא ס"ד ופיסקא ס"ט על שמחה הנאמר בשני המקראות האלה נאמר בכאן שמחה ונאמר להלן שמחה. מה שמחה האמור להלן שלמים אף שמחה האמור בכאן שלמים. הרי לך בפירוש דאין שמחה רק בזבחי שלמים לבד וטעם הדבר ההוא. משום דקרבן שלמים אינו בא על שום חטא ואין בו השלמות שום חסרון אשר קדם לו רק כשמו כן הוא בא בלב שלם לכן נאמר בו ושמחתם דגם לב המקריב אותו יהיה שמח לא כן כל שאר קרבנות הבאים על חטא וגם עולה מכפר על חייבי עשה כיון לתכלית הבאתם הוא להשלים החטא אשר קדם להם. ע"כ אין בהם מקום לשמוח וכמו כן הוא בכל מצות שכליות אשר בין איש ובין אחיו דכולם הם מקושרים עם תיקון חסרון אשר היה או שיהיה ולא היה בקיומן שם שטוב ההחלט