יד המלך (לנדא) - א מז

השלימות בפעולות האלה. וכמו דאנו רואין בסוג השמחה והנחת ולהיפוך התוגה והעצב דלשני הסוגים האלה מתנגד הגוף למנוע מהנפש השלימות האפשרי ומשום דהגוף מתנגד בטבעו לכל גדר שלימות של כל המדות כולם ואף לכל מדה רעה אף דשרשם ועיקרם המה רק מצד כח הגוף אשר נוטה בטבעו אל הרע בכל זאת גם במדות הרעות האלה כאשר פשתה צרעת גם בהנפש:

אז יעמוד הגוף לשטן להנפש להשים לה גבול כאשר תחפוץ ללכת להלאה ממטרת כחו וכמו רציחה והוללת וזוללת וכדומה ייעף הגוף והנפש לא תשבע ולא תמלא מהם ועינינו הרואות גם בתאות האדם אף דהרגשת כל התאות באות מכח הנפש בכל זאת יש הפרש בין אותן התאות אשר יש גם להגוף חלק בהם. לאותן התאות אשר לא יתאחדו עם הגוף כלל. כי כל אותן התאות אשר יתאחדו עם הגוף. כמו אכילה ושתיה וכדומה אין התענוג מהם רק קודם השביעה וכאשר ישבע הגוף ממנו כלתה התאוה בו. וימאס בה כמאמר הכתוב פן תשבע כו' וזה הוא משום דכל כחות אשר המה מהגוף המה מוגבלים בהכרח אמנם לכל אותן התאות אשר לא יתאחדו עם הגוף ואין להגוף חלק בהם כלל וכמו תאות הכבוד והעושר והממשלה דכל אותן התאות לא יתאחדו עם הגוף לעולם ואינם נטועים רק בהנפש לבד אין להם קץ וגבול כלל וגם בערך הכחות של השני סוגי תאות האלה אנו רואין דהכח של תאות הנפש מושל באדם. ביתר כח ויתר עז מכחות הגוף גם רבינו התעורר בזה בהיסוד הראשון משלשה עשר יסודות שכתב בביאורו על משנה ראשונה דאבות. וז"ל וכשתתבונן בענין שני אלה התענוגים תמצא פחיתת האחת ומעלת השני אפילו בעוה"ז וזה כי אתה מוצא רוב בני אדם. כולם מיגעים נפשותם וגופיהם בעמל ויגיעה רבה שאין למעלה מהם כדי שיגיע לו מעלה וכבוד ושינשאוהו בני אדם. והנאה זו אינה הנאות מאכל ומשתה. וכמו כן הרבה מבני אדם בוחרים להנקם מאויביהם יותר מהשיג הרבה מתענוגי הגוף והרבה מבני אדם מתרחקים מן הגדול בתענוגי הגוף. מיראתו שישיגהו מזה חרפה ובושה מבני אדם או לפי שמבקש שיהיה לו שם טוב ואם ענינו כן בעוה"ז הגופני כ"ש בעולם הרוחני כו' כמבואר למעיין שם כל דבריו מה שכתב רבינו בזה כפי הצריך לענינו. הרי גם רבינו הרגיש בזה דגם בעולם הגופני הזה יש תענוגי הנפש אשר אין להגוף שום חלק בהם. ואדרבה כי עוד הם מתנגדים לתענוגי הגוף ויש להם יתר שאת ויתר עז בתשוקת האדם יותר מתשוקותיו לתענוגי הגוף עוד זאת אנו רואין כי בכל אלה התענוגי הנפש אשר אינם נוגעים להגוף. אזי גם אחר ההשגה שישיג התאוה אין לכל תאות אלה שום שביעה לעולם ולא יניחו ולא ירגיעו אף רגע אחת ולא תשבע עין מהם כלל וכאמור אוהב כסף לא ישבע כסף ואמרו דאין אדם מת וחצי תאותו בידו יש לו מנה רוצה מאתים וכמו כן הוא בקנאה וכבוד וכדומה בכל שארי תאות הנפש. דאין להם שביעה לעולם וזה הוא ראיה גמורה דנפש האדם העולה למעלה היא חלק אלהי ממעל לכן גם תאות הנפש בעולם השפל הזה ואף באותן התאות הנוטים אל הרע אין להם ג"כ סוף. כי הנפש בטבעה בין בנטותה אל הטוב או אל הרע חלילה כל חפצה ותשוקתה תמיד להשלים כל ענינה ביתר שאת ויתר עוז. ולהביאם להלאה תמיד מן המקום אשר היא עומדת שמה ובכח הנשגב הזה הנטוע בנפש האדם באה תשוקת הידיעה אשר כל אדם משתוקק לדעת כל הדברים ולהבין ולהשכיל בכל ענינים ואמר דהע"ה אך בצלם יתהלך איש אך הבל יהמיון והכוונה הוא דהן אמת דבצלם אלהים נברא האדם וראוי לו תשוקת השגת ענינים לאין תכלית ואולם המה הבל יהמיון ומשתוקקים עניני הבל וריק לאין תכלית. ואמרו ברבה קהלת על פסוק גם במדעך מלך אל תקלל אמר רבי יהודא ב"ר סימון אמר הקב"ה לאדם בשביל מודע ובינה יתירה שנתתי לך יותר מכל בהמה וחיה ועוף אתה מחרף ומגדף אותי הוי במדע שלך מלכו של עולם אל תקלל וכוונתם הוא ג"כ דאין להאשים להאדם אם הוא משתוקק לעלות במעלות סולם ההתבוננות הגדולות והנוראות. דמצד נפש המשכלת אשר חנן ה' לאדם דעת וחלק אותו בבינה יתירה מכל שארי הנבראים כולם ראוי לו להבין ולהשכיל בענינים גבוהים ורמים ולהתבונן בגדולת הבורא ב"ה ונפלאותיו אשר הראם. ואולם האדם מתכונת חומרו יעפילו לעלות ההרה ויהרסו העם לעלות ונפל מהם רב בחשכת הממובות ואפילות הספיקות והמה מקפחים ומעקמים שכלם כל כך. עד אשר בסגולתם היקרה זו עצמה אשר חננם ה' בחסדו המה מחרפים ומגדפים. ומקבצים בנטיעות היפות והיקרות אשר כאהלים נטע ה' בקרבם. והנה כל הענינים הנשגבים והעצומים האלה אשר באדם המתלהבים בתשוקה תמידית להרחיב גבולם המה מצד כחות נפשו אשר שרשה מרומים תשכון. לכן גם כל תשוקותיה כולם המה בלתי מוגבלים. לא כן כחות הגוף אשר בעפר יסודו ובית חומר משכנו ונפש הבהמיות שבאדם מצד תכונתה היא עתידה לאבדון וכליון. לכן גם כל חפצי הגוף וכל התאות אשר באים מצד כחות הגוף גם הם אינם עומדים רק כלים ונפסדים תיכף אחר השגתם וכחות הגוף האלה מחמת כי המה נוטים תמיד להפסד וכליון. על כן מתאמצים ומתנגדים תמיד באשר יוכלו לכלות באדם כל שלימות של כל ענינים כולם וליתן קץ גם לכחות הנפש ותאוותיה בעת אשר הוא עמה בחברתה. ועינינו הרואות בעת אשר תשיג הנפש שמחה עצומה. דאף דאין להגוף חלק בכח הזה בכל זאת בא להנפש כבדות ועצלות וליאות מכח הגוף. אשר יעצבוה להנפש וימנעהו משמות וכמו כן להיפך כאשר בא להנפש איזה עצב או פחד ודאגה ישיגהו חולשה מצד הגוף ויעוף וירדום וישכח רישו וימנעהו מהעצב וכל זה הוא מכח התנגדות אשר בטבע של הגוף. להתנגד תמיד להנפש להפסיד שלימותה בכל ענינים ולהשים לה גבול אשר עד פה תבוא ולא תוסיף אמנם כל זה בעוד הנפש עם הגוף עמו בחברתו אבל כשיפרד הנפש מהגוף דאין עוד שום מניעה והתנגדות להנפש לשלימות פעולותיה משום צד. אזי הנחת והשמחה אשר יושג אז להנפש וכמו כן הכחות המכאיבות להנפש הכל הוא בלי שום גבול והפסק כלל וכאשר יתן החי זאת אל לבו. יבין וישכיל כי אך זה לבד הוא הרבה יותר מדאי להיות השכר והעונש שבעוה"ב דהיינו הנחת והשמחה ותענוג תמידי בלי גבול ותכלית כלל אשר מיוחד אל הנפש להתפעל מהם תמיד אחר הפרדה מהגוף בעבור כשרון מעשי' בעוה"ז זה הוא חיי עוה"ב. וכאמור ושמחת עולם על ראשם וכמו כן להיפך עונש הנפש וההתפעלות שתתפעל הנפש אחר הפרדה מהגוף מהבושה והפחד העצב והתוגה בלי גבול ותכלית בעבור קלקול מעשיה בעוה"ז זה הוא העונש המיוחד לה בעוה"ב וכח ההתפעלות של פעולת המכאיבות האלה המה גיהנם או יסורי אש של גיהנם ואין לך צער ועונש יותר מן הבושה תוגה ועצב ודאגת אבדון הכל ופחד תמידי באין תקות ההפסק וכן להיפך אין לך שכר ועונג יותר מן שמחה. ועונג תמידי בלי פחד הפסק ואבדון כלל מלבד אשר עין לא ראתה אלהים זולתך אשר צפנת ליראך

הלכה ב העוה"ב אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת: והואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שהיה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להם בעוה"ז ע"כ

והשיג הראב"ד על רבינו בזה וזה לשון השגתו. א"א דברי האיש הזה בעיני קרובים למי שאומר אין תחיות המתים לגופות אלא נשמות לבד וחיי ראשי לא היה דעת חז"ל ע"ז שהרי אמרו עתידים צדיקים שיעמדו בלבושיהם ק"ו מחטה כו' וכתב מרן הכ"מ ז"ל ע"ז וז"ל ולי נראה דאין חילוק בין רבינו והראב"ד רק בשמות בלבד דלרבינו העולם שאחר המות נקרא עוה"ב כו' וכל אותן המאמרים שהביא הראב"ד הם לעולם התחיה והראב"ד ז"ל קורא לעולם התחיה עוה"ב ע"כ. והנה אם אמנם כי איני כדאי לדבר דבר בענין לשגב ונעלם כזה בכל זאת יש לנו ראי' מפורשת מדברי רבינו בעצמו כי כן כונת דעתו כמו שהבין בו מרן הכ"מ ז"ל שדבריו כאן המה על חיי עוה"ב והמעותד לאדם אחר מיתתו אבל בעולם התחיה גם דעת רבינו הוא דגם הגופות יעוררו ויקומו דביסוד הראשון מהשלשה עשר יסודות שהביא רבינו בפירושו למשנה ראשונה של מסכת אבות כתב רבינו וז"ל ותחיות המתים הוא יסוד מיסודי מרע"ה ואין דת ולא דביקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה אבל הוא לצדיקים וכן הוא לשון ב"ר גבורות גשמים לצדיקים ולרשעים ותחיית המתים לצדיקים בלבד ואיך יחיו הרשעים והם מתים אפילו בחייהם וכן אמרו רשעים אפילו בחייהם קרוים מתים צדיקים אפילו במיתתן קרוים חיים ע"כ ואם נאמר כמו שהבין הראב"ד בדעת רבינו דהתחיה לא יהיה להגויות רק להנפשות לבד א"כ אין מקום להק"ו כלל דמה שהרשעים בחייהם קרוים מתים המה מרוע תכונת נפשם הבא להם מצד משכנות בית חומר אשר הנפש שוכן אתם בתוך טמאותם אבל לאחר הפרד הנפש מהגויה ונזדכך מחלאת טומאתה יכול להיות כי גם נפשות הרשעים יזכו לעולם התחיה. אלא ודאי דגם דעת רבינו הוא דעולם התחיה יהיה גם לגופות אמנם בהזדככות ובתבונה נפלאה שלא יהיה מתנגד הגוף להנפש עוד ולא יהיה עוד מונע להנפש מהשגותיה העליונות ויהיה קישור נפלא ביניהם להיות אגודים צמודים יחד באהבה ושלום וכאשר ייעד לנו הנביא על הימים האלה ושעשע יונק על חור פתן ועל מאורת צפעוני גמול ידו הזה ועל דיעה זאת שפיר כתב רבינו