יד המלך (לנדא) - א מא

עדיין חיוב מלקות מהא דפריך הגמרא בפ"ק דמגילה אמתניתין דאין בין יוה"כ לשבת אלא שזה זדונו בידי אדם וזה זדונו בידי שמים. מברייתא דכל חיי"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן ואם איתא אידי ואידי בידי אדם הוא דגם חיי"כ אם לקו אין עונשין אותן בידי שמים והנה תמוה מאוד דמה מקשה אמתניתין דאין בין יוה"כ לשבת. הלא רבי סתם המשניות ורבי סבר דבין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה יוה"כ מכפר ובפ"ק דכריתות פריך הגמרא לרבי כרת דיומי ביוה"כ היכי משכחת ליה דהא עצומו של יום מכפרתו ומשני דאכל אומצא וחנקיה או דאכל ברגע בין השמשות דלא הוי שעות ביום עוד לכפר ואם נאמר דכפרות יוה"כ מכפר אף על עונש מלקות אשר ישנו בחיי"כ א"כ מאי פריך הגמרא אמתניתין דמגילה ממלקות אשר יש בכרת דיוה"כ דבידי אדם הוא הלא אף אם יש מלקות בכל חיי"כ דעלמא בכל זאת בחיוב כרת דיוה"כ לא משכחת מלקות בשום אופן כלל. דהא כל עיקר חיוב כרת דיוה"כ לרבי לא משכחת רק באופן דלא נשאר האדם רגע אחת בחיים אחר אכילתו או עשיות מלאכתו ומיתה זו עצמה שמת אז לשעתו היה עונש כרת שלו ואיך משכחת עונש מלקות בידי אדם באופן זה הלא ברגע זו אשר יכינו ללקותו נתכפר עיקר עון כרת שלו וממילא גם חיוב מלקות אין בו ואין לומר דמשכחת מלקות בכרת דיוה"כ ע"פ תירוץ שני של הגמרא דעביד עבידתא או אכל ברגע בהש"מ דלא הוי שעות עוד לכפר ביוה"כ ושפיר נשאר חיוב כרת ומלקות שבו על אחר יוה"כ ולאחר יוה"כ עונש מלקות שלו בידי אדם הוא דז"א דאם נאמר דיוה"כ מכפר גם עונש מלקות אזי ממילא גם באופן זה אין בידינו ללקותו מספק אחר יוה"כ על אכילתו או עשיות מלאכה שעבר ביוה"כ ברגע בהש"מ דאין לך ספק גדול מזה דמי יודע לכוין רגע כמימרא של יציאות היום ודלמא היה אז בשעת עבירתו עוד רגע אחת ביום אשר כיפר עונו ונפטר מכרת ומלקות שבו ותירוץ זה של בין השמשות דמתרץ הגמרא לא קאי רק על עונש כרת האמור בתורה דמשכחת ליה באם איתרמי דאכל או דעביד מלאכה ברגע זו ממש קודם הלילה וקמיה שמיא גליא דלא נשאר רגע לכפר עליו ואז פוגע בו מידת הדין של מעלה ונכרתה הנפש ההוא אחר יוה"כ אבל לענשו בידי אדם בעונש מלקות מספק לא משכחת כלל אלא ודאי מדפריך הגמרא ממלקות אשר בכרת דיוה"כ על כרחך מסתבר ליה להגמרא דכל עיקר כפרת יוה"כ אינו מכפר רק על עונש כרת לבד אבל עונש מלקות שבו נשאר עליו ושפיר אזלי קושיות הגמרא דהיכי אמרה מתניתין דיוה"כ עונשו בידי שמים הא גם יוה"כ עונש מלקות שדן בידי אדם הוא ואף אם נתכפר בכפרת יוה"כ על עונש כרת בכל זאת עונשין אותו מלקות בידי אדם וגם אי אתרמי דאכל ברגע בהש"מ ולא נשאר רגע ביום לכפר עליו ונשאר עליו גם עונש כרת הלא חיי"כ שלקו נפטרו מידי כריתתן וגם כל יוה"כ כל עונשו בידי אדם הוא

עוד יש להביא ראיה דעל מלקות של חיי"כ אין יוה"כ מכפר מפרק מרובה דף ע"א דפריך הגמרא אמתניתין דגנב וטבח ביוה"כ דחייב בתשלומי ד' וה' ואמאי נהי דקטלא לא מיחייב מלקות מיהו איכא וקיי"ל דאינו לוקה ומשלם ואם נאמר דגם על חיוב מלקות של חיי"כ יוה"כ מכפר א"כ מאי מקשה הגמרא מלקות מיהו איכ' ואינו לוקה ומשלם הלא על טביח' זו של יוה"כ לא משכחת כלל שיהי' לוקה דעל חיוב מלקות זה שנתחייב על עבירת איסור יוה"כ אזי אותו יוה"כ זה עצמו שטבח בו מכפר על חיוב מלקות שנתחייב על הטביחה ובפרט דסתם מתניתין רבי הוא ורבי סובר דבין עשה תשובה ובין לא עשה תשובה יה"כ מכפר וכיון דלא משכחת שיהיה לוקה הרי עכ"פ לא עדיף החיוב מלקות אשר בהלאו זה מחייבי מלקות שוגגין דחייבים בתשלומין ואין לדחוק ולומר דקושיות הגמרא הוא דבמתניתין סתמא קתני דגנב וטבח ביה"כ חייב בד' וה' דמשמע דבכל ענין חייב ואפילו אם מת ברגע הטביחה דלא היה פנאי לכפר עליו ונשאר עליו החיוב מלקות שנתחייב בשעת הטביחה וכמו דמשכח הגמרא כרת דיומי לרבי דאי אפשר לאוקמי דינא דמתניתין באופן זה כלל דאם מת ברגע הטביחה הרי בלא"ה לא משכחת תשלומי ד' וה' כלל דתשלומין אלה קנס הם ובאופן זה שמת ברגע הטביחה לא משכחת שיוגמר דינו בעודו בחיים ואין יורשין משלמין קנס אלאו ודאי כמו שכתבתי דאין יה"כ מכפר רק על חיוב כרת אבל על חיוב מלקות אשר בכל חיוב כרת אין יה"כ מכפר ושפיר פריך הגמרא דמלקות מיהא איכא: הלכה ג' ועיצומו של יום מכפר לשבים

הנה החכם בעל המגיה רשם בכאן מ"ש המש"ל בפ"ד מהלכות שגגות דין ט' דעל חצי שיעור אין יוה"כ מכפר. ולא כיון יפה והביא דברי המש"ל שלא במקומם דהמש"ל לא כתב כן רק לענין כפרת קרבן והוא מהגמרא דכריתות פ"ד דף י"ח דקאמר שם בגמרא לענין אשם מעילות דהחצי שיעורין מצטרפין בו אף לזמן מרובה ומרבוי דקרא דתמעול מעל ומצטרפין ח"ש שאכל קודם יוה"כ עם החצי שיעור שאכל אחר יוה"כ ועלה על דעת המגיה דמשונה בזה אכילת ח"ש דאין יוה"כ מכפר עליו. וזה הוא דבר שאין הדעת סובלתו דיוה"כ יהיה מכפר על חיי"כ דשיעור שלם. וח"ש יהיה חמור משיעור שלם דלא יהיה יוה"כ מכפר עליו אמנם באמת טעה המגיה בזה בכונת הגמרא שם דהא דקאמר הגמרא דמצטרפין באשם מעילות הח"ש שאכל קודם יוה"כ עם הח"ש שאכל אחר יוה"כ אין הכונה על כפרת החטא של איסור מעילה ומשום דאין יוה"כ מכפר על ח"ש רק דהכוונה הוא על חיוב הקרבן המגיע בקרבן מעילה ע"י צירוף הח"ש שאכל בזמן מרובה דמסתבר להו להגמרא דעל אופן אכילה זו לא שייך כפרת יוה"כ כלל. דכיון דכשאכל אחר יוה"כ הוא נתחייב קרבן למפרע גם על אותו אכילת ח"ש שאכל קודם יוה"כ הרי על חיוב קרבן כזה אף כפרת יוה"כ שהיה בין האכילות האלה לא מהני דעל חיוב קרבן אשר חל למפרע על אכילות ח"ש הראשון אין בכח יוה"כ לכפר דהא כשהיה יוה"כ לא היה עדיין שום חיוב קרבן על אכילה זו ואיך יכפר על דבר שאין בו עדיין חלות החיוב ועל אכילה השניה אשר על ידה יצורף החיוב קרבן על אכילה הראשונה ג"כ אין ביד יוה"כ לכפר דאין יוה"כ מכפר רק על העבר אבל לא על להבא וכיון דאין כאן כפרת יוה"כ אזי ממילא מצטרפין שני אכילות לחיוב קרבן כדין אשם מעילות דמצרפין בו האכילות לזמן מרובה אמנם כ"ז הוא לענין כפרת חיוב קרבן אשם מעילות אשר לפי דעת הה"א של הגמרא היה יוה"כ מכפר עליו אבל לענין עונש שמים אשר על כל ח"ש של שאר איסורין אם אכלו במזיד לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דח"ש אסור מ"ה בודאי יוה"כ מכפר כפרה גמורה דכיון דכשהגיע יוה"כ כבר חל כל החיוב ולענין עונש שמים מה לי ח"ש או שיעור שלם ונסתלקה בזה תמיהת המש"ל שתמה בהלכות שגגות יעו"ש ולפיכך לא הובא בשום מקום תירוץ הגמרא זו דאין יוה"כ מכפר עלח"ש. ואף רבינו לא הביאו ואף דלפי משמעות הגמרא שני התירוצים של הגמרא המה אליבא דאמת ולפמ"ש ניחא משום דבאמת אין שום נ"מ בתירוץ השני של הגמרא אם יוה"כ אינו מכפר על ח"ש דלענין צירוף ח"ש לחיוב קרבן בלא"ה לא משכחת צירוף קרבן ביותר מכדי א"פ רק בקרבן מעילה לבד ועל קרבן מעילה בלא"ה קיימינן דאין יוה"כ מכפר כלל וכתירץ הראשון של הש"ס דכי מכפר אאיסורא אממונא לא מכפר ועל עונש שמים אשר על אכילת ח"ש בכל שארי איסורין דעלמא באמת יוה"כ מכפר. וכמו שכתבתי ולפיכך לפי המסקנא אין שום מקום כלל להביא מניעות כפרת יוה"כ בח"ש אבל לפי סברת המגיה שהבין דאף על עונש שמים על כל ח"ש אין יוה"כ מכפר היה לו לרבינו להביאו לדבר זה באכילת כל ח"ש לענין עונש שמים דאין יוה"כ מכפר

הלכה ח' שלשה הם הנקראין אפיקורסין האומר שאין שם נבוא' בלל כו' והמכחיש נבואתו של מרע"ה והאומר שאין הבורא יודע מעשה בני אדם ע"כ

השנים הראשונים מבוארים בפשיטות דהאדם אשר לבו חסר משני העיקרים האלה ממילא היא כופר בתורה מן השמים. והשלישי הכופר בהשגחת הבורא על מעשי בני אדם הרי ממילא הוא כופר בנבואה וגם בתורה מן השמים ולדעתי אי אפשר כלל שיהיה אדם מאמין באמת במציאות השם וחידוש עולמו ואעפ"כ יכחיש בדעתו השגחת הבורא ועיניו הפקוחות על דרכי בני אדם ותהלוכות כל ברואי עולם השפל הזה. דאם ברור אצלו מציאות החידוש באמת ובתום לבב שהשי"ת ב"ה במאמרו ברא שחקים וברוח פיו כל צבאם שמים וצבאיהם הארץ ומלואה מקרני ראמים ועד ביצי כינים אזי בודאי עכ"פ ברגע הבריאה היה עיני ה' וידיעתו על כל הנבראים וכולם ענו אז במחשבה לפניו וא"כ המודה בבריאה ובחידוש העולם וכופר בהשגחה יוכרח לומר כי אחר אשר כלתה מלאכתו בבריאת שמים וארץ הסיר ה' עיני השגחתו מהם וזה הוא שקר מוחלט דהלא הבורא יתברך שמו אין לו ראשית ואין לו תכלית ומציאותו יתעלה היה הוה ויהיה והוא ברא הזמן אבל הוא בעצמו אינו ח"ו תחת הזמן ושני חלקי הזמן של עבר ועתיד אינם אצלו כלל רק הוה לבד כי הוא נצחי ומציאותו הוה תמיד ואין לו שינוי בשום זמן רק שלימות מעלות ידיעת