יד המלך (לנדא) - א כו

פשעיו ומשני דנקיט ליה בלבו ופי' רש"י דאם אחרים נוקמים נקמתו ישתוק הרי לנו בפירוש דצערא דגופו דקאמר הגמרא כאן הכוונה הוא על צער שהיה דרך מניעות טובה דהא אלעיל מיניה דצערא דממונא קאי וצערא דממונא הוא דרך מניעות טובה וממילא צערא דגופו אף דרך מניעות טובה אינו רק בכלל דרך צדיקים ועצת חכמים דכל המעביר על מידותיו אבל לא בכלל אזהרה דאורייתא דלא תקום וכמו דמשני הגמרא דנקיט ליה בלביה הרי לך בפירוש בצערא דגופו רשאי בכל ענין לנקוט השנאה בלבו אמנם עינינו הרואות עכ"פ דאזהרת התורה בזה לא היתה רק על צער ממון וגם עצת חז"ל בהעברת מידותיו אינו רק בצערא דגופא ובשתיהם אין אזהרות האלה. רק באם היה הצער דרך מניעות טובה. אבל אם הרע לחבירו בידים. בין בגופו בין בממונו מחויב להרבות ריעים על חבירו לפייסו ואז מוטל על המתפייס שלא יהיה אכזרי למחול גם רבינו הורה לנו כן במתק לשונו. דכתב אצל אזהרת לא תקום. דראוי לו לאדם להיות מעבור על מידותיו על כל דברי העולם שהכל אצל המבינים דברי הבל והבאי ואינן כדאי לנקום עליהם הרי דקדק רבינו דכל עניני הרעות האלה אינן רק בעניני העולם הזה בהרע לו בגופו. או בממונו אבל לא בחובל בנפשו ובקוראו לחבירו רשע אין זה רעה בעניני העולם גדול מזה דאת נפש הוא חובל להחזיקו ברשע ולהרע לו ולזרעו אחריו וע"ז א"צ להעביר על מידותיו כלל ורשאי להרע אליו עבור כך אף לקפח פרנסתו

וראיתי לרש"י בפ"ק דר"ה דף י"ז דפירש שם אמימרא דרבא דכל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו וזה לשונו:

המעביר על מידותיו שאינו מדקדק למדוד מידה למצערים אותו ומניח מידותיו והולך לו ע"כ ולולי כי איני כדאי לדבר דבר נגד פרש"י הייתי אומר דכוונת תיבת מידותיו האמור כאן הוא כאשר רגיל בלשון חז"ל. בהרבה מקומות בש"ס להניח תיבת מידה על מהות כל ענין ותכונתו וכמו שמצינו לא כמידת הקב"ה מידת בו"ד וכמו כן שלש עשרה מידות שהתורה נדרשת הכוונה הוא ג"כ על מהות תכונת ההיקשים והלימולים המשונים והמחולקים זה מזה וכיוצא בזה מצינו תיבת מידה בכוונה זו בהרבה מקומות בש"ס. ולדעתי גם במימרא דרבא הוי הכוונה כן דכל המעביר על מידותיו דהיינו דהאדם עובר על תכונת נפשו הנטוע בו בכחו לפי דתכונת האדם בכח הקנאה והשנאה והנקמה והנצחון וכדומה הרבה כוחות כאלה הנטועים בקרבו אין ביכלתו להגביר על כל אלה ולסלוח פשע וחטאת רעהו אשר חטא נגדו לפי דסליחה הוא סילוק ושכחת עון מלבו לגמרי ועינינו הרואות כי באמת בכל התורה נביאים וכתובים לא מצינו כלל כל תיבה זו של סליחה בלתי בה' לבדו. כי הוא אל נקמות ובעל חימה דהיינו שהוא אל חזק ותקיף ובעל ואדון על הכחות הנקמה והחימה וכמו כן כל שאר כחות כולם המה בידו לכל אשר יחפוץ יטנו לכן אך הוא לבדו הוא אל טוב וסלח לא כן האדם אשר הוא ביד כחותיו אין ביכלתו לנצח כל אלה ולבא אל מדרגה זו להיות מרבה לסלוח ולפיכך גם אחי יוסף כשבקשו ממנו על חטאם ופשעם נגדו לא בקשו שיסלח להם. לפי שידעו כי הסליחה אינו בכח האדם כלל ולא בקשו רק אנא שא נא פשע אחיך דהיינו לשאת עונם ולא לנקום מהם. ולהשיב להם הרעה אשר גמלו אותו וכן מורה שם כל ענין הפרשה גם בדברי חז"ל לא מצינו בשום מקום שעמסו על האדם לסלוח לחבירו על חטאיו ופשעיו שחטא נגדו רק למחול לחבירו וענין זה של מחילה חלוק הרבה מענין סליחה ואינו רק ענין חלישה והתשות כח של החטא והוא מלשון לא יחל דברו שהוא מתיש ומחליש כח דברו גם שרש חילל נגזר ג"כ מתכונה זו כמו לא אחלל בריתי את קודש ה' חלל ולא תחלל את בתך וכל הנמצא במקרא תיבת ק חילל הכל הוא ענין התשה וחלישת של ערך אותו ענין מערכו אשר היה לו קודם לכן אבל לא ביטל הענין לגמרי ולפיכך לא הונח תיבת מחילה בדברי חז"ל גם בדברים שבין אדם למקום רק על חטאים דהיינו שוגג אבל על הפשעים ועונות תקנו חז"ל בקשת סליחה. לפי שעל עונות. עלינו לבקש לבל יושאר אצל השם ב"ה שום זכר עון כלל וע"כ אנו מוציאין בכל התורה ובמקרא כולו בכל מקומות אשר הוזכר בהם פשעי בני ישראל נגד השם ב"ה בכולן נאמר תיבת סליח' אבל אבל תיבת מחילה לא הוזכר כלל בכל מקראי קודש לפי דכל חטאות בני ישראל אשר מצינו בתורה ובכל המקרא היו הכל פשעים ומרדים שחטאו בני ישראל בזדון ועל אלה לא די דהשם ב"ה מחל להם עונות אלה אלא דהוא רב סליחות והיה סולח להם לבל ישאר אצלו שום זכרון עון כלל ולפיכך בחטא מרגלים מצינו שביקש משה מהשם ב"ה סלח נא לעון העם הזה דהיינו שיסלח העון לגמרי והקב"ה השיב לו סלחתי כדברך לא כן בחטא העגל דהכיר משה בעצמו חטא זה לכובד עון כ"כ עד שלא עמד על עצמו לבקש סליחה עלין רק נשיאת חטא לבד. וכאמור ויאמר משה אל ה' אנא חטא העם חטאה גדולה ועתה אם תשא חטאתם וגו' וגם בתשובת השם ב"ה שהשיב למשה על תפלתו בחטא העגל לא הוזכר בו לשון סליחה בשום מקום משום דבאמת נשאר בחטא זה זכרון עון לדורות וכנאמר והיה ביום פקדי ופקדתי גם בנוסחאות חז"ל תקנו מחילה לחטאים וסליחה לעונות דהחטאים המה שוגג ודי בהם מחילת חטא לבד אבל בעונות דהמה מזיד אנו מבקשים סליחה לבל ישאר בהם רושם עון ולפי דבאדם לא יצויר כלל לפי כחותיו הנטועים בקרבו לסלוח כ"כ עד שלא יושאר אצלו רושם עון כלל. לכן לא מצינו בו כלל בשום מקום אצל אדם ענין סליחה כלל ולא העמיסה התורה על האדם רק שלא לנקום בפועל עבור צערא דממונא וגם בצערא דגופא לא עמסו חז"ל על שכם האדם מה שאין בכחו וגדרו לסלוח לגמרי רק לעבור על מידותיו דהיינו דאף דתכונתו ומידת נפשו היא לפקוד על חבירו וכך היא המידה של האדם בכל זה יהיה האדם מעביר על מידותיו ואם אין בכחו לסלוח העון לחבירו לגמרי וכמאמרם ז"ל דנקיט ליה בלבי' בכל זאת עכ"פ ימחול לחבירו כאשר יפייסו. לבל ישוב לחבירו בפועל כפיו הרעה אשר גמלתהו וגם רבינו שיכל את ידיו למצוא דרך נכון ליתן עצות לנפש אדם איך להקל מעל עצמו עול תשוקת הנקמה הנטוע בכחו שישים האדם אל לבו כי כל העניני העולם הזה כולם המה מהבל יחד כ"כ עד שאינם כדאי כלל לנקום עליהם כי מבלעדי תרופות ומנוחות נפש כאלה ראה וידע רבינו כי אי אפשר לו לאדם לנצח א"ע למחות עון חבירו נגדו מלבו לגמרי

הלכות תלמוד תורה

פרק ראשון הלכה ג' מי שלא למדו אביו חייב ללמוד א"ע כשמכיר שנאמר ולמדתם אותם, ושמרתם לעשותם וכן בכל מקום אתה מוצא שהתלמוד קודם למעשה שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביאה לידי תלמוד ע"כ

כוונת רבינו להסמיך גם המושכל והקבלה אל המקרא דכמו דבקרא הקדים התלמוד להמעשה דבראשית כתיב ולמדתם אותם והדר ושמרתם לעשותם כמו כן הוא גם מצד המושכל דהתלמוד קודם שהתלמוד מביא לידי מעשה ואין המעשה מביאה לידי תלמוד ומרן הכ"מ ז"ל כתב על לשון המאמר וכן וכו' שאינו נוח לו ודחק בפירושו ולא ידעתי למה לא הונח דעתו בפירוש שכתבתי והנה דעת רש"י חולק על רבינו בזה דרש"י מפרש אהא דאמרינן בסוף פ"ק דב"ק דקיים אמרינן למד לא אמרינן דפריך הגמרא מהא דאמר גדול תלמוד שמביא לידי מעשה ופירש רש"י אלמא דמעשה גדול דהא כל חשיבות התלמוד הוא בעבור שמביא לידי מעשה ומשני הגמרא הא למיגמר הא לאגמורי ופירש רש"י שמלימוד עצמו מעשה עדיף וללמוד לאחרים התלמוד גדול הרי לך לדעת רש"י דמעשה עדיף מלימוד עצמו ורבינו קאי על לימוד עצמו וכתב דהתלמוד קודם גם דעת ר"ת שם בד"ה והאמר הוא ג"כ שלא כדעת רש"י דהקשה ע"ז מהא דפ"ק דקידושין דזקינים שהיו מסובים בעליות בית נתזה בלוד ונשאלה שאלה זו בפניהם והעלו דהתלמוד גדול ממעשה ופירש ר"ת דהא דפריך הגמרא מהא דתלמוד מביא לידי מעשה אין הכונה להוכיח רק דהכוונה הוא דכיון דאמרינן קיים הרי ממילא אמרינן למד דהא התלמוד מביא לידי מעשה אבל בכל זאת גם להמקשן כל תלמוד ואפי' לימוד עצמו עדיף ממעשה וכוונת התירוץ של הגמרא הא למיגמר הא לאגמורי פירוש הא דלא אמרינן למד היינו שלא לימד לאחרים שזה גדול גם מלימוד עצמו שלימד אחרים מביא רבים לידי מעשה וזה אינן נכלל במאמר קיים אבל לימוד לעצמו אף שהוא גדול ממעשה עכ"ז נכלל במאמר קיים כסברת המקשן דכיון דקיים הרי ודאי למד לעצמו. הרי שלפירוש ר"ת כל לימוד