יד המלך (לנדא) - א קמה

אי אפשר לטמא שניהם דודאי אחד מהם טהור הוא הרי לנו בפירוש דגם בספק טומאה ברה"י אף דבזה יש לנו הלכה גמירי לן מסוטה דספיקו טמא ובכל זאת היכי דההכרעה לשני צדדי הספק באם נהיה מכריעין לטומאה יהיה סותר הכרעת צד אחד את ההכרעה של הצד השני אזי גדול כחה של סברא זו דאין לומר בענין אחד שני הכרעות מתנגדות עד שאנו מחלקים בשביל כך בההלכה הגמורה לנו ואנו אומרים דבכי האי גוונא לא גמירי מסוטה והרי הדברים ק"ו בכל ספק דעלמא הגם דלדעת רבינו הוי כל ספק לקולא מן התורה בכל זאת עכ"פ אנו אין לנו שום הלכה גמירי בזה אף אין לנו איזה החלטה מפורש בשום מקום בגמרא בענין זה רק דרבינו הכריע כך בכח סברתו דכל ספק איסור מכריעין אותו לקולא והכרעה זו היא טובה וישרה במקומות כאלה אשר אין בהם הכרעה מתנגדות אבל היכי דיש בהכרעה זו אשר לקולא שתי הכרעות מתנגדות אזי אין לך סברא ברורה ונוכחה גדולה מזו. דאין מכריעין שני הכרעות מתנגדים והפכיים בענין אחד וממילא אין במקומות כאלה מקום לכלל זה דספיקא לקולא גם דברי התוספות לקמן באותו דיבור שהבאתי מורים ג"כ הוראות דעתם כסברתי שהקשו ע קושיות הגמרא דלילוף מסוטה מה סוטה שנים בועל ונבעלת אף כל ספק טומאה אינו טמא רק בשנים דהוי רה"י אבל תלתא דהוא רשות הרבים לא ומה קושיא והא לא ילפינן מסוטה רק דבר שיכול להיות כמו סוטה אבל בספק טומאה דשני נזירין אף ברה"ר אין בידינו לטהר שניהם כמו סוטה ברה"ר דהא אי אפשר להיות כמו סוטה דאחד מהם ודאי טמא הוא. ותירצו דהא דברשות הרבים ספיקו טהור לא גמרינן מסוטה כלל רק כיון דברה"ר אין לנו מקום למילף מסוטה הרי ממילא הוא טהור מכח חזקת טהרה אשר לו וחזקה מהני אפילו בשני צדדים מתנגדים וכמו דמצינו בשני שבילין ושני בני אדם דכל אחד טהור דאוקמי אחזקה והנה קשה דלמה להו להתוספת הטעם משום חזקת טהרה תיפוק ליה דבלא"ה הלא כל ספק דאין בו מקום למילף מסוטה הדרן לכללא דספיקא מן התורה לקולא אלא ודאי דמסתבר להו להתוס' דכלל זה דספק לקולא מן התורה לא שייך רק היכי דאין בההכרעה לקולא שני צדדים מתנגדות אבל היכי דיש שני צדדים מתנגדים בהכרעה אין אנו מפריעין את הספק לקולא ולפיכך שפיר הוכרח התוס' ליתן הטעם בקושיות הגמרא על דינא דשני נזירין משום דיש לכל אחד מהם חזקת טהרה דכיון דהכרעות טהרה בשני נזירים שיהיו שניהם טהורים הוא הכרעה מתנגדות הרי אי לאו חזקת טהרה אשר לכל אחד מהם לא היה מקום לקושיות הגמרא כלל. אבל מכח חזקה שפיר הקשה הגמרא דחזקה מהני אף בהפרעה מתנגדות וכמו דמצינו בשני שבילין ושני בני אדם

ודע דדברי רבינו בפרק ט"ז הלכות אבות הטומאה הלכה א' צריכין עיון גדול והמה תמוהים מאוד דרבינו כתב שם וזה לשונו מפני מה טהרו חכמים ספק טומאה ברשות הרבים שהרי הציבור עושין פסח בטומאה בזמן שהטמאים מרובים ואם טומאה ודאית נידחת מפניהם ק"ו לספק טומאה שאיסור כל הספיקות מדבריהם ע"כ והנה רבינו הורה לנו דגם דעתו הוא כדעת התוספת דהא דספק טומאה ברשות הרבים לא גמרינן מסוטה ואולם כיון דמסתבר ליה לרבינו דגם ספק טומאה ברה"ר דעפ''כ אין לנו מקום בזה למילף להיפוך מסוטה שיהיה ספיקו טמא דהא סוטה רה"י הוא ממילא נשאר על הכלל של כל שאר הספיקות כולן דסובר דהמה מדאורייתא לקולא אם כן למה ליה לרבינו להמציא טעם חדש הזה דציבור עושין פסח בטומאה ועל כרחך אנו מוכרחים לומר דכוונת רבינו היה ליתן טעם דמפני מה כל הספיקות כולן אף דמדאורייתא המה לקולא בכל זאת החמירו חכמים לאסור כל ספק דאורייתא ומפני מה ספק טומאה ברה"ר הוא לקולא גם מדרבנן ולא החמירו החכמים לאסור ספיקו ועל זה נתן רבינו הטעם דשאני ספק טומאה ברה"ר דאף חכמים הקילו בו שלא לטמאו מפני שהציבור עושין פסח בטומאה וכיון דיש אופן דגם ודאי טומאה הותר ברבים מן התורה על כן לא החמירו חכמים להחמיר בספיקו ברה"ר ואולם עדיין תמוה והפלא דהלא לא יצויר כלל ספק טומאה ברה"ר שלא יהיה להנדון אשר הספק נולד בו חזקת טהרה וכמו שכתבו התוספת בריש פרק שני נזירים שהבאתי והיכן מצינו דהחמירו חכמים בספק נגד חזקה ובלא"ה כל ספק טומאה ברה"ר טהור גם מדרבנן ולמה ליה לרבינו המצאות הטעם מפני שהציבור עושין פסח בטומאה ובקונטרס קדושה וטהרה אשר יעדתי על קדשים טהרות הארכתי בענין זה. הלכות חנוכה פרק שלישי הלכה ה' בכל יום ויום, משמנת הימים האלה גומרין את ההלל ומברך לפניו אשר קדשנו במצותיו וצונו לגמור את ההלל. ע"כ

דין זה הוא מגמרא דעירוכין (דף י') דחשיב שם רשב"י כל הימים שהיחיד גומר בהן את ההלל וקחשיב גם שמנת ימי חנוכה בהדייהו והנה אנכי מעודי איותה נפשי לדעת זאת דלמה לא תקנו קריאת מגלה גם לנס חנוכה כמו שתקנו לנס אסתר דהרי גם בנס חנוכה יש מקום לאותו ק"ו עצמו שהביא הגמרא בפ"ק דמגילה דסמכו אנשי כנה"ג להתקין קריאת מגילת אסתר דדרשו ק"ו מיציאות מצרים דמה מעבדות לחירות אמרו שירה ממות לחיים לכ"ש והלא גם נס חנוכה היה ממות לחיים וגזרת היוונים שהיה הלוך וקשה אז על ישראל בימים ההם היה עוד קשה ממותה דמלבד דהיו נתונים לחרב ושבי ומיתות משונות אלא דגזרו עליהם לעבוד ע"ז ולהעבירם על דעת קונם דהוא מר ממות כאשר מצינו הגזרות השמדיות שהיו אז אשר עצמו מספר ואין לומר דקריאת ההלל אשר בחנוכה הוא במקום קריאת מגילה ובנס אסתר דאין בו אמירת הלל ומשום דר' יצחק דאין אומרים הלל על נס שבח"ל על כן תקנו בו קריאת מגילה דאכתי קשה למה לא תיקנו בנס חנוכה תרתי אמירת הלל וגם קריאת מגלה וכמו דמקשה הגמרא על נס אסתר דהלל נמי נימא רק דהתרצן חידש לו דאין אומרים הלל על נס שבח"ל הרי לנו בפירוש דאם נס אסתר היה נס שבא"י היה בו תרתי אמירת הלל וגם קריאות מגלה ואם כן נס חנוכה דנס בא"י היה אמאי אין בו תרתי ודוחק לומר דאנן קיי"ל כתירץ ר"נ דמתרץ על נס אסתר דקרייתא זו הלולא הרי לר"נ אינו צריך תרתי וכמו דבנס אסתר אמרינן דהקריאה הוא במקום הלל כמו כן אמרינן בנס חנוכה דההלל הוא במקום קריאת מגילה. דאי אפשר לומר כן חדא דתירוץ הראשון סתם גמרא משני הכי ואיך נתפוס עיקר לתירוץ של ר"ל נגד התירוץ של סתם גמרא ועוד דכיון דר"נ דמשני דקרייתה זו הלולא הרי לנו דאי לאו דקרייתה הוא הלולא היו אומרים הלל גם על נס אסתר ואף דהיה נס בח"ל ואם כן פליג ר' נחמן עליה דר' יצחק וכיון דאנן קיימינן כר' יצחק וכן הביאו הרי"ף והרא"ש שם במקומו הא דר' יצחק להלכה דאין אומרים הלל על נס שבח"ל הרי ממילא נדחה תירוצו של ר' נחמן מהלכה ואנו אין לנו רק התירוץ הראשון דאין אומרים הלל על נס שבח"ל. אבל אי לאו הכי היה בנס אסתר תרתי ולמה אין בנס חנוכה תרתי דהיינו אמירת הלל שאנו אומרים וגם