יד המלך (לנדא) - א קמג

לדעת רב שום שייכות כלל עם דעת ר' אסי ולפיכך שפיר לא מצינו מדעת ר' אסי שום זכר כלל בפסקי ההלכות והא דלא הביאו הרי"ף ורבינו עכ"פ דעת רב בעצמו לחוש ולהחמיר לכתחלה לחזור אף בזמנו אחר עשרה צריכין אנו לומר דכיון דהביאו להלכה הא דמבטלין הכהנים עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה וביטול זה אינו רק בשביל הקריאה בציבור דגוף הקריאה יכולים לקרותה אח"כ וכקושיות התוספות וממילא שמעת מיניה דגם לרב אף בזמנו יש יתרון בקריאה בציבור דהא מבטלין העבודה בשביל קריאה בציבור. הרי ממילא ידענו דמחויב עכ"פ למיעבד כל טצדקי דאפשר לו למיעבד לחזור לכתחלה אחר הציבור ולפיכך לא היו הרי"ף ורבינו צריכין כלל להביא להא דרב דאף בזמנו מחויב לחזור לכתחלה אחר עשרה דממילא מביטול עבודה שמעית להו זאת ולא כתבו רק הא דשלא בזמנו מעכב עשרה אף בדיעבד אמנם לפ"ז יהי' עדיין קשה על הגמרא גופא דלמה להו להגמרא להביא כלל הא דחש ליה רב להכניף עשרה אף בזמנו. ולמה לא סמכו ג"כ לדעת זאת ממימרא דר' יהודה אמר רב בביטול עבודה דאם לדידיה מבטלין העבודה בשביל קריאה בציבור מכ"ש דהיה לוקח רב. עכ"פ טורח זה על עצמו לחזור אחר קריאה בציבור כל מה דאפשר וצריכין אנו לומר דהעיקר הוא כפי הגרסא המובא בפ"ק דעירובין (דף ד') דגרס שם בהאי מימרא דכהנים מבטלין עבודתן בשם ר' יהודה אמר שמואל. ולפי גרסא זו עדיין לא ידעינן כלל דעת רב. אם יש קפידא לדעתו כלל על קיבוץ עשרה בזמנו ע"כ שפיר הוכרח הגמרא להשמיענו חידוש זה אף לדעת רב דהיה מחזיר גם בזמנו אחר עשרה אבל הרי"ף ורבינו דהביאו דין זה להלכה דכהנים מבטלין עבודתן בשביל קריאת המגילה בציבור לכן לא הצריכו המה לכתוב דין זה להסניף לכתחלה עשרה דיהיה בעל המימרא של כהנים בעבודתם מי שיהיה רב או שמואל עכ"פ כיון דהובא דין זה. דביטול עבודה להלכה בפסקי הלכותיהם שוב לא היו צריכין להביא החיוב זה של לכתחלה לחזור בזמני אחר עשרה

הלכה י"א עיר שהיא ספק ואין ידוע אם היתה מוקפת חומה מימות יהושוע ב"נ או אח"כ הוקפה קוראין בשני הימים שהן י"ד וט"ו ובלילותיהם ומברכין על קריאתה בי"ד בלבד הואיל דהוא זמן קריאתה לרוב העולם ע"כ

הנה המ"ל הביא מ"ש הר"ן וז"ל ולענין העיירות המסופקות אם הם מוקפות חומה מימות יב"נ או לא הורו הגאונים שהולכין בהן אחר הרוב עיירות שרובן אינן מוקפות חומה ועוד שאפילו תאמר שהוא ספק השקול הוי ליה ספק דדבריהם ולקולא ונמצא אתה פוטרו בשניהם ומבטל ממנו מקרא מגילה בודאי ולפיכך קורא בראשון ופטור בשני ע"כ וכוונת סברת הר"ן כיון דעפ"י כלל זה של ספיקא דרבנן לקולא יהיה פטור בכל יום מהשני ימים ויסיר מעליו חיוב הקריאה יום יום ויבוטל הקריאה מכל וכל. והרי הוא חייב בודאי עכ"פ בקריאת יום אחד וכל היכי דהכלל זה של כל ספיקא דרבנן לקולא הוא סותר את ידיעה הודאית אנו דוחין את הכלל מפני ידיעה הודאית ועיין שם במשנה למלך שהבחין כח סברא זו בכור בחינתו ואני אומר דמלבד דסברא זו נכונה בתכונתה מצד עצמה. הנה גם היא מבוררת מגמרא פרק אותו ואת בנו (דף ע"ט) דאמר ליה רבי אבא לשמעיה אי מעיילת לי כודנייתא בריספק עיין להנך דדמיין אהדדי ועייל לי ודייק הגמרא מזה, דאין חוששין לזרע האב דאם חוששין לזרע אב כולן שוין ואינן כלאים כלל גם ש"מ דסימנין דאורייתא מדסמיך אסימנין לגבי איסור כלאים שהוא דאורייתא יעו"ש בפירוש רש"י והנה קשה הלא לעיל שם בגמרא איבעי להו אם פשיט ליה לרבי יהודא דאין חוששין לזרע האב או דילמא ספוקי מספקא ליה אם חוששין וא"כ איך הוכיח הגמרא מיניה דרבי אבא דאין חוששין לזרע האב וסימנין דאורייתא ודלמא שניהם ליתא וספוקי מספקא ליה לרבי אבא אם חוששין לזרע האב או אין חוששין ולדעת רבינו דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ומדרבנן לחומרא הרי אין כאן רק איסור דרבנן וממילא גם הוכחה השני אינה מוכחת דיכול להיות דסימנין דרבנן ואם היה האיסור איסור דאורייתא לא היה סמיך אסימנין רק משום דהתם לא היה רק איסור ספק שהוא דרבנן ע"כ היה סמיך ע"ז דדמיין להתיר ספק איסור. אמנם לפי סברת הר"ן המובא במשנה למלך ניחא דכמו דאמרינן בכלל דספיקא דרבנן שהוא לקולא מדרבנן ובכל זאת היכי דע"י כלל זה נסתר ידיעה הודאית דחינן להכלל מקמיה הודאי ואמרינן דבהאי גוונא אף ספיקא דרבנן הוא לחומרא כמו כן הוא בכללא דספיקא דאורייתא לדעת רבינו דסובר דמדאורייתא לקולא בכל זאת היכי דהכלל הזה דאזלינן לקולא יהיה סותר הודאי בהאי גוונא הוי מדאורייתא הספק לחומרא ולפיכך שפיר דייק הגמרא מדסמיך אסימנין ש"מ דסימנין דאורייתא דאם היו דרבנן לא היה רבי אבא סמיך כאן באיסור כלאים על הסימנין ואף אם נאמר דמספקא ליה לרבי אבא אי חוששין או אין חוששין בכל זה כאן בכלאים בכל אופן איסור דאורייתא הוא דלא שייך לומר בזה כפי הכלל דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא דלפי הכלל זה יהיה הספק משני צדדים לקולא ויהיה הכודניתא זו מותר להעלות בריספק עם כודניתא אחר דאזלינן לקולא לצד זה דחוששין לזרע האב ובכל אחת מהם יש שני צדדים חמור וסוס וגם יהיה מותר לחבר הכודנייתא זו עם סוס ונאמר לקולא להיפך לצד השני דאין חוששין לזרע האב וצד חמור שבו כמאן דליתא הוא ואינו רק סוסיא לבד ומותרת עם סוס והלא ידעינן בודאי דבכל אופן עכ"פ עם צד אחד כלאים הוא או עם כודנייתא או עם הסוסיא והיכי דהכלל סותר הודאי דחינן הכלל מקמיה הודאי ואמרינן דספיקא כזה מדאורייתא לחומרא ואסורה מספק עם שניהם וכיון דר' אבא סמיך על הסימנין להתירו לעייל עם הנך דדמיין טפי שפיר הוכיח הגמרא מזה דסימנין דאורייתא ובהלכות כלאים כתבתי לבאר גם ההוכחה הראשונה דודאי אין חוששין לזרע האב יעו"ש

ועפ"י סברת האלה שביררתי זכיתי לתרץ התמיה העצומה המפורסמת לדעת רבינו דסובר דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא א"כ אשם תלוי דחייב רחמנא על הספק היכי משכחת לה כלל הלא מן התורה כל עיקר ספק אף לכתחלה מותר ואיך יהיה חייב על דיעבד קרבן והנה לעוצם התמיה סמך מרן הכ"מ בפ"ט מהלכות טומאות מת ליישב דעת רבינו על הגה"ה נוספת בקלף ישן שמצא כתוב בסוף ההלכה שם בהלכות רבינו דספק איסור שיש בו כרת אסור מן התורה שהרי מביאין עליו אשם תלוי והנה מרן הכ"מ מאשר ומקיים הגה"ה זו ואני בעניי לא זכיתי להבינה דהן אמת דיכול להיות דחיוב קרבן אשם האמור בתורה לחק לרבינו לפי דעתו לחלק בחילוק זה דבספק איסור כרת הספק אסור מן התורה אבל אכתי קשה דמנא ליה לרבינו לחלק בזה בין איסור לאו לאיסור כרת ואדרבה דאנן מצינן בגמרא דיבמות פרק הערל (דף פ"ב) דכללא כייל הגמרא דכל בדאורייתא לא שנא איסור לאו ולא שנא איסור כרת ואמרו בר"פ האשה בתרא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו ומה לי איסור כרת ואם היה לו לרבינו הוכחה מבוררת מן התורה דעכ"פ ספק של איסור כרת הוא אסור מן התורה הרי מצד הסברא ממילא גם ספק איסור לאו ג"כ אסור מן התורה ועפ"י כלל זה דאין לחלק בין איסור לאו לאיסור כרת אם לא במקום שמצינו ביניהם החילוק בפירוש אבל לפי הסברא שהבאתי נחה שקטה כל עיקר התימא שהרעישו כל הראשונים על דעת רבינו בדרך מרווח ואין אנו מוכרחין לחלק כלל בין ספק כרת לספק לאו אלא דבשניהם הספק, מותר מן התורה ומהא דמביאין אשם תלוי על הספק אין קושיא כלל דכיון דאנו קיימינן כמ"ד דאין מביאין אשם תלוי רק באיקבע איסורא והיינו בחתיכה אחת משתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ובספק כזה של שני חתיכות גם לדעת רבינו אסור הספק מן התורה דאין מקום לומר בזה כלל דספיקא דאורייתא הוא לקולא מן התורה דעפ"י הכרעה זו לקולא יהיו שני החתיכות שניהם מותרים דעל כל אחת מהן נאמר דספיקא לקולא ושומן הוא והכרעה קולא זו היא נגד הידיעה הודאית דהרי בין שניהם יש בודאי חתיכה אחת. שהיא של חלב והיכי שהכלל סותר הידיעה הודאית דחינן להכלל מקמיה הודאי וספק כזה גם לדעת רבינו הוא לחומרא מן התורה וכל אחת משני החתיכות אסורה מספק רק דבכל זאת. כיון דאין האיסור רק מכח ספק ע"כ מסולק מהם האיסור כרת אשר על הודאי ואף דגם הספק בזה אסור ג"כ מן התורה בכל זאת אם עבר ואכל בבלי דעת לא חייבה התורה אותו על שגגתו חטאת רק אשם תלוי

וירוח לן בזה בדרך נקל הקושיא הנודעת בשם מוהרמי"ט והפרי חדש שהקשו לדעת רבינו דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא דלמה לי דרשא דממזר ודאי הוא דלא יבוא אבל ספק ממזר מותר לבוא בקהל תיפוק ליה דבלא"ה מן התורה מותר ספק ממזר לבוא בקהל דלא גרע מכל שאר איסורים ולדעת רבינו כל איסור אשר אינו רק מספק הוא לקולא מן התורה וביותר קשה על פסק ההלכה דספק ממזר מותר רק בישראלית ולמה לא יהיה מותר גם בממזרת דאף דהיתר של התורה הנאמר בו אינו רק בישראלית הלא מבלעדי היתר של התורה. יהיה מותר בממזרת מצד הספק עצמו