יד המלך (לנדא) - א קמב

אוכלין פרק ששי הלכה י'. הרי לנו מבואר במתניתין בפירוש דאין לנתחי העולה המובא בפ"ק דחולין שום ענין כלל לחיבור אוכל שנפרס ומעורה במקצת דבאוכל שנפרס מבוארים שיעורי החיבור במתניתן ובנתחי עולה נאמר שם בגמרא דאף דמחובר רק בכל שהוא לא הוי נתח בפני עצמו. אלא ודאי כמו החילוק שהסברתי דבנתחי עולה אין הקפידא בהחלק שנפרס שיהיה כמוהו רק שלא יהיה נחשב נתח בפני עצמו ולכן לענין זה אף בחיבור כל שהוא סגיא משא"כ במתניתן דטבול יום אנו דנין על החלק הנפרס שעל ידי החיבור יהיה כמוהו ולענין חיבור כזה בעינן השיעור שיהיה אוחז באחד והשני יהיה עולה עמו ולפי המבואר במתניתן דטבול יום. גם באתרוג שנתפרד הפיטמא הדין מוכרע דכיון דהפטמא הוא יד לאתרוג הרי הכל תלוי בבחינה הנאמר בזה דאם נשאר עדיין הפיטמא מחובר כ"כ להאתרוג דאם אוחז בהפיטמא האתרוג עולה עמו הרי הוא כמו אתרוג יחשב כמו שהיה מקדם. והוא כשר ואם שארית החיבור של הפטמא הוא קלוש עד שאין האתרוג עולה עמו הרי הפטמא כפרוד מן האתרוג ופסול

גם בדין השני של הבית יעקב דהחליט בפטמא שניטל מהאתרוג לגמרי להכשירו בחיבור ע"י מחט בנקב שאינו מפולש זה הוא ממש היפוך המבואר בתוספתא פ"ג דטבול יום והביאה רבינו בהלכות טומאות אוכלין הלכה י"ב וזה לשון התוספתא קליעות של שום שנפלו משקין על אחד מהם הוא טמא וחיבורו טהור שאין חיבורי אדם חיבור לכל דבר וכן אתרוג שנפרש ותחבו בכוש ובקיסם אינו חיבור ע"כ הרי לך דמלבד דהתוספתא כללא כייל דאין חיבורי אדם חיבור לכל דבר וזה די להורות לנו היפך פסקו של הבית יעקב דהוא פסק להכשיר. ע"י חיבור במחט ובתוספתא כללא כייל דלכל דבר אין חיבורי אדם חיבור אלא דעוד נוסף לזה מובא בתוספתא דין זה ממש של הבית יעקב כהויתן בהוראה הפוכה מפסקו של הבית יעקב דבתוספתא מובא בפירוש באתרוג שנפרש ותחבו בכוש או בקיסם דאינו חיבור והבית יעקב פסק באתרוג שנפרש הפיטמא דהתחיבה במחט הוי חיבור לכן אין לסמוך על שני הוראות האלה של הבית יעקב. והשבות יעקב ובנידון של הב"י הדבר ברור דהאתרוג פסול, ואין תחיבת המחט מועיל מאומה להיות חיבור בכך וברייתא דאזוב קצר דמספקו בכוש או במחט אין לו ענין כלל לחיבור אתרוג שנפרש וכחילוק שהסברתי ובדין השני של השבות יעקב העיקר. תלוי בבחינת אחיזה בהפטמא אם האתרוג עולה עמו הרי זה חיבור להיות כמוהו וכשר ואם מחובר בפחות מזה השיעור אינו חיבור ופסול ואין לשיעור חיבור זה שום ענין כלל עם חיבור כל שהוא של נתחי עולה וכמו שביארתי הלכות מגילה פרק א הלכה ז' כיצד חל י"ד באחד בשבת מקדימין בני הכפרים וקורין בה' שהוא י"א כו' וכל אלו שמקדימין וקוראין קודם י"ד אין קוראין אותה בפחות מעשרה ע"כ

וכתב הראב"ד על זה וז"ל, ואף בארבעה עשר עצמו מצוה בעשרה כר' אסי דהא רב גופא דפליג עליה דרב אסי חש להא דר' אסי ומה דכתב הרב בהלכות ודחה ליה לר' אסי לאו מלתא הוא. דהיכי דאפשר למיהוי בעשרה מצוה למיהדר עלייהו. והיכי דלא אפשר ודאי קרינן ביחיד ע"כ לשון הראב"ד ולי נראה להוכיח בראיה ברורה דהא, דחש ליה רב להא דר"א אין הכונה דרב היה חושש לדעת ר' אסי להחמיר על ידו דודאי אם הוא פליג עליו אידחי לדעתו דעת רב אסי לגמרי ולכן שפיר לא הביא הרי"ף בהלכותיו רק דעת רב לבד. והא דהיה חושש רב לחזור לכתחלה אחר עשרה לא משום חששא לדעת ר' אסי עביד כן אלא דרב גופא מדעתיה דנפשיה סובר דלכתחילה היכי דיש אפשר למיהדר אעשרה אף בזמנו מחייבי למיהדר ולא פליג על ר' אסי רק לענין דיעבד אם אין למצוא עשרה אם יכול לקרותו ביחיד אבל לכתחלה באפשר למיהדר לא פליגי כלל ויש לי הוכחה ברורה. כי כן הוא דלעיל פ"ק דמגילה ( דף ב') מייתי הגמרא מימרא דר' יהודא אמר רב דכהנים בעבודתן ולוים בדוכנם כולן מבטלין עבודתן ובאין לשמוע מקרא מגילה ותמהו שם התוס' דאמאי מבטלין עבודתן הלא אף אחר עבודת תמיד של בין הערבים יש עדיין שעות לקרוא המגילה ויעשו עבודתן ואח"כ יקראו את המגילה ותירצו דטוב לקרותה בציבור דאית פרסומי ניסא טפי ע"כ ואם נאמר דרב לדעתו אף למיהדר אעשרה א"צ למיהדר כלל והא דהיה רב מהדר אעשרה לא לדעתו עביד זאת רק דהיה חושש לדעת ר' אסי אבל לדעת עצמו אין שום חילוק בזמנו בין יחיד לעשרה א"כ קיימי קושיות התוספות כמו נד דאמאי מבטלים כהנים עבודתם יעשו עבודתן ואח"כ יקראו המגילה ואין שום מקום לתירוצם כלל דטוב לקרותו עם הציבור דהלא ר' יהודא אמר להלכה זו בשם רב ולרב בעצמו אין בזמנו שום מעלה ויתרון כלל לקריאה בציבור יותר מקריאה ביחיד דהא חזינן דרב לדעתו אף בדאפשר למיכנף עשרה א"צ לקחת עליו אף מעט טורח זה על אחת כמה וכמה. דאין מבטלין עבודה בשביל קריאה בעשרה ואין לומר דר' יהודא אמר רב קאי על שלא בזמנו דהא מבטלין עבודה קאמר ועבודה בירושלים הוא ובירושלים לא משכחת כלל לקרות המגילה שלא בזמנה. דשלא בזמנה של כפרים לא שייך בירושלים דאין עושין ירושלים כפר ומבלעדי זאת הרי הוא מוקפת חומה מימות יהושוע בן נון וקורין בה תמיד בט"ו ואף בחל ט''ו בשבת ולא היו קורין בו ביום היו מקדימין לקרות בע"ש שהוא י"ד ויום זה בודאי זמנו הוא. אבל מעולם לא הקדימו לקרות בירושלים קודם י"ד ושני ימים האלה י"ד וט"ו הנזכרים ונעשים במגילה בזמנו מיקרי ולרב קורין בהם תמיד ביחיד ואין בשני ימים האלה לרב שום מעלה ויתרון בקריאה בציבור מביחיד והא דקאמר הגמרא על הא דפורים שחל להיות בשבת ערב שבת זמנם והא שבת זמנם ומסיק דשלא בזמנם כזמנם ולענין שלא ידחו עיירות ליום הכניסה אבל לענין לקרותם דוקא בעשרה יש להקריאה בע"ש דין שלא בזמנה היינו משום דבגמרא מיירי בפורים שחל ארבעה עשר להיות בשבת וע"ש י"ג הוא והקריאה בי"ג שפיר הוי שלא בזמנה וכן מבואר בפירוש בדברי רבינו דכל הקורין קודם י"ד הוי שלא בזמנו וקורין רק בעשרה אבל י"ד וט"ו תמיד בזמנו מיקרי וכן פירש רש"י שם בהדיא בפלוגתא דרב ור' אסי וא"כ קושית התוספות קאי וקיימי עד להפליא דלמה לרב מבטלין עבודה בזמנו משום קריאה בציבור ושני מימרות אלה דרב נראים כסותרים זא"ז אלא ודאי דכונת הגמרא בהא דחש רב נדר' אסי היינו דדעת עצמו של רב הוא כן דאף בזמנו פרסומי ניסא עדיף ומחויב למיהדר אחר עשרה רק אם לא מצא עשרה אין דוחין בזמנו גוף הקריאה בשביל כך וזה הוא מחמת יוקר ענין הקריאה בזמנו דאין דוחין אותה בשביל שום דבר משא"כ שלא בזמנו מעכבין עשרה את הקריאה אף בדיעבד והלכך שפיר לרב גם בזמנו אם יכול למיהדר אעשרה. אף אם יבוטל העבודה בכך פרסומי ניסא. עדיף ומבטלין העבודה משום פרסומי ניסא דכל מה דאפשר למיעבד משום פרסומי ניסא. עבדינן זולת הקריאה בעצמה אין מבטלין בזמנה בשביל פרסומי ניסא ולר' אסי גדול כחו של פרסומי ניסא כל כך דגם הקריאה בעצמה בזמנה מבטלין בשבילה ולפ"ז לענין זה לחזור לכתחלה אחר עשרה אין