יד המלך (לנדא) - א קכו

קיבל על עצמו אחריות כליון ושרפה בכל זה אין בכח אחריות זה לפעול עבירת לאו דב"י דהא כשיהיה החמץ כלה ונשרף אז לא יהיה בו מקום לעבירת הלאו דב"י דהרי אין לך השבתה גדולה מזו ואם ההשבתה בעצמה פוטרתה מלאו דב"י איך נאמר דגרם השבתתו יהיה מביאנו לידי עבירת הלאו דב"י ולפ"ז שפיר לא נאמר בהקדש צד איסור של קבלות פקדונות דהיינו בקיבל עליו אחריות דלפי מה שהסברתי אין שום אחריות משוה החמץ כשלו לעבור עליו בב"י רק אחריות דגנבה ואבדה לבדו דהיינו אחריות באופן כזה שהפקדון יהיה נשאר בעולם ואחריות כזה לא משכחת בהקדש כלל דכל זמן דהקדש הוא בעולם אין שום דרך כלל להפקיע קדושתיה מיניה דלה' הארץ ומלואה וכל היכי דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא וכדאיתא בפרק שילוח הקן דף קל"ט) במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה דאמר שמואל ור"י דאינה חייבת בשילוח ולא פקעה קדושתייהו משום כל היכי דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא ואף רשב"ל דפליג עליה דר"י לבתר דשמיע ליה הא דר"י קיבלה מיניה וכמו שהביא שם בגמרא באמר מנה זו לבדק הבית ונגנב או נאבד דסבר רשב"ל דפטור מלשלם ומשום הא דלה' הארץ ומלואה והמנה כל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא קיימי ואף דבמנה פליג ר"י עליה דרשב"ל וסובר דבהרי עלי מחויב לשלם בנגנבו אין התשלומין האלה רק משום חיוב קיום נדרו דכיון דקיבל על עצמו בלשון הרי עלי, וכ"ז דאין המנה ביד הגזבר לא יצא ידי חובת נדרו. לכן מחויב ליתן מנה אחרת להגזבר אבל בודאי גם לר"י גם גוף המנה שנגנב ברשות הקדש קאי וכן פירש רש"י שם בהדיא אהא דמחלק שם הגמרא לר"י בין אמר הרי עלי ובין אמר הרי זו וז"ל דאע"ג דביה גזא דרחמנא איתא הוא לא קיים נדרו הרי לך בפירוש דגם דעת רש"י כן הוא דהחיוב תשלומין לר"י בהרי עלי אינו אלא מחמת קיום נדרו אבל גוף המנה גם לר"י כל היכא דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא ורשב"ל לבתר דשמיע ליה מר"י הא דלה' הארץ ומלואה דכל היכא דאיתא כו' קיבלה כל כך עד דמסתבר ליה סברא זו עוד יותר מר"י וסובר דהא דכל היכי דאיתא ביה גזא דרחמנא איתא פועל כל כך דגם לענין קיום נדר בהרי עלי ונגנבה הוי כאלו קיים נדרו ופטור מלשלם מנה אחרת דמה להקדש בכך אם מונח ברשות הקדש או שמונח ברשות הגנב דגם ביד הגנב רשות הקדש עליה. וכמו כן מוכרעת כעין סברא זו גם בגמרא פרק כיצד הרגל (דף כ') דאמר רבה בהקדש שלא מדעת כהדיוט מדעת דמי ופירש רש"י דבהקדש ליכא למימר שלא מדעת דדעת שכינה איכא וכיון דאין בהקדש שלא מדעת הרי ממילא אין גנבה בהקדש וכיון דאין דין גנבה ואבדה בהקדש לא משכחת כלל בהקדש דין אחריות בדרך כזה שיהיה קבלות האחריות משוה החמץ כשלו לעבור עליו בב"י דלא מבעי לרשב"ל דסובר דבהקדש בדק הבית בנגנב או נאבדו אף בהרי עלי פטור מלשלם ומשום דכל היכי דאיתא בג"ד איתא. הרי לדידיה אין באחריות דגנבה ואבדה בהקדש בדק הבית שום לתא דגורם לממון כלל דכיון דפטור מלשלם הרי ממילא. אין כאן שום גרם ממון ולא משכחת שום גרם ממון לרשב"ל רק בקדשי מזבח לבד ובהרי עלי דחייב בתשלומין ומשום דמחוסר הקרבה ובקבלות אחריות מחמץ של הקדש לא משכחת קדשי מזבח כלל דלא תאפה חמץ חלקם כתיב ואין חמץ רשאי לבוא בהקרבות קדשי מזבח זולת בלחמי תודה ושתי הלחם של כבשי עצרת ושתי הלחם של כבשי עצרת כבר נעשו נותר זמן רב קודם פסח ולא משכחת שיהיה עליהם דין קדשי מזבח שיהיה ראוי להקרבה בקבלות אחריותם בפסח. גם לחמי תודה לא משכחת ג"כ קבלות אחריות בפסח דאין מביאין תודה בע"פ מפני החמץ שבה ואם נותרו מיום שלפני הפסח הרי נעשה נותר בפסח וג"כ שוב אין בקבלת אחריותם דין קדשי מזבח להיות חזי להקרבה ובפרט דאף מבלעדי זאת הלא אף לר"י דסובר דבהרי עלי גם בקדשי בדק הבית חייב לשלם בנגנבו. או נאבדו וקדשי בדק הבית שפיר שייך בחמץ כמו בכל ענינים אחרים בכל זאת הלא כבר ביארתי דאין חיוב תשלומין אלה לר"י רק לקיום נדרו אבל הגוף של כל חפץ הקדש שנגנב. או נאבד בקדשי בדק הבית לעולם כל היכא. דאיתא בעולם קאי וקיימי ברשות הקדש ולפיכך בחמץ של הקדש לא משכחת כלל שיהיה גרם ממון של קבלות אחריות פועל שיהיה עובר עליו המקבל אחריות בלאו דלא יראה דכיון דכבר ביארתי דאין אחריות אחר מביאו לעבירת הלאו דב"י רק אחריות דגנבה ואבדה וכדומה באופן דהחמץ יהיה נשאר בעולם ויהיה קאי ע"י התשלומין ברשות הנפקד ובהקדש. כל זמן דחמץ הוא בעולם כל היכי דאיתא של הקדש הוא ולענין פקיעות רשות הקדש ממנו הוי כאלו לא נגנב. ונאבד כלל וכאלו מונח ברשות הקדש עדיין והתשלומין של המקבל אחריות דהרי עני הוא רק מצד חיוב קיום נדרו והבטחתו להקדש אבל לא בעד גוף החמץ שיהיה המקבל האחריות קונה החמץ בתשלומין אלה וכיון דאף בקיבל עליו אחריות ונגנב או נאבד לר' יוחנן מחויב המקבל האחריות לשלם בעדו בכל זאת נשאר גוף החמץ ברשות הקדש כמו שהיה הרי ממילא אין חילוק לענין עבירת הלאו דב"י בין קיבל עליו אחריות. ובין לא קיבל עליו אחריות ותמיד גוף גוף החמץ נשאר ברשות הקדש וקרינן ביה שלך אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה ולפיכך שפיר לא נאמר האיסור של קבלות פקדון חמץ בקבלות אחריות רק בנכרים לחוד אבל בהקדש לא משכחת כלל איסור דב"י בשום צד וכמו שכתבתי

ופקחתי עיני וראיתי הבטחות יושר סברתי זאת שכתבתי הוא מוכרעת בגמרא וברש"י דהנה בארבעה מקומות בש"ס מצינו פלוגתא זו דר"ש ורבנן ור"ש מחלק בהם בין קדשים שקיבל עליו אחריות ובין קדשים שלא קיבל עליו אחריות באונאה ובדיני שומרין ותשלומי כפל וד' וה' וגם בכל שבועות התורה דבארבעה מקומות אלה יש בהו מיעוטי דמיעט רחמנא. דלא שייכי בהקדש ובמיעוטים האלה מחלק בהם ר"ש דלא קאי רק על קדשים שלא קיבל עליו אחריות אבל בקדשים שקיבל עליו אחריות יש בהם אונאה וחייבים עליהם כפל וד' וה' ויש בהם דיני שומרים ונשבעין עליהם. והנה בשלש אלה באונאה ושומרים ושבועה פירש רש"י בהדיא בפרק הזהב (דף נ"ה) ובפרק כל הנשבעין (דף מ"ו) אהא דמחלק ר"ש בין קדשים שקיבל עליו אחריות כגון דאמר הרי עלי עולה והוממה והפרישה ומכרה והיינו קדשי מזבח אמנם בפרק מרובה (דף ע"ו) אהא דוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש דמחלק ג"כ ר"ש בין קדשים שחייב באחריותן דקרינן ביה וגונב מבית האיש לא פירש רש"י מאומה באיזה קדשים מיירי ואולם באמת גם בוגונב מבית האיש מיירי ג"כ קבלות אחריות דר"ש רק בקדשי מזבח אך דרש"י ז"ל בעיניו המאירות ראה וידע כי לא היה צריך להשמיענו זאת בפירושו דמבואר שם כן בגמרא בהדיא דמיירי רק בקדשי מזבח דהגמרא פריך עלה דר"ש מכדי שמעינן ליה לר"ש דסובר שחיטה שאינה ראויה לא שמיה שחיטה קדשים נמי שחיטה שאינה ראויה הוא דקדשים הנשחטין בחוץ פסולין ומדפריך הגמרא מזה לרבי שמעון הרי פסיקא ליה להגמרא דר"ש מיירי בקבלות אחריות דשור ושה של קדשי מזבח דאם מיירי בקדשי בדק הבית לא היה שום מקום לקושיות הגמרא כלל דבקדשי בדק הבית לא שייך שחוטי חוץ כלל וכמבואר בהדיא במתניתין תמורה ר"פ יש בקדשי מזבח ( דף ל"א ) ולכן שפיר לא היה צריך רש"י לפרש בחילוק של קבלות אחריות שמחלק ר"ש בהקדש לענין תשלומי ד' וה' דמיירי בקדשי מזבח דמסוגיא עצמה שמעת ליה אבל עדיין קשה דמי הכריחו לפרש התם בפרק הזהב ובפרק כל הנשבעין דמלתא דר"ש מיירי באומר הרי עלי עולה והוממה. והנה באונאה הוכרח רש"י לפרש כן משום דלא שייך מכירה כלל כי אם בקדשי מזבח שמכרו לחבירו להביאו לקרבן אבל קדשי בדק הבית אין בהם שום מקום למכירה כלל דאין קדשי ב"ה יוצאין לחולין רק דרך פדיון ובפדיון אין בו דין אונאה וכמבואר ושפיר השגיח רש"י לפרש באונאות הקדש דמיירי בקדשי מזבח אבל דין שומרים ודין שבועה שפיר משכחת בקדשי ב"ה כמו בקדשי מזבח ומה הכריח לרש"י לפרש בהו דמיירי דוקא בקדשי מזבח וביותר תמוה הפלא ופלא על הגמרא בפרק מרובה דהא גופא קשה דמהיכי פסיקא להו להגמרא למיפרך על ר"ש משחיטה שאינה ראויה דשחוטי חוץ ודלמא מיירי ר"ש בקדשי ב"ה דלא שייך בהו שחוטי חוץ כלל אמנם לפי סברתי זאת שביארתי למעלה ניחא הכל בס"ד דבקדשי שור ושה של ב"ה אף ר"ש מודה דאין בכח קבלות אחריות של הבעלים לפעול שיהיה כשל הדיוט ולחייב את הגנב בתשלומי ד' וה' דהא אי אפשר בשום אופן בעולם שהקבלות אחריות הזאת של הבעלים יפעול על השור או על השה שיהיה שייך ע"י תשלומיו להבעלים דהא אף אם יוגנב או יאבד והבעלים ישלם בעדו לא יהיו התשלומין האלה רק מחמת קיום נדר אבל גוף השור ושה כשהם בעין כל היכי דאיתא ברשות הקדש הם ואם ימותו השור ושה אף דאז יהיו התשלומין בעד גוף קבלות אחריות בכל זאת אין כח בחיוב תשלומין האלה לפעול על חיוב ד' וה' דנאמר דע"י תשלומין האלה יהיה חל רשות הדיוט על השור והשה דכיון דאין מקום לתשלומין האלה רק כשאין השור והשה עוד בעולם דלא שייך לומר בהו כל היכי דאיתא ברשות הקדש הם הרי באופן זה אין שום דבר בעין אשר ע"י תשלומיו של המקבל אחריות יחול עליו רשות הדיוט של המשלם וכיון דבקדשי ב"ה לא יצויר בשום אופן שע"י הקבלות האחריות יחול עליו רשות הדיוט גם ר"ש מודה דאין בכח אחריות כזה לפעול בשור ושה כאלה להיות להם דין הדיוט ולחייב עליהם את הגנב בתשלומי ד' וה' ולכן שפיר סמך הגמרא להקשות וגם רש"י הוכרח לפרש בכל הני דפליג ר"ש בחילוק של קבלות אחריות דמיירי בגונב קדשי מזבח דמחוסר הקרבה ולא שייך בהו כל היכי דאיתא ברשות הקדש קאי והתשלומין של המקבל אחריות עליהם לכשיאבדו או יגנבו הוא