יד המלך (לנדא) - א קכג

קנה המלוה הקרקע ואין בו דין אסמכתא הרי ממילא בכל משכון מטלטלין דכקרקע זו דמי אם הגיע זמנו ולא פרעו נחלט בכל ענין המשכון ביד המלוה בין אמר לו מעכשיו או לא. והנראה לי ליישב דעת רבינו בזה דמסתבר ליה לרבינו דכיון דאנן קיי"ל דנכרי מישראל לא קנה משכון וא"כ עיקר הקנין אשר קנה העכו"ם החפץ כשהגיע זמנו ולא פרעו הוא רק מכח קנין משיכה שמשך המלוה המשכון לרשותו בעת ההלואה וכח קנין זה הוא כמו כל קנין משיכה של כל מכר דעלמא דכשלא פרעו נמכר המשכון להמלוה למפרע ורבינו פוסק בפרק ששי מהלכות מעילה הלכה יו"ד דבעכו"ם רק כסף קונה ולא משיכה ובנתן פרוטה של הקדש לספר עכו"ם אף שלא משך התספורת מעל וממילא גם בקנין משכון בתורת מכר בעינן ג"כ כסף לקנינו ובהלואה אין שום קנין כסף אחר זולת הכסף ההלואה ואם אין הגמר של קנין מכירת המשכון רק כשהגיע זמן הפרעון ולא פרעו הרי אין אז מעות ההלואה עוד בעין דמלוה להוצאה נתנה ולא נחשב כסף לקנות בו וכמו שאמרו בפרק האיש מקדש (דף מ"ז) ושוין במכר שלא קנה והלכך שפיר פסק רבינו דבקנין משכון בעכו"ם דאינו קונה בקנין משיכה בעינן דוקא שיאמר לו הלוה הישראל בשעת ההלואה באם לא אפרע לך לזמנו. יהיה המשכון קמיה לך מעכשיו ובהגיע הזמן ולא פרעו שפיר קנה העכו"ם המשכון בזה למפרע בהכסף שנתן בשעת ההלואה. דאז היה המעות בעין וכשלא פרעו איגלאי מלתא למפרע דהנך זוזי לא באו לידו בתורת מלוה כלל רק בתורת מכר ולכן שפיר כתב רבינו הכא בחמץ דבעינן דוקא שיאמר לו הישראל בשעת הלואה קנה מעכשיו דאם לא אמר הכי אף אם לא פרעו בכל זאת גוף החמץ עדיין אינו של העכו"ם המלוה דהא אין שום קנין שיקנה בו העכו"ם את החמץ שיהיה שלו דמשיכה אינו קונה בעכו"ם וקנין כסף ג"כ. אין בו בלא אמירת מעכשיו וממילא אף אם לא פרעו בזמנו קודם הפסח הרי לא נשאר החמץ להלאה ביד העכו"ם רק לבטחון חובו אבל אין דבר שיקנה בו העכו"ם את גוף החמץ להיות שלו אמנם הא דפסק רבינו דאף אם אמר קנה מעכשיו בכל זאת בעינן שיגיע זמנו דוקא קודם הפסח העלתי על לבי סברה חזקה ועצומה אשר מסתבר לרבינו בטעם ענין זה משום דאם הגיע זמנו אחר הפסח גם אמירה דמעכשיו לא מהני להתיר חמץ זה בהנאה דנהי דבהגיע זמנו נקנה המשכון בכסף ההלואה למפרע משעת הלואה אשר היה קודם פסח בכל זאת עכ"פ גמר של הקנין למפרע אינו רק בהגיע זמן הפרעון וכל שהעת הפרעון לא הגיע עד לאחר הפסח הרי ממילא גם גמר הקנין נמשך ג"כ עד לאחר הפסח וכיון שבתוך ימי הפסח לא נגמר עדיין קנינו של העכו"ם הרי חל עליו בנתים האיסור חמץ ואף דאחר הפסח כשלא פרעו נגמר הקנין למפרע מקודם הפסח אין תועלת בכל קנין למפרע זה רק בדבר הנוגע לממון אבל מ"מ האיסור אשר היה חל על החמץ פעם אחת בתוך אותן הימים בין התחלת הקנין להגמר שלו זה האיסור אין בכחו של קנין למפרע אשר במעכשיו להפקיע אותו וכמו כן מצינו בהדיא ממש כדין זה. בריש פרק האומר גבי קידש אשה מכאן ועד אחר שלשים יום ובא אחר וקידשה מכאן ועד עשרים יום ובא אחר וקידשה מכאן ועד עשרה ימים. דאפילו הן מאה תופסין בה הקידושין ולא אמרינן דכשהגיעו שלשים חלין הקידושין של הראשון למפרע ונעשה אשת איש מאז שקידשה הראשון ושוב אין הקידושין השנים תופסין בה כלל ומשום דאין קידושין תופסין בא"א אלא ודאי דגם התם בקידושין הטעם הוא דאף דבסוף שלשים חלין הקידושין של הראשון למפרע מ"מ כיון דכל כמה דלא הגיעו השלשים יום לא נגמרו הקידושין הראשונים עדיין וכשקיבלה בתוך כך קודם כלות השלשים קידושין מאחר אזי היה אז בנתיים בשעת קבלות הקידושין מקום לאותן הקידושין השנים לחול ולכן אף דבהגיעו השלשים נגמרו הקידושין למפרע מ"מ אותו חלות האיסור א"א שהיה חל פעם אחת על האשה זו מכח קידושין השנים שוב לא פקעו אם לא ע"י גט מהשני הרי לנו בפירוש דגם בקנין קידושין אין כח במעכשיו של הקידושין הראשונים שנגמרו למפרע להפקיע איסור א"א מהקידושין השנים אשר כבר היה חל בנתים טרם שנגמרו קידושין הראשונים למפרע והכי נמי כמו כן ממש בקנין מכירת חמץ אין כח לגמר הקנין שנגמר אחר הפסח למפרע מקודם הפסח להפקיע איסור דב"י אשר היה חל על החמץ בנתים בתוך ימי הפסח בין התחלת הקנין והגמר שלו

איברא דמצינו בגמרא פרק במה מדליקין (דף כ"ב) דפריך הגמרא מהא דנר מערבי כו' וממנה היו מדליקין ובה היה מסיים והא הכא דקביעי נרות ולא סגי דלא משקל ואדלוקי וקשיא בין למ"ד משום ביזוי מצוה ובין למ"ד אכחושי מצוה ומשני בפתילות ארוכות ולבסוף פריך אכתי לטעמא לאכחושי מצוה מאי והניחו בגמרא בקושיא ומה תיובתא והלא מתניתין הוא בפרק התכלת דשבעה קני המנורה מעכבין זא"ז וכל כמה דלא אדליק לכולהו עדיין אין לאותן מקצת פתילות הנדלקין בראשונה שום קדושת מצוה כלל עד אשר יודלק פתילה האחרונה הרי ממילא כל זמן דלא הדליק לפתילה האחרונה אין כאן לא ביזוי מצוה ולא אכחושי מצוה ולמה לא יהיה בידו להדליק מפתילה אחת דולקות להנשארים עד אשר ידליק פתילה האחרונה ואז יהיה לבסוף חל הקדושה על כולן אלא ודאי דנהי דאין הנרות של המנורה מתקדשות בקדושת מצוה רק בהדלקות פתילה האחרונה מ"מ כי אדליק לאחרונה נתקדשות כל הפתילות כולן למפרע וממילא אם הדליק בנתים מאחת מהן קינסא או הפתילות הנשארות אף דאז עדיין לא נגמרה הקדושה על אותה הפתילה אשר הדליק ממנה מ"מ לבסוף כשנתקדשו כולן למפרע עבר על אותה הפתילה שהדליק ממנה בנתים משום ביזוי מצוה או אכחושי מצוה והנה גם בקדושת נרות הללו למפרע הוא ממש כעין סברא דמעכשיו בקנין דכמו בקנין נגמר הקנין למפרע. ע"י דיבורו של הקונה שהתנה בפירוש שדעתו הוא להיות גמר הקנין מעכשיו כמו כן התם גוף עצם המצוה בתכונתה כך הוא שנגמרה בהדלקה של פתילה האחרונה קדושת כל הפתילות למפרע והרי חזינן מקושיות הגמרא הזאת. דמסתבר ליה להגמרא דאף בנתים בין התחלת הקדושה ובין הגמרה אם דלק ממנה קינסא או פתילה אחרת לכי נגמרה הקדושה עובר למפרע על ביזוי ואכחושי מצוה הרי לך בפירוש דכל דבר הנגמר למפרע מתכליתו לראשיתו לא נגמר הראשית והתכלית לבד רק דהוי כאלו נגמר בראשיתו ונמשך להלאה בלי הפסק עד אחר תכליתו להיות חל אף בזמן שבנתים וזה הוא היפך סברתי שהוכחתי למעלה

הן אמת דבפירוש המשנה בעצמה דשבעת קני המנורה ונרותיה מעכבין זא"ז אני מסופק אם הפירוש הוא דגם הדלקת שבע הפתילות שמונחים בתוך הקנים מעכבין זא"ז וכן הסברא נותנת דהא כל עיקר הקנים והנרות רק להדלקות הפתילות המה עשויות ואם הקנים והנרות מעכבין זא"ז הפתילות עצמן לא כ"ש או דנאמר דכונת המשנה לא קאי רק על עשיות גוף המנורה דאינו מתקדשות בקדושת כלי שרת עד שיהיו כל השבעה קנים ונרותיה ביחד וכן מורה לשון המתניתין גם לשון רש"י מורה ג"כ בפירושו דכונת המשנה קאי על עשיות המנורה בעצמה גם דעת התוספות כן הוא דהקשו שם דלמה לא מנה המתניתין גביעים וכפתורים דמעכבין זא"ז ותירצו משום דליתא בשאר מיני מתכות. הרי גם דעתם בכונת המשנה הוא דקאי על המנורה בעצמה אמנם בכל זאת קשה מאוד להעדיף בזה כח הקנים ונרותיה. דהיינו הבזיכין אשר נותן בתוכן השמן והפתילות יותר מהדלקות הפתילות בעצמן ולומר דהקנים ונרותיה מעכבין זא"ז והדלקות הפתילות אין מעכבין זא"ז והלא הקנים ונרותיה, המה טפלים להדלקת הפתילות, ורק בשבילם נעשו ודבר זה הוא ספק עצום אצלי לדינא ולא מצאתי מפורש בשום מקום

והנה ראיתי ונתתי אל לבי. דדבר זה הוא שנוי במחלוקת רבי יוחנן ורשב"ל בפ"א דיומא (דף ל"ג) על הא דבדם התמיד מפסיק להו בין הטבת חמש נרות להטבת שתי נרות וקאמר הגמרא מאי טעמא מטיבין וחוזרין ומטיבין רשב"ל אומר כדי להרגיש את העזרה ורבי יוחנן אמר נאמר בבוקר בבוקר חלקוהו לשני בקרים. והנה לרבי יוחנן דדריש בבוקר בבוקר דהתורה בעצמה חלקה להדלקת שבעה נרות לשני פעמים הרי חילקה התורה ההטבה של השבעה לשנים וממילא בכל פעם נתקיים מצות וגזרת התורה על החלק האחד וא"כ ע"כ אין מקום לומר כלל דהדלקות השבעה פתילות יהיו מעכבין זא"ז דהא הדלקות החמש המה מצוה בפ"ע והדלקת השתים המה ג"כ מצוה בפ"ע משא"כ לרשב"ל דסובר דהטעם החילוק ההוא כדי להרגיש את העזרה נוכל לומר דהאמת הוא דמשום טעם זה שהה כל כך במצוה זו עד הגמרה אבל גמר הקדושה אינו רק עד שיודלקו כל שבעה והדלקות כולן אחת הן ואין הדלקות נרות כולן נתקדשו ואין עדיין שום מצוה בהדלקות קצתן עד שיודלקו כולן והנה ידוע דר"י ורשב"ל הלכה כר"י ורבינו בפ"ג מהלכות תמידין ומוספין הלכה ט"ז מביא טעמא דרשב"ל דהא דמפסיקין בהדלקות הנרות אף שהוא עבודה אחת כדי להרגיש את העזרה ומרן הכ"מ התעורר שם על רבינו בזה דלמה תפס טעמא דרשב"ל נגד טעמא דר"י ולפמ"ש יכול להיות דכיון דזה הוא סתם מתניתין דשבעה קני המנורה מעכבין זא"ז ומכ"ש דהדלקה מעכבת זא"ז וזה מורה כרשב"ל דלר"י אי אפשר לומר כלל דההדלקות שבעה מעכבות זא"ז דלר"י יש במספר השבעה שתי מצות חלוקות וכמו שביארתי ולכן סתם רבינו טעמא כוותיה דרשב"ל ור"י לשיטתו תנא הוא ופליג אמתניתין: ש