יד המלך (לנדא) - א קכב

לקבוע כלל דבשני ציבורין אחד של חמץ ואחד של מצה הוי החמץ והמצה באמת מחצה על מחצה ואין אנו צריכין בזה לקבוע כלל ובגמרא יהיב טעמא של דין זה דא"צ לחזור ולבדוק משום דבדיקת חמץ דרבנן ובמלתא דרבנן אמרינן שאני אומר דהמצה לתוך הבית הבדוק נכנס וכמו דהקילו בשתי קופות בתרומה דרבנן הן אמת דגם על הגמרא קשה דלמה לי טעמא דשאני אומר ומשום דבדיקת חמץ דרבנן הלא אף מבלעדי סברא זו דשאני אומר ואף אם בדיקת חמץ היה דאורייתא תיפוק ליה דבלא"ה אין הבית הבדוק צריך בדיקה שנית דהא יש להבית הזה חזקת בדוק ועל חזקה סמכינן אף במידי דאורייתא ובכל ספק הנולד בו אוקמוה אחזקה קמייתא וכעין זה הקשה התוס' שם בסוגיא דפ"ק דפסחים (דף ט') ד"ה היינו על דינא דתשע ציבורין של מצה ואחד של חמץ ואתא עכבר ושקיל דהיינו תשע חנויות ותלינן לחומרא כדין כל ספק דכמחצה על מחצה והיכי מדמה תשע ציבורין לתשע חניות הא בתשע חניות ליכא חזקת היתר אבל בתשע ציבורין אף לכמע"מ דמי הלא אף בספק השקול יש להבית חזקת בדוק. ותירצו דדין זה של תשע ציבורין לאו לענין בדיקה איתשל רק על הספק של גוף הככר שלקח העכבר לפנינו ואין אנו יודעין אם מהציבורין של מצה או מהציבור האחד של חמץ הוא ועל גוף הככר ליכא חזקה ולכן תולין לחומרא כמו בספק קבוע דתשע חניות והנה תירוץ תוס' זה שייך על נטילת הככר בתשעה ציבורין משא"כ בדין זה בשני ציבורין של חמץ ומצה ושני בתים בדוק ואינו בדוק דנדון זה אין בו מקום כלל על ספק עצם הככר רק על חיוב ופטור של הבדיקה שנית לבד ונגד החיוב של הבדיקה יש להבית הנבדק חזקת בדוק ומהני אף נגד ספק דאורייתא ולמה לי כלל בזה הסברא דשאני אומר. והנראה לי בזה דבספק של שני בתים אחד בדוק ואחד שאינו בדוק אינו מועיל החזקה דחזקת בדוק מאומה דכל ענין חזקה לא שייך רק היכי דהדבר הזה אשר אנו דנין עליו ישתנה ע"י צד אחד של הספק מהמצב אשר היה מקדם דבכגון זה אנו מוקמינן אחזקה ואמרינן דהספק הוא מוכרע כצד השני של הספק אשר הדבר הזה שאנו דנין עליו ישאר על מצבו כפי שהיה מקדם וכגון בחזקה דספק קרוב לו וספק קרוב לה של קידושין וגירושין דבקידושין ישתנה חזקת האשה מפנויה לאשת איש ובגירושין ישתנה מאשת איש לפנויה וכמו כן בחזקה דשיעור הנגע דע"י פשיון הנגע יטמא הבית וכדומה בענינים כאלה מועיל החזקה להכריע הספק כצד זה של החזקה משא"כ בנולד ספק הכנסות חמץ לבית הבדוק אין כאן מקום לתועלת החזקה של חזקת בדוק כלל דהרי אף לצד זה של הספק דנכנס חמץ בהבית אחר הבדיקה בכל זה לא נשתנה עי"כ הבדיקה הראשונה שהיתה בהבית ונפנה משם כל החמץ אשר היה בה כל ימי השנה עד הבדיקה רק שבא אח"כ חמץ אחר להבית ואותו החמץ לבד צריך לבער. אבל מ"מ נשאר תועלת הבדיקה הראשונה גם להלאה אחר תולדות הספק ואנו מחזיקין דמלבד החמץ הנכנס אח"כ בהבית אין עוד חמץ בהבית ואותו התועלת לא נשתנה ונשאר במצבו כמו שהיה קודם שנכנס החמץ להבית ואיזה חזקה קמייתא שייך כאן

ומצאתי לי רב בסברא זו הר"ש בפרק ח' דתרומות דהכריע כן ממקומו ממתניתין דשני קופות עצמה דלמ"ל סברא זו של שאני אומר תיפוק ליה דהקופה של חולין יש לו חזקת חולין ונוקמוה אחזקה דהחולין נפל בתוכו והמעיין שם. בדבריו בעינים פקוחות יראה כי תוכן כונתו הוא דאין החזקת חולין מועיל מאומה להקופה של חולין להכריע על ידה. על מה שנפל לתוכה דהיה של חולין דהא. אף אם מה שנפל לתוכה היה תרומה בכל זה לא נשתנה גוף הקופה של חולין ע"י כך והקופה. נשאר חולין כמו שהיה קודם שנפל התרומה לתוכה רק דיש סבה המונעת לאכול כל הקופה מחמת שאין בידינו לברר הסאה תרומה מתוכה אבל בכל זאת כל חלק של חולין בהקופה בכל מקום שהוא לא נשתנה ונשאר חולין כמקדם ואם היה בא אליהו לברר ולהודיע לנו איפוא מונחת הסאה של תרומה בתוך הקופה היינו מרימים אותה ממנה והיה סר סיבה המונעת ההוא והיה נשאר החולין בהיתר לנו. לאכול כמו שהיה מקדם קודם הנפילה וכיון דגוף החולין לא נשתנה בשום צד רק דאנו מסופקים אם יש כאן סיבה המונעת האכילה או לא א"כ איזה כח יהיה להחזקת חולין להכריע ספק הזה על ידה ולומר דאין כאן סיבה המונעת האכילה הלא אין זה מדרכי חזקה כלל הילכך שפיר אי לאו הסברא של שאני אומר לא היה שום תועלת בחזקת חולין מאומה וכמו כן ממש הוא בהכרעות הספק של הכנסות החמץ בכח החזקה דחזקת בדוק דאין ג"כ בהכרעות ספק זה שום תועלת בהחזקה וכמו שביארתי ודוק, היטב בדבר זה. כי הוא יסוד גדול ופתח פתוח לרוחה בעניני חזקה

ועפ"י זה יוצדק גרסת הגמרא בפרק אלו עוברין דף מ"ד בדרך נכון וישר דהגמרא מותיב שם. אהא דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ממתניתין דשתי קופות כו' ואי אמרת דכזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר יע"ש וגרסא זו תמוה דלמה לא השיב הגמרא דגם לטעמיה דהמקשן דכזית בכא"פ לאו דאורייתא וטעמא דמתניתין דהמקפה דהואיל וזר לוקה עליה בכזית הוא משום היתר מצטרף לאיסור וא"כ אמרינן בכל איסורין שבתורה דהיתר מצטרף לאיסור דע"ז סובב והולך כל קוטב הסוגיא כמבואר למעיין שם וכיון דאמרינן בכל התורה כולה דהיתר מצטרף לאיסור, א"כ אף אם כזית בכא"פ דרבנן אכתי קשה. אמאי אמרינן שאני אומר הא המל"א הוא דאורייתא ובאיסור דאורייתא לא אמרינן שאני אומר והנה רש"י שם ה התעורר בזה והביא דבמס' נזיר גריס הש"ס ואלא מאי דהמל"א דאורייתא היכי אמרינן שאני אומר ובאמת אנו רואין דבקושיא ראשונה של הגמרא דהקשה ואי אמרינן. דכזית בכא"פ דאורייתא אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי השיב הגמרא להמקשן גם בסוגיא דפסחים ולטעמיך דהמל"א דאורייתא סוף סוף אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי הרי נראה בעליל דגם בסוגיא דמס' פסחים לא נעלם מהגמרא להשיב להמקשן מהמל''א. ועוד דמבלעדי כל זאת הא גופא תמוה. דלמה לא גריס הש"ס בסוגיא דמס' פסחים תשובה זו להמקשן גם בקושיא השניה משתי קופות ומה נשתנה קושיא זו ממתניתין דשתי קופות מקושיא ראשונה שהקשה הגמרא מהפלוגתא דפליגי עליה דר"א בכותח הבבלי אבל לפי מה שהסברתי הכל ניחא וגרסא של הסוגיא דמס' פסחים נכונה מדויקת הוא דודאי לא נעלם מהגמרא דתשובה זו דסוף סוף מהיתר מצטרף לאיסור יאתה מאוד להמקשן וכמו שהשיבו באמת בקושיתו הראשונה אמנם כן מסתבר להו להגמרא דבקושיא השניה דשתי קופות אין מקום כלל לתשובה זו מהיתר מל"א דאמאי אמרינן שאני אומר דאם המל"א הוא דאורייתא לא היינו צריכין כלל לסברת שאני אומר דאף מבלעדי סברא זו היו הקופות מותרים מכח חזקה ועל חזקה סמכינן גם בדאורייתא ואז לא היה שייך סברת הר"ש שהבאתי דסברא זו לא שייכי רק לפום המסקנא דהטעם איסור של חולין בנפילת הסאה תרומה לתוכה הוא מחמת התרומה שבתוכה ומשום כזית בכא"פ ובצד איסור זה שפיר לא נשתנה עצם החולין מכמות שהיה רק דאין יכולים לאכלו להחולין מחמת סיבת סאה התרומה אשר מעורב בתוכו בכזית בכא"פ ואין בזה מקום לחזקה וכמו שהסברתי לעיל כונת הר"ש משא"כ באם היה איסור של החולין בנפילת הסאה תרומה לתוכה מכח המל"א דאז היה נשתנה על ידי נפילת הסאה תרומה עצם החולין מאכותו הראשונה לצרפו אל התרומה וללקות על החולין כמו על התרומה מכח היתר מצטרף לאיסור. והרי אין לך שינוי מכמות שהיה גדולה מזו ובכגון זה לא היינו צריכין לסברת שאני אומר כלל והיינו מוקמינן קופות החולין על חזקתו דודאי לא נפל התרומה לתוכה ולא נשתנה החולין מכמות שהיו קודם שנולד הספק הזה של נפילת הסאין דהיה אז קופה זו היתר ברור וצלול כמו כן גם השתא אמרינן דהסאה שנפל לתוכה היה של חולין וממילא נשאר הקופה היתר כמקדם ובכחה של חזקה זו אין שום חילוק בין אם האיסור הוא דאורייתא או דרבנן ולפיכך שפיר על קושיא זו משתי קופות לא היה מקום להגמרא להשיב להמקשן כלל תשובה זו דסוף סוף מהיתר מצטרף לאיסור

פרק רביעי הלכה ב' ישראל שהרהין חמצו אצל עכו"ם אם אמר לו אם לא אביא לך מעות מכאן ועד יום פלוני קנוי לך חמץ זה מעצמו הרי זה ברשות עכו"ם ואותו חמץ מותר לאחר הפסח והוא שיהיה אותו הזמן שקבע לו קודם הפסח ע"כ

והראב"ד השיג ע"ז וז"ל לא נהיר ולא צהיר אלא אפילו לא הגיע זמנו עד לאחר הפסח אינו עובר עליו באם אמר לו מעכשיו ואם הגיע זמנו קודם אפילו לא אמר ליה מעכשיו קנאו שאין דין אסמכתא בעכו"ם. והנה השגה זו של הראב"ד לכאורה נראה כי הוא מרפסין איגרין על פסקו של רבינו דכיון דהגיע זמנו קודם הפסח ולא פרעו מה לי אם אמר מעכשיו או לא הלא בכל אופן הוחלט החמץ להעכו"ם קודם הפסח וכשהגיע הפסח קאי כבר החמץ ברשות העכו"ם אמנם על דברי הראב"ד ג"כ יש לדקדק על מה שמסיים דאין דין אסמכתא לעכו"ם. דזה הוא אך למותר דכיון דאיירי דישראל הרהין החמץ אצל העכו"ם והעכו"ם תופס החמץ תחת ידו הרי גם בישראל בהאי גוונא באם תפוס בהחמץ אשר הותנה עליו בדרך אסמכתא קונה ואין בו דין אסמכתא וכמו בההוא דערבוני מחול לך דעכ"פ נגד הערבון קנה ואף לרבי יהודא דסובר דאסמכתא לא קנה בתפוס בערבון קונה ואין צריך לומר לדעת הטור והרי"ו הובא בהגה"ה ש"ע ח"מ סי' ר"ז סעיף ט' דכל היכי דבתחלת ההלואה הקפיד הלוה שלא למשכן רק דוקא קרקע זו ולא פרע לו