יד המלך (לנדא) - א קח

לשון זה הוא שפת יתר ולפמ"ש רצו להראות לנו כוונתם דבאמת זכה הלוקח בו רק דאין להלוקח יתרון בהזכיה יותר מכל שאר אדם וכמו דזכות שאר כל אדם בו אינו רק זכיה מן ההפקר כמו כן זכות הלוקח אינו מכח המוכר כלל דאין לאיסורי הנאה בעלים שיהיה כח בידם למכרו רק דהוא זוכה ג"כ מן ההפקר וכיון דאין זכותו מחמת הבעלים שפיר הוכיחו שם בתוספת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים דאם היה נאסר בהנאה מחיים הרי היה נסתלק שם בעלים מיניה כמו דנסתלק שם בעלים מכל איסורי הנאה ואם היו הבעלים מוכרין אותו אף דהיה הלוקח זכה בו מ"מ כיון דזכותו של הלוקח לא היה מכח המוכר רק מכח ההפקר הרי שפיר היינו קרינן ביה כל שאינו במכירה אינו בטביחה דהא לא היה בזכיות הלוקח כח מכירה ולמה יהיה חייב בטביחת שור הנסקל ד' וה' אלא ודאי דשור הנסקל אינו נאסר מחיים וכי מכרו זכה בו הלוקח מכח מכירת המוכר ושפיר ישנו בטביחה ומכירה זה הוא כוונת התוספת בדבריהם הללו ולפ"ז לא זו בלבד דאין דעת רש"י סותר לדעת ר"ת אלא דדברי רש"י מורין דגם לרש"י ז"ל מסתבר ליה ג"כ סברא זו דאין לאיסורי הנאה בעלים וזה הוא כוונת רש"י בפרק כל הצלמים דכתב דכל דבר הפקר וכמו מציאה ניקנית בהגבהה דודאי אין הכוונה בזה דהגזרה עצמה קאי על מציאה דהיינו דגזרינן שמא ימצא ע"ז ויזכה בה בהגבהה והדר מבטל לה דהא בגמרא אינו מוזכר כלל מציאה ואיך יפרש רש"י מדעתו גזרה חדשה אשר איננה מרומז כלל בגמרא רק דכוונת רש"י הוא דלכך אין ישראל מבטל ע"ז של עכו"ם דגזרינן דלמא מגבה לה לע"ז של עכו"ם ויכוין לזכות בה בהגבהתו והדר מבטל לה ותיכף כי מגבה לה ישראל מיד העכו"ם אף דאין העכו"ם מכוין להקנותו לו מ"מ כיון דאין רשות עכו"ם עליו וכסברת התוספת דאין לאיסורי הנאה בעלים וכיון דאין רשות בעלים העכו"ם על הע"ז אין חילוק בע"ז בין אם יש לה בעלים והבעלים מכונים להקנותו או לא דכל ע"ז הוי לענין זכיה כמו מציאה וכל שאר דבר הפקר וכי מתכוין יש אל לזכות בה זכה בה בהגבהה זו שהגביהה אותה מיד עכו"ם כמו הגבהת כל מציאה ודבר הפקר ולפ"ז יש מדברי רש"י עוד סיוע לסברת התוספת דאיסורי הנאה אין להם בעלים דאם היה שם בעלים על איסורי הנאה גם בע"ז היה שם בעלים העכו"ם עליה ואי אף אם היה מגביה לה הישראל והיה מתכוין לקנותו בהגבהה זו לא היה מועיל בכוונתו מאומה. ולא היה ביד הישראל שהגביה אותה לזכות בה שלא מדעת בעליה דהא ודאי לא מיירי שם בהיה העכו"ם מתכוין להקנותה אליו בהגבהתו דזה לא היה עוד מיקרי כלל ע"ז של עכו"ם ובכי האי גוונא אין אנו צריכין לשום גזירה כלל. דכיון דאין העכו"ם מתכוין להקנותו מאי מהני הגבהתו של ישראל ואם היה ישראל מגביה חפץ אחר של עכו"ם והיה מתכוין לקנותו האם היה מהני הגבהתו אם לא היה דעת העכו"ם להקנותה אליו אלא ודאי כסברת התוס' דשאני בזה ע"ז מכל שארי חפצים דשאר חפצים של נכרי יש להם בעלים הנכרים ולא מהני הגבהה לזכות בהם שלא מדעתם משא"כ ע"ז דהוי איסורי הנאה וכל איסורי הנאה אין שם בעליהם עליהם והוי דינם כמו מציאה והפקר ושפיר יש ביד כל אדם אשר מגביה אותן ומכוין לזכות בהן לקנות אותן אף שלא מדעת בעליהן דהוי כמו אם לא היה להן בעלים כלל והמגביה זוכה מן ההפקר כמו מציאה

ושש אנכי על אמרתי זאת דארוח לן בזה דברי הרב בעל מג"א בהלכות ר"ה סימן תקפ"ו ס"ק ה' אשר נצטערתי זה כמה שנים לישבו דכתב שם אהא דנאמר בש"ע בתקע בשופר של ע"ז של עכו"ם דבדיעבד יצא והוא שלא נתכוין לזכות בו אבל אם נתכוין הישראל לזכות בה לא יצא דהו"ל ע"ז של ישראל וכתב ע"ז המג"א וז"ל משמע בטור וב"י ורא"ש דאפילו הוא של עכו"ם אם נתכוין הישראל לזכות בה לא יצא דהו"ל ע"ז של ישראל והב"ח כתב דמיירי בע"ז של הפקר אבל אם יש לה בעלים אע"פ שנתכוין לזכות בה לא קנא' והו"ל ע"ז של עכו"ם עכ"ל ולי נרא' דהא דקיי"ל דישראל אינו מבטל ע"ז של עכו"ם משום גזרה דדלמא מגבה לה והדר מבטל לה והו"ל ע"ז של ישראל כדאיתא בע"ז דף ס"ב א"כ מוכח בהדיא דאף דיש לה בעלים מיקרי ע"ז של ישראל עכ"ד המג"א ז"ל והנה לפי פשטות לשון רש"י ז"ל שהבאתי הרי דברי המג"א ההם המה תמוהים ומופלאים ונראה כאלו נעלם מזך עינו דברי רש"י במקומו של הגמרא זו שהביא הוא בעצמו דהא רש"י פירש שם בהדיא אהא דדלמא מגבה לה והדר מבטל לה דכל דבר הפקר וכגון מציאה ניקנית בהגבהה הרי מדברי רש"י אלה כפשוטן לא די דאין מגמרא זו ראיה לדעת הרא"ש והטור והב"י אלא דאדרבה דמדברי רש"י האלה מוכח דאם יש לה בעלים להע"ז לא מהני כוונת הישראל שהוא מכוין לזכות בו וכדעת הב"ח ז"ל ומדברי רש"י יש ראיה לדעת הב"ח דביש לה בעלים אינו קונה בהגבהתו שלא מדעת בעלים דאלת"ה למה ליה לרש''י להביא מציאה וכל דבר הפקר הלא גם ביש לה בעלים אם נתכוין לזכות בה קונה בהגבהתו ולפמ"ש ניחא דגם המג"א הבין כך בכוונת רש"י ז"ל דודאי אין כוונתו דהגזירה הוא על מציאה גופא. דהא אינו מוזכר גזרה זו דמציאה בגמרא כלל וגם כוונת רש"י בלא"ה אינו סובל כן דאי הגזרה קאי על המציאה למה ליה לרש"י להביא דכל דבר הפקר ניקנית בהגבהה ומי לא ידע בזה דמציאה ניקנית בהגבהה אלא וודאי דכוונת רש"י הוא דהגזרה עצמה הוא על סתם ע"ז אשר היא ת"י בעליה עכו"ם ואפ"ה כיון דהיא אסורה בהנאה אין שם בעלים עליה כלל והוי כמו הפקר ומציאה וזאת הביאו לרש"י לדקדק בצחות לשונו לפרש דברי הגמרא דגזרה דלמא מגבה לה והיה קשה לרש"י דמאי בכך דיגביהנו. הלא גוף הגזרה הנאמר סתמא בגמרא קאי על ע"ז של עכו"ם שיש לה בעלים ומה מהני הגבהתו בדבר שיש לה בעלים וע"ז הסביר רש"י להשמיענו דאיסורי הנאה הוי, דיניה כהפקר וכל דבר הפקר כגון מציאה נקנית בהגבהה וזו כיון דאין לה בעלים הוי דינה כמציאה וקנה ג"כ בלקיחתו מיד בעלים וכונתו לזכות בה כאלו הגביה אותה ונתכוין לזכות מן ההפקר ושפיר הביא המג"א ז"ל ראיה מגמרא זו לדברי הטור והרא"ש והב"י דאם נתכוין הישראל לזכות בה הוי ע"ז של ישראל אף שיש לה בעלים עכו"ם ובאמת גם טעמם של הרא"ש והטור והב"י דמהני כונת ישראל לזכות בהע"ז שיש לה בעלים עכו"ם הוא ג"כ משום דאותן בעלים הוי כמאן דליתא. דאין בעלים לאיסורי הנאה והוא זוכה מן ההפקר וכסברת ר"ת בתוס' פרק הנשרפין אבל מבלעדי סברא זאת ואם היה מסתבר להו דע"ז יש רשות בעלים עליה ודאי לא היה עולה על דעת הרא"ש והטור וב"י דיהיה מהני בחפץ שיש לה בעלים דעת המגביה לזכות בה דתהוי שלו שלא מדעת בעניה ושפיר משוה המג"א בסברא זו דאין לאיסורי הנאה בעלים דעת הרא"ש והטור וב"י כאן בשופר של ע"ז עם דעת רש"י שם בפרק כל הצלמים ובאמת דברי המג"א ז"ל שם בסוף דבריו צריכין ביאור ועיון גדול שכתב והטעם כיון דהישראל חייב באחריות הוי ע"ז של ישראל וע"כ סברתו הוא כיון דהישראל מתכוין לגזלה חייב באחריות כמו כל גזלן ומה יענה בדברי רש"י שהבאתי גבי דלמא מגבה לה דמשמע דהמגביה ע"ז ומתכוין לקנותו קנה אותה קנין גמור כדין הגבהות מציאה ואף דיש לה בעלים ועוד דגוף אחריות זו בע"ז לא ידעתי מה הוא דכיון דהיא אסורה בהנאה איזה תשלומין שייך בה אף באבדה בידים והראיה שהביא המג"א ז"ל מחמץ של נכרי שקיבל ישראל עליו אחריות לא ידעתי מה ענין ע"ז לחמץ דחמץ אף שהוא אסור בהנאה לישראל עכ"פ לבעליו עכו"ם מותר ושפיר שייך בו קבלת אחריות דאם נאבד מחויב הישראל לשלם לבעליו העכו"ם מה שהפסידו משא"כ בע"ז דהוא אסור בהנאה לכל ומאי הפסד שייך בה הן אמת דדבר זה הוא עדיין אצלי בספק אם ע"ז אסורה בהנאה לעכו"ם ואף דבן נח מצוה על ע"ז היינו על גוף העבודה אבל לא על איסור הנאה שבה. דקרא דוהיית חרם כמוה ושאר מקראות האמורות בתורה על איסור הנאות ע"ז לא קאי רק על ישראל והא דבפרק השוכר את הפועל בעי לה הש"ס בדמי ע"ז מה הוא ביד עכו"ם ופשיט להו דהדמים ביד עכו"ם מותרים דמשמע בהדיא דהע"ז עצמה גם ביד עכו"ם אסורה בהנאה כל ענין בעיא זו הוא רק לישראל. דהיינו אם דמי ע"ז ביד עכו"ם מותרים או אסורים לישראל דהע"ז עצמה פשיטא להו דאף אם היא ביד עכו"ם בכל ענין אסורה לישראל אבל להעכו"ם בעצמו גם הע"ז בעצמה מותרת בהנאה ועיין בתוס' פרק השוכר (דף ס"ד) ד"ה מסתברא אכן לפ"ז אם נאמר דע"ז מותרת בהנאה לבעליה העכו"ם ושייך בהו חיוב אחריות א"כ רשות בעלים עליה ואמאי מהני בה לדעת הרא"ש והטור וב"י הגבהות אחרים לזכות בה קנין גמור שלא מדעת בעליו ואף דע"י כונת הגזלה שנתכוין לגוזלה הוא נתחייב באחריותה בכל זה אין חיוב זה מהני לשוי' ע"י כך ע"ז של ישראל שלא יצא בו בתקיעת שופר בדיעבד דאנו קיימינן דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והרי אף אם היתה בהמת גוי רבוצה ובא ישראל והשתחוה לה אינה אוסרה ועיין בתוס' פרק השוחט (דף מ') ד"ה רבוצה דכתבו שם דלאו דוקא רבוצה, אלא אפילו עומדת והוא הגביה אותה והרביצה גם כן לא קנה לה לענין שתחשב שלו לענין איסור. אם אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהא גזל, ולא נתיאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו כו' ואף דהתם הגביה הגזלן את הגזילה בשעה שגזלה ונתחייב באחריותה וכמו כן סיימו שם התוס' בסוף דבריהם וז"ל אלא ודאי בהכי לא חשיב שלו ואינו קנויה לו אלא להתחייב באונסין. הרי לך בפירוש דאף דחייב באחריות אונסין מ"מ לא חשיב שלו שיהיה יכול לאוסרה וכמו כן הכא דכיון דבשופר ע"ז של עכו"ם הוא יוצא בדיעבד, הרי אף אם היה גוזלה ישראל מן העכו"ם בגזל גמור בכל זאת לא היה בידו לעשותה