יד המלך (לנדא) - א קז

הלכות חמץ ומצה פרק ראשון הלכה ג' אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא א"כ קונה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא פסח ולא ביערו והניחו ברשותו אעפ"י שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה מעשה ע"כ

הנה רבים תמהו על רבינו בזה דתפס הטעם דאינו לוקה משום שאין בו מעשה והלא בלא"ה אינו לוקה משום דהוי לאו הניתק לעשה וכמו שאמרו בש"ס פרק מי שהיה טמא (דף צ"ה) דממעט בל יראה משום דדמי ליה דהאי אינו לוקה משום דניתק לעשה ולאו דלא תוציא ג"כ אינו לוקה דהוי לאו הניתק לעשה ובתוס' שם הביאו ראיה מזה לסברת ר"י שכתב בתוס' פרק כ"ש דף כ"ט דהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר עליו ומשום דבל יראה הוי לאו הניתק לעשה ועיין במשנה למלך שטרח ליישב כוונת רבינו והמציא פלוגתא בזה בין התוספתא ובין התלמוד שלנו ודחק לומר דרבינו דחה סתימת הש"ס דילן מפני התוספתא יע"ש גם בתשובות חכם צבי סימן מ"ב הביא קושיא זו בשם הרב הגדול מהר"ש אבוהב וכמו כן הובאה קושיא זו בספרו דבר שמואל ושני מאורות הגדולים האלה נתעצמו כל אחד ליישב דעת רבינו בזה אמנם לדעתי דברי רבינו נכוחים וברורים המה דודאי הדבר ברור דגם רבינו סובר דלאו זה דב"י הוי לאו הניתק לעשה. דמלבד דסתימת דברי הש"ס בפרק מ"ש הוא כן ואיך נאמר דרבינו יהיה מתנגד נגד הגמרא דידן בדבר אשר לא נמצא עכ"פ בשום מקום מבואר בפירוש להיפך גם הענין מצד עצמו כן הוא דכיון דאנן קיימינן כרבי יוחנן וכמו כן פוסק רבינו כוותיה דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו ולמה יגרע בחמץ כח עשה זו דתשביתו דלא ינותק הלאו על ידה והא דכתב רבינו הטעם דאינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה היינו משום דיש נפקא מיניה. דבלאו הניתק לעשה היכי דביטל העשה בידים לוקה לכ"ע ולפ"ז בישראל שהניח חמץ ברשותו אף דאין בידו לבטלו תוך המועד מ"מ אם נתנו לעכו"ם במתנה תוך המועד דאף דעכו"ם לא זכה בו מכחו של ישראל הנותן ומשום דבתוך המועד אין רשותו עליו לתתו לאחר מ"מ הרי עכ"פ מחמת נתינה זו דמסר החמץ לרשותו של עכו"ם זכה העכו"ם בקבלתו לידו החמץ מן ההפקר וע"י זכיה זו של העכו"ם ממילא אין ביד הישראל לבערו ולקיים בו עשה דתשביתו ואין לך ביטול עשה בידים יותר גדולה מזה ואם היה הטעם של מניעת המלקות בלאו דב"י רק משום לאו הניתק לעשה בלבד היה לוקה בכגון זה ולכן כתב רבינו הטעם דאינו לוקה משום דהוי לאו שאין בו מעשה וממילא אף בביטל העשה אינו לוקה ומשום דכל היכי דנשאר החמץ מונח אצלו קודם הפסח לא עשה שום מעשה בלאו דבל יראה. והא דבש"ס פרק מש"ט הביא הגמרא הלאו דבל יראה ללאו הניתק לעשה משום דהגמרא לא הקפיד שם על עצם נתינות טעם של מניעות מלקות בלאו זה רק דרצה שם למצוא דמיון בין לאו דלא תוציא ולאו דבל יראה לכן המציא הגמרא דשניהם יש להם דמיון מצד ששניהם הם לאו שניתק לעשה דבאמת גם הלאו דבל יראה הוא לאו הניתק לעשה וכמו שביארתי רק דרבינו בחר בטעם אשר שייך גם בביטל בידים העשה דתשביתו והא דסתם רבינו וכתב דבקנה חמץ או חמצו במועד לוקין אותו משום דעשה מעשה ולמה לא פרט רבינו דגם באופן זה אינו לוקה רק בביטל בידים העשה דתשכיחו אבל אם יכול לבערו ולקיים עשה דתשביתו אף באופן שיש בו מעשה אינו לוקה מטעם השני שהוא לאו הניתק לעשה גם זה אינו קושיא דכיון דלא משכחת כלל מלקות בלאו זה רק בעשה מעשה בתוך המועד בהבאות החמץ לרשותו וכיון דגם בתוך המועד חל עליו עשה דתשביתו הרי בכל רגע ורגע בפ"ע חל עליו הלאו והעשה וממילא גם באותו רגע עצמו שהביא החמץ לרשותו היה חל עליו אז חובת העשה דתשביתו וכיון דהוא עשה היפך החיוב דתחת אשר היה לו להשביתו מן העולם ולהסירו:

מרשותו היה משתדל לקיים החמץ ולהביאו לרשותו הרי על אותו רגע דעבר על הלאו דב"י ועשה מעשה היפך העשה דתשביתו אין לך לענין חלות העשה המוטל עליו באותו רגע ביטל העשה בידים גדול מזה ואף דלאחר אותו רגע יש בידו לבערו הרי באמת אינו לוקה על הלאו דב"י שעובר בכל אותו זמן שמשהה חמצו ברשותו אחר הקניה ואף דלפום כללא דכייל רבינו בכמה דוכתא נחשבת הקניה מעשה על כל הלאוין הבאים מכחה מ"מ אינו לוקה רק על רגע של הקניה. אבל לא על השהיה שאחר הקניה ומשום דבכל אותן לאוין שאחר הקניה אף דהקניה חשיב גם בהם מעשה מ"מ אותן הלאוין הוי לאו הניתק לעשה דעל אותן עבירת הלאוין הבאים אחר רגע הקניה שפיר היה יכול להתקיים העשה דתשביתו ובידו לקיימה משא"כ על הלאו דבל יראה שעובר באותו רגע עצמה של הקניה שפיר לוקה דבעבירת הלאו של רגע זו לא שייך בו שום פטור לא משום שאין בו מעשה דהרי עשה בו מעשה הקניה וגם אינו לאן הניתק לעשה דבזמן עבירת הלאו של רגע זו ביטל העשה של אותו רגע בידים ואף דגם בכל הלאוין הניתקין לעשה יש בידינו לומר דבעבירת הלאו עשה מעשה היפך העשה וביטלה בכך מ"מ כיון דעכ"פ אחר המעשה יש בידו עוד לקיים העשה וכיון דבכל לאוין כמו לאו דגזל וכדומה אין עבירת הלאו חל עליו רק פעם אחת וכיון דיש בידו עוד לקיים העשה אח"כ ובקיום העשה זו מתקן הלאו הרי לא נשאר ממילא על מה ללקות אותו משא"כ עשה דתשביתו אף דיש בידו ג"כ אחר הקניה לקיים עשה זו דתשביתו וע"י קיום עשה זו יתוקן הלאו דבל יראה בכל זאת לא יתוקן רק אותן העשירות הלאוין אשר חלין עליו אחר הקניה דאז יש בידו לקיים העשה אבל הלאו דב"י אשר עבר ברגע ממש של הקניה אין ביד העשה דתשביתו לנתקו וכמו שביארתי

שם באותה הלכה אלא א"כ קנה חמץ ע"כ

הנה מרן זקיני הגאון בתשובות נודע ביהודא מהדורא קמא חלק א"ח סימן י"ט כתב וז"ל ולא עוד אלא שאני מסופק בישראל שקנה חמץ מגוי בפסח אף שנתן המעות ומשכו והביאו לרשותו במזיד וידע שהוא חמץ באופן שאין כאן מקח טעות כלל אפ"ה יש לדון אם עובר בבל יראה כלל שהרי כתבו התוס' בסנהדרין (דף פ' ע"א) ד"ה בשור שלא נגמר דינו וכו' הוכחה דשור הנסקל אינו נאסר מחיים מדאמרינן גנב שור הנסקל וטבחו משלם ד' ה' דברי ר"מ וכו' והרי קאמר ריש לקיש כל שאינו בטביחה אינו במכירה ואם שור הנסקל היה נאסר מחיים א"כ אינו במכירה, ואמאי חייב כשטבח עיי"ש בתוספת הרי מוכח דדבר הנאסר בהנאה אינו במכירה ואם מכרו אינו מכור וא"כ לא זכה הישראל בחמץ כלל שהרי החמץ אסור בהנאה ואין בו זכיה כלל לאחר זמן איסורו וממילא אינו עובר עליו בבל יראה ואף דכל חמץ אינו ברשותו ועשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו לעבור בבל יראה. זה הוא בחמץ שכבר הוא שלו קודם הפסח דעשאו הכתוב כאלו הוא נשאר ברשותו כאשר היה ברשותו מקודם או גם בנתחמצה לו עיסה בתוך הפסח שהרי עיסה זו כבר הוא שלו מקודם שנתחמצה אבל שיוכל לזכות בחמץ בפסח לא מצינו שעשאו הכתוב כאלו הוא זוכה בו עתה כו' אלא שאי אפשר לומר כן שהרי כתב הרמב"ם אלא א"כ קנה חמץ הרי לך בפירוש שאם קונה חמץ בפסח שעובר בבל יראה ואפילו לוקה עכ"ד מרן זקיני זללה"ה והנה אם אמנם רבינו זקיני זלה"ה בעוצם תכונתו העיר אותנו על דבר חדש דלא יהיה שום זכיה באיסורי הנאה כלל ולכאורה הדעת נותנת כן אכן מה נעשה והנה נעלם ממאור עיניו גמרא ערוכה פרק כל הצלמים (דף מ"ב) דקאמר שם הגמרא דלהכי אין ישראל מבטל עבודת אלילים של נכרי דגזרה דלמא מגבה לה והדר מבטל לה והוי ע"ז של ישראל ומשום דזכי בהגבהה. הרי לך בפירוש דשייך זכיה בע"ז דהא קני לה בהגבהה ואין לך איסורי הנאה גדולה מע"ז ועיין ברש"י שם שפירש שם אהא דגזרה דלמא מגבה לה דכל דבר הפקר כמו מציאה נקנית בהגבהה הרי לך דאפילו במציאת ע"ז דליכא גביה דעת אחרת מקנה ובכל זאת קונה אותה בהגבהה ומכ"ש במכירה דאיכא דעת אחרת מקנה אותו אינו דין שיהיה זוכה לו משיכתו ולכאורה יש ראיה מזה דאף קנין מכר יש באיסורי הנאה וכ"ש הוא מזכיות מציאה ולא לבד דדברי רש"י זו סותרת דעת מרן זקיני אלא דאף דעת רש"י זו סותרת גם דעת ר"ת שהביאו התוספת פרק הנשרפין וכן כתב הרשב"א בחידושיו פרק לולב הגזול דיש זכיה באיסורי הנאה דהא חזינן באתרוג של ערלה דחשיב לכם הרי חזינן דאף דבר האסור בהנאה יש לה בעלים. אכן אחר העיון ראיתי דיכול להיות דגם דעת רש"י כן הוא כדעת ר"ת דאין לאיסורי הנאה מכר ומשום דאין להם בעלים וכדעת התוספת אך במחילה מכק"ת של מרן זקיני זללה"ה אין הכוונה בדעת ר"ת בהא דאין לאיסורי הנאה מכר דהמניעה הוא מצד הלוקח ומשום דאין להלוקח זכיה באיסורי הנאה, דהרי חזינן בע"ז דשייך בה זכיה גמורה רק דהכוונה הוא דהמניעה הוא מצד המוכר דאין ביד הבעלים למכור איסורי הנאה דלאו רשותו עליהם להקנותו לאחר. ואף דהלוקח זכה בו במשכו לרשותו זכיה זו אינה מכח קנין המוכר רק דזכה בו הלוקח מן ההפקר ואין חילוק בין הלוקח הבא מחמת המוכר לשאר כל אדם אשר זכו בו מחמת עצמן ואילו היה אדם אחר מכוין לזכות בו היה ג"כ זוכה בו וכמו כן דקדקו התוספת בלשונם בפרק כל הנשרפין וגם בפרק כל הזבחים דף ע"א וז"ל דאין הלוקח יכול לזכות בו יותר משאר כל אדם ולכאורה לשון