יד יצחק (רמב"ם) לט

דהעדים מחייבים אותו שבועה על החמשים הנותרים לבד מה שמחוייב לשלם החמשים שמעידים עליו. אזי לכשיוזמו על הכל לכאורה יתן הדין שילקו על השבועה שרצו לחייבו לבד מה שמחוייבים לשלם לו החמשים זוז דאיזה דין נפסוק להם עבור השבועה האם ישבעו ויקוים בהם כאשר זמם אתמהה. ומפורש ברבעת"ו ז"ל תחילת מכות (ב' א') ד"ה מעידין בתוך הדיבור וז"ל ועי"ל דלגבי עדות דבן גרושה וחלוצה לא חיישינן כלל באתה יכול להזימה דמהיכא נפקא לן דבעינן לעדות שאתה יכול להזימה מכאשר זמם והא מוכח בגמרא דכאשר זמם לא נכתב לגבי עדות דבן גרושה וכו' עכ"ל. וא"כ עד כאן לא נצרכינן לדרשה דתלמודן דשם דכאשר זמם לא קאי על עדות דבן גרושה היינו רק שמה משו' דמסברא הוי לן לומר גם שם דנקיים בו כאשר זמם ויפסול הוא וזרעו משא"כ הכא דלא שייך כלל כאשר זמם בוודאי יתן הדין דילקו. ובאמת עיקר הדין דלוקין מוכרח לן עוד מיני' ובי' דאם לא נאמר דלוקין האיך יחייבו שבועה הלא נצריך לן עדות שאתה יכול להזימה אלא ודאי או דנאמר כדעת רבעת"ו דתירצו תחילת הדיבור דכיון דלוקין הוה עדות שאתה יכול להזימה וכ"כ הכא או כהוי"ל הנ"ל ואם כן גם הכא בוודאי ילקו כיון דאשר זמם לאו עלי' קאי שייך הכא הוהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע וכדעולא דשם (ע"ב) לומר דלוקין בכל מקום דלא יוכל להתקיים דין הזמה וגם הכא הלא אי אפשר כלל לקיים דין הזמה [וכמעט פשוט מתלמודן בלי שום סיוע מרבעת"ו הנ"ל אך לברר קצת יותר הובאו בדברינו] אבל ודאי דבעד אחד אין כאן מלקות כלל דוהצדיקו והרשיעו כתיב והן הנה שני עדים ואף דבכל התורה כילה לא מהני באמת עד אחד ולכן כתיב והצדיקו לשון רבים וכידוע. משא"כ גבי שבועה הלא די גם אחד מ"מ הלא אין מזהירין מן הדין וכ"כ ממה הצד לרבעת"ו ז"ל דמציעא ס"א המובא לעיל בספר אחד עשר להרמב"ם וכ"ש הכא לענוש ולהזהיר ואין צריך לפנים ולכן דחה תלמודן מה להצד השוה שבהן שכן אינן בתורת הזמה ואין לומר דגם בשני עדים לא ילקו משום דבעינן והצדיקו והרשיעו והכא מאי עשו לו דחייבוהו שבועה דלא כן דוודאי חוב גדול הוא לאדם שישבע על חנם דהלא אם לשנים נשבע להפטר מהם דעת המרדכי בפרק ח"ה והובא דעתו ברמ"א ז"ל חוה"מ סימן ל"ד דהשנים יוכלו לפוסלו אח"כ לעדות ולשבועה וגם אם לאחד נשבע מ"מ אולי ימצא אח"כ גם ע"א ואז יצטרף הבע"ד עם העד לפוסלו לעדות וכן הוא דעת התוספות ז"ל בחזקת הבתים (דף ל"ד) והמרדכי וה"ר יקר והובא דעתם בטור ובחוה"מ שם וודאי א"כ חוב גדול הוא לו השבועה ואף דאם ימצא עד אחד הלא הי' צריך לשבע על עדותו מ"מ הם חייבוהו לישבע על שקר כיון דהוזמו ואף דמחוייב באמת הם עדים זוממין וילקו כמפורסם בש"ס ומהם בסוגי' דמיפך והזמה עי"ש וגם אין לומר דלא ילקו כהכלל שמסור לן דאין לוקה ומשלם דרק ר"מ ס' לוקה ומשלם במתני' דמכו' (ד' א') דתנן מעידין אנו באיש פלוני שחיי' לחבירו מאתי' זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם שמביאין לידי מכות מביאן לידי תשלומין דברי ר' מאיר והובא דעתו במקומות רבות בש"ס] וחכ"א כל המשלם אינו לוקה וודאי א"כ הלכה כחכמים (ואין לומר דהלכה כר"מ דבב"ק (דף ע') סתם לן תנא כוותי' דהלא סתם ואח"כ מחלוקת היא ע"ש ובפרט דמפורש בתלמודן שם (ע"א א') הא קיי"ל דאין לוקה ומשלם וכן בכתובות (ל"ב)]. וא"כ אין כאן מלקות כלל דאינו כן דאולי התם פטרו חכמים משום דעל זה הדבר עצמו דלוקה משלם גם כן משא"כ הכא דשני דברים רצו לחייבו ממון ושבועה ולכן גם המה ילקו על השבועה וישלמו הממון ועיין להלן] זהו שנאמר בדעת תלמודן

אך רבי חייא לא שה לבו לזאת חדא דאולי סובר כדעת רב יוסף דאמר בסנהדרין (ט' ב') הביא הבעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזמום לעדי הבעל עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון וכו' אף דרצו להפסיד אותה גם כתובתה וכפירש"י שם עי"ש וסובר ר"ח דה"ה במלקות וממון אף דרצו לחייבו תרתי ממון ושבועה אבל דעת הראשונה הנ"ל אולי החלוק בזה דבשלמא גבי מיתה דנפקא לן דפטור מממון מולא יהיה אסון ענוש יענש ונפקא לן מזה הא אם יהיה אסון באשה לא יענש אוולדות וכן פירש"י. ולכן מוכח מזה דאף דתרתי נינהו גוף האשה וממון מ"מ מיפטר באחת מהן והוא המיתה משא"כ הכא דנפקא לן מכדי רשעתו כמפורסם בתלמודן בכמה מקומות אולי הקרא אינו ממעט רק אם על אחת מהן חייב מלקות וממון כמתני' דמכות הנ"ל וב"ק ע' הנ"ל וכתובות (כ"ט) משא"כ הכא דרצה לחייב חבירו שני דברים ממון ושבועה וכנ"ל ויש להאריך מאוד בזה ולסתור וגם לבנות אך קצרנו דלא הובאו בדברינו רק לפלפולא כ"ד. או דנאמר בדעת ר' חייא דסבר כר' חנן בסנהדרין (מ"א) דאמר שם עדי נערה המאורסה שהוזמו אין נהרגין שיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו וכמו כן הכא לא ילקו על השבועה דיכולין לומר לחייב החמשים זוז באנו ולא להשביעו ואין להקשות א"כ לא נחייבוה שבועה כאשר פוטרה רב חנן להנערה המאורסה ממיתה משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה דלא כן דכבר הוקדם דברי התוספות דתחילת מכות שאין בזה משום עדות שאתה יכול להזימה דנפקא לן מכאשר זמם דלא על כזה כתיב כאשר זמם ואולי דעת הראשונה דאם הדין נותן דמשביעין אותו לא יוכלו לומר לא באנו רק לחייבו החמשים זוז רק ההם לגבי דינו של רבי חנן דתלוי באם חבר אין צריך התראה דאז היה מן הדין להרגה בלא התראה כלל אך משום דהעדים יוכלו לומר דלאוסרה על בעלה באנו כיון דלא התרו ויוכלו לומר דלא ידענו שהיא חבירה ולכן באמת לאו בת מיתה היא מה שאין כן הכא אם הדין נותן דנשביענו אין להם טענה כל כך דוודאי יודעים הדין כאשר יפסקו הדיינין ועיין בכיוצא בזה לרבעת"ו ז"ל בסנה' שם ד"ה עידי ואף דרבעת"ו ז"ל נקטו לאי נמי שלא ידעו דחבר א"צ התראה עיי"ש היינו משום דקושיתם מתורצת גם בזה אבל תלמודן אף דלא יחלוקו על ר' חנן נוכל לומר דנקטי כסברא הנ"ל לבדה דהתם אינם יודעים אם חבירה היא דזה הלוי בה ואין לידע מאחד על חבירו כלל בהלכה המבוררת כמובן ועיין

בספר ארבעה עשר הוא ספר שופטים בהלכות סנה' פרק ששה עשר הלכה ה' כתב רבינו וז"ל עבר עבירה שיש בה מלקות ומיתת ב"ד כאחת כגון ששחט אותו ואת בנו לע"ג אם התרו בו למיתה סוקלין אותו ואינו לוקה שהרי נתחייב בדין גדול מזה ואם התרו בו למלקות בלבד לוקה ע"כ ומוצא דברי רבינו המה מתלמודן