יד יצחק (רמב"ם) לח

וע"ז לא יתורץ שום תירוץ דתלמודן ח' עי"ש. אבל בדברינו מתורץ בטוב טעם דהלא הכא דקדקה מתניתין אוחזין דאין לכל אחד יותר מחבירו כלום וכפירש"י ומוכח מזה דאם אין אוחזין בכרכשתא ששניהם אוחזין בשוה רק כל אחד אוחז בהבגד אז זה נוטל כו' וכרב תחליפא הנ"ל א זה אינו שייך בבהמה לדברינו לכן משמיענו מתניתין בבא דטלית ואין להאריך בזה אף דיש לסתור ולבנות

ויען שבא לידינו דברי רבינו הגדול בהלכות טוען ונטען הנ"ל שכתב שם דשבועה זו תקנת חכמים היא נדקדק קצת בדברי תלמודן. דבתחיל' מכילתין אמרינן לימא מתניתין דלא כסומכוס דאי כסומכוס האמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה ופריך תלמודן ע"ז ואלא מאי רבנן הא אמרי רבנן המוציא מחבירו עליו הראי' ותירץ האי מאי אי אמרת בשלמא רבנן התם דלא תפסי תרווייהו אמרו רבנן המוציא מחבירו עליו הראי' הכא דתרווייהו תפסי לה פלגי לה בשבועה וכו' עד אפילו תימא סומכוס שבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהא כל אחד ואחד הונך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא. הרי מוכח מתלמודן דלרבנן אין מהצורך לתקנה זו כלל רק דהדין נותן כן ולקמן בתלמודן (דף ה') פרכינן בפשיטות וכי מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד שבועה זו למה א"ר יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא כו' ולכאורה דקדוק נכון הוא ואמרנו ליישב קצת לדעת רש"י ז"ל דשיטתו הוא דאם כופר בפקדון אז אין צריך מודה במקצת אי אמרינן עירוב פרשיות כתיב כאן כר' חייא בר יוסף וכרבה דנתן טעם לזה בב"ק (ק"ז) ובעוד איזו מקומות] וכ"כ הכא אף דכל אחד תפוס ואינו מודה כלל מכ"מ הלא גם אם כופר בפקדון הוא תפוס ואינו מודה במקצת ועכ"ז ישבע. ואולי לדעת זה דברה תלמודן בהחילה מכילתין ולכן לדעת חכמים דפליגי אסומכוס ישבע מן הדין משא"כ לדעת ר' יוחנן דסבר שם דהכופר בפקדון צריך שיודה במקצת וא"כ בוודאי מן הדין לא ישבע כלל כיון דאינו מודה במקצת והנהו תפוס ועומד ולכן אמר דשבועה זו תקנת חכמים היא וקושיא דכי מאחר שזה תפוס וכו' הן הנה באולי דברי ר' יוחנן בעצמו כאשר למדונו רבעת"ו ז"ל בכמה מקומות דאיתא בתלמודן כעין זה דמקשו בפשיטות ואח"כ יתרץ מאן דהוא מהאמוראים ומוכרח דהוא בעצמו הוי המקשה ובביצה (דף ל"ח) מצינו כיוצא בו לגבי ר' יוחנן בעצמו לענין ברירה דאמר וכבר בא חכם לגבי עירוב עי"ש בתוספות ד"ה ואמר ר' יוחנן ואף דאפשר דהכא גרע מפקדון אף אי לא בעי' הודאה במקצת משום דאולי כל אחד ואחד יתרצה ליטול בלא שבועה וכדומה איזו סברות. מ"מ אינו מוכרח כ"כ דאולי באמת מי שהגביה ודאי הוא רוצה לישבע דסמך קצת דחבירו ימנע מצד השבועה שנטיל עליו וכדומה ליתר הסברות יש לדחות קצת. ולכן נכון קצת ליישב כדברינו לדעת רש"י ז"ל ובאופן אחר יש ליישב לדעת רבעת"ו ז"ל שנטה דעתם מדעת רש"י ז"ל בב"ק שם וביתר מקומות ועת לקצר ובדברינו הנ"ל יש ליתן טעם לדברי רש"י ז"ל דפירש במכילתין ג' בהא דתני ר' חייא מנה לו בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו כו' שלא תאמר הודאת פיו הוא דרמיא רחמנא שבועה עלי' כדרבה דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע ופרש"י ולא חשבו כמשיב אבידה לפוטרו שלא כפר בכולו ע"כ. ורבעת"ו ז"ל כתבו שם ד"ה מפני מה וז"ל פירוש יהא נאמן במיגו דאי בעי כופר הכל וכו' עי"ש ומדוע א"כ לא פירש"י ז"ל כפירוש בעלי תוספות ז"ל דלכאורה משיב אבידה לא שייך כ"כ היכא דחבירו תובעו וכאשר כתבו המפרשים אך בדברינו מיושב לרבינו. דלדעתו הא דכופר הכל פטור במלוה ורק מודה במקצת חייב לדעת רב חייא בר יוסף דסבר עירוב פרשיות כתיב כאן הוא משום דרבה דהכא ומפורש כן בתלמודן (בב"ק ק"ז) דמייתי התם דברי רחב"י הנ"ל דסבר עירוב פרשיות כתיב וכי כתיב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב ומאי שנא מלוה כדרבה וכו' אבל בפקדון באמת אף כופר הכל חייב לרש"י ז"ל וא"כ איך נתחיל לומר דשאלת רבה הי' דליפטרי' מצד מיגו דאי בעי כופר הכל מנלן דכופר הכל פטו' במלוה [דרבה במלוה ידבר] הלא כי הוא זה [דמשם הוציאו רבעת"ו דכופר הכל פטור) בפקדון הוא דכתיב ואם נאמר דידע סברת דאין אדם מעיז ולכן משום זה אמרינן עירוב פרשיות א"כ אין כאן מיגו כלל לאפטורי אף מודה במקצת לכן מפרש רבינו דרבה ישאל על כל עיקרו של שבועה מדוע נא נפטרי' מצד השבת אבידה כיון דמודה מקצת ופשוטים הדברים. ואף דרבעת"ו ז"ל דחו בדיבור הנ"ל דאין לומר דפטור כופר הכל משום חזקה דאין אדם מעיז דהא אפינו במקום שיכול להעיז פטור כגון בבנו כפרק ב' דכתובות (דף י"ח) ובפרק שבועות הדיינין (דף מ"ב) ולרש"י ז"ל הלא באמת הטעם מצד חזקה עד שמטעם זה אמרינן עירוב פרשיות כתיב כאן ובפקדון גם כופר הכל חייב וא"כ אין לתרץ כתירוץ של רבעת"ו דכופר הכל פטור משום הוכי הוא זה דמשמע דגזירת הכתוב הוא. דאיך מצד זה החזקה נאמר דבר רחוק דיעורב פרשיות התורה והלא בבנו דלית שם חזקה ועכ"ז פטור כופר הכל וכנ"ל וצ"ע לכאורה אך בפשיטות אמרנו דרש"י ז"ל יפרש כדעת רבינו הגדול הר"מ ז"ל בפרק א' מהלכות טוען ונטען הלכה ז' דפטור משום דהוי טענת ספק ולא חייבה רחמנא שבועה רק על טענת ודאי וכן הוסכם מכל הפוסקים דאף שבועת היסת אין משביעין בספק ועוי"ל בכ"א:

ובעמדנו בק"ו זה דר"ח הנ"ל שהוא מה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבוע' עדים שמחייבי' אותו קנס אינו דין שיחייבו אותו שבועה. נתבונן נא קצת בהא דפריך תלמודן ע"ז מה לפיו שכן אינו בהכחשה עד אחד יוכיח מה לעד אחד שכן על מה שהוא מעיד הוא נשבע תאמר בעדים שעל מה שכפר הוא נשבע פיו יוכיח וכו' אלא פריך הכי מה להצד השוה שבהן שכן אינן בתורת הזמה תאמר בעדים שישנו בתורת הזמה הא לא קשיא ר' חייא תורת הזמה לא פריך וכו' ופירש"י תורת הזמה לא פריך אינה חשובה לו פירכא דכיון דעד אחד ישנו בהזמה ליבטל עדותו בעדות שני עדים אם הוה ל למימר בעדים משום דישנן בהזמה לא יחייבוהו שבועה הוה לן למימר נמי בעד אחד לא יחייביה שבועה דהא ישנו בהזמה ליבטל עדותו ואי משום דאין משלם קנס אין בזה יפוי כח להאמין עדותו ע"כ ויש להבין דעת תלמודן דרצו לפרוך מתורת הזמה הלא באמת איך יהי' הזמה בעד א' כיון דאינו מועיל כלל בעדותו אבל הלא עדותו בטלה וכרש"י ז"ל והלא א"כ מוכרח מאוד הדבר

ואמרנו בדעת תלמודן דלכן לא נלמוד הודאת עדים מפיו וע"א דבאמת יוצא חומרא גבי העדאת עדים בשבועה זו משא"כ בפיו וע"א וזהו דאם נאמר