יד שלמה )רמב"ם( יב

בעילתו בעילת זנות וחזר בו וכיון לשם קידושין דהוי קידושין בלא עדים כמו כן נאמר לענין פילגש לפי מה שכתבנו. אך הנה בעיקרא דמילתא דפילגש נבעי עדים על היחוד מסתפינא לחדש דבר מדעתי והדרא הקושיא לדוכתה ואפשר למה שראיתי בלח"מ פ"ח מה"א הלכה ה' שהקשה בקידש בפסולי עדות ניחוש שמא הרהרו תשובה וכתב חדא דשאני הכא דכיון שהוא אומר לה ע"מ שאני צדיק אמרינן שמא הרהר תשובה כדי לקדשה ועוד דהכא אומר בפנינו ע"מ שאני צדיק וכיון שהוציא בפיו חיישינן דילמא הרהר בלבו עכ"ד ומבואר דב' תירוצים הללו לא שייכי הכא כמבואר לכל מעיין. אך מ"מ הדרא הקושי' לדוכתה דגם הכא יש סברא לומר משום דא"א עושה בעילתו בעילת זנות שבעל לשם פילגשות כמו בע"מ שאני צדיק דיש סברת הלח"מ כמו כן הכא י"ל סברא הנ"ל. ואם באנו ליישב שיטת הרמב"ן ודכוותי' דמתירין פילגש צריכין אנו לומר דלא יצוייר חיוב מלקות רק באם בשעת ביאה אומר שבועל לשם זנות. ובזה יש ליישב קושי' הראב"ד שהבאתי לעיל ממפתה איך משלם הא לוקה ולפמ"ש א"ש קושייתו לדברי הרמב"ן די"ל דאיירי בלא אמר בשעת ביאה שבועל לשם זנות דאז ליכא חיוב מלקות לפי מה שכתבנו אך דעכ"פ קושית הראב"ד בתקפו דפילגש אסורה דלא שייך כל הנ"ל דגם פילגש אסורה אך בלא"ה בעיקרא דמילתא יש לדקדק במה שכתבנו שיחויב מלקות באומר בשעת ביאה שבועל לשם זנות לפמ"ש רש"י ביבמות דף כ"ה ע"ב וז"ל ואין אדם משים עדותו עדות אצל עצמו לעשות רשע והא דקיי"ל הודאת פיו כמאה עדים ה"מ לממונא אבל לקנסא ולעונש מלקות ולפסול לא עכ"ל יעו"ש ומעתה איך יחויב מלקות משום הודאת פיו כיון דלולי הודאת פיו שבועל לשם זנות לא הי' מחויב ולכן דברי הרמב"ן בהיתר פילגש צ"ע אצלי ודוק היטב

והנראה עוד להביא ראי' לדברי הרמב"ם באיסור פילגש ממה שאמרו בכמה דוכתי חזקה אין דאם עושה בעילתו בעילת זנות ובעל לשם קידושין וקשה. מנ"ל שבעל קידושין דילמא בעל לשם פילגש ומנ"ל לדון בה דין קידושין ועל כרחך דאף פילגש אסורה ואכתי א"א עושה בעילתו ב"ז וע"כ דבעל לשם קידושין וזה ברור. ואין לומר כיון דהרמב"ן לא ראה דברי הרמב"ם פ"ד מהלכות מלכים כמבואר בכ"מ א"כ י"ל דס"ל פילגשים בקידושין בלא כתובה וא"כ שפיר קאמר חזקה א"א עושה בעילתו ב"ז ובעיל לשם קידושין כיון דפילגשים ג"כ בקידושין דז"א דהרי דיוק הרמב"ן מהרמב"ם הוא ממ"ש כל הבועל לשם זנות בלא קידושין ולא כתב כל הבועל בלא קידושין לוקה מזה הוכיח דפילגש מותרת יעו"ש הרי מבואר דס"ל פילגשים בלא קידושין וזה ברור ובאמת עיקר ראייתו של הרמב"ן מדברי הרמב"ם הוא תמוה דמדברי הרמב"ם הללו לא מוכח רק דבלא קדושין אף שאינו לשם זנות רק דאין לוקין אבל מ"מ איסור עשה דכי יקח איכא וצ"ע ודוק היטב

והנראה עוד להביא ראיה לשיטת האוסרין פילגש הוא ממה דאמרינן בכמה דוכתי בש"ס אפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ופריך תינח קדיש בכספא קדיש בביאה מאי א"ל ומשני שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות יעו"ש והדבר תמוה לענין מאי שויוה רבנן לבעילתו ב"ז וכי לא די בהפקעת קידושי ביאה דנאמר שתהא הבעילה בתורת פילגשות ולא לשם זנות ולענין מאי הוצרכו לשוי' לבעילתו בעילת זנות והוא תמוה ולכן נראה מזה כדברי הרב המגיד וז"ל שם ונראה סיוע לרבינו ז"ל ממה שאמרו וכו' ועוד מדאמר ר"א פנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות עשאה זונה ואע"ג דלא קיי"ל כוותי' מ"מ משמע דאיסור לאו איכא דאי מן התורה היה מותר איך אמר ר"א דמקרי זונה ואפשר לומר וכו' והבא על האשה שלא לשם אישות עובר בעשה עכ"ל הה"מ יעו"ש ועיין בלח"מ שפי' דבריו שכוונת הה"מ לדחות ראיות אלו שהביא לעיל וכתב דקרי לה זונה משום שהוא בעשה יעו"ש ומעתה גם הא א"ש דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' ושווי' בעילתו ב"ז דכיון שהוא בעשה קרי לה בעילת זנות כדברי הה"מ אך כ"ז הוא לשיטת האוסרין פילגש שפיר קרי לה בעילת זנות משום העשה אמנם לדברי המתירין פילגש הדרא קושי' הנ"ל לדוכתה ולכן ברור, אצלי דמכאן סייעתא גדולה לדברי הרמב"ם ז"ל באיסור פילגש ומעתה אבוא לבאר עיקר דברי הרמב"ם פ"ד מהלכות מלכים ממה שתמה עליו הרמב"ן ז"ל מגדולי ישראל שנשאו פילגשים. הנה ראיתי לבעל ק"א על הלכות קידושין שכתב בישוב דבריו וז"ל ומזה הטעם הותר למלך בפילגש כיון שהתירה התורה ליקח לו מבנות ישראל ופילגשים אפילו שלא מדעתן כמ"ש הרמב"ם בהלכות מלכים לא שייך לומר שמוטל עליו מ"ע לקדשה דאין קידושין אלא מדעתה עכ"ל עיי"ש ובעיני יפלא על חכם כמותו שהי' בהעלם עיניו לשון הרמב"ם שם במקומו וז"ל וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופילגשים נשים בכתובה וקידושין ופילגשים בלא כתובה ובלא קידושין עכ"ל והשתא לדעתו דלזה הותר המלך בפילגש דהדיוט אסור משום ביטול מ"ע ובמלך דיכול לישא בע"כ לא שייך מ"ע א"כ איך כתב נשים בקידושין וכו' משמע דנשים רק בקידושין וקשה הרי לא שייך מ"ע דכי יקח ואמאי צריך קידושין וברור אצלי שנעלם ממנו הנ"ל ובלא"ה למאי דגרסינן ריש קדושין דפריך ונתני האיש קונה ומשני אי תנא קונה ה"א אפילו בע"כ ת"נ דמדעתה אין בע"כ לא יעו"ש והשתא אם נאמר דלא שייך מ"ע דכי יקח רק מדעתה איך ס"ד דבע"כ ועל כרחך דלהס"ד דבעל כרחה הוי המ"ע דכי יקח בבעל כרחה. ומעתה אף לפי האמת דרק מדעתה עכ"פ במלך שהוא בע"כ הוי קיום המ"ע לדידי' כמו בכולי עלמא להס"ד דש"ס שם אך אי משום הא לא איריא די"ל חדא מתרי אנפי א' לפי מ"ש הרשב"א בחידושיו לפרש סוגי' הש"ס בתלוה וקדיש שנתרצתה מחמת אונס א"כ אין זה ענין לבע"כ דמלך דשם בע"כ ממש והכא עכ"פ ברצון הוא