יד שלמה )רמב"ם( יא

לקנות מתורת חליפין לא קנה מתורת כסף וכן להיפוך ולא שייך כאן זכיה כמו שכתבנו נמצא דתירצנו קושיא ראשונה בדרך נכון בעזה"י ודוק היטב בכל זה ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו

ומעתה בא אבוא לבאר הקושיא השניה שהקשיתי לעיל והנלענ"ד בעזה"י כמו שאבאר דהנה לכאורה בלא"ה תמוה לדעת הר"ח הנ"ל דחליפין מתורת הנאה מהני ותמוה טובא מהש"ס דנדרים ס"פ השותפין בפלוגתא דסודרא אי קני ע"מ להקנות הוא או לא יעו"ש דפליגי בזה ר"נ ור"א דר"נ סבר דקני ע"מ להקנות הוא ורב אשי סבר דלא הוי ע"מ להקנות. והשתא תמוה איך נימא דחליפין הוא קני ע"מ להקנות והרי בהנאה לא שייך קני ע"מ להקנות כיון דההוא הנאה אי אפשר למיהדר. ודוחק לומר דר"ח לית ליה כהך מ"ד משום זה ולכן הנראה דאדרבא ס"ל להר"ח דהך מ"ד דסובר דקני ע"מ להקנות הוא סובר באמת דחליפין מתורת הנאה לא מהני ורב אשי דסובר דלאו קני ע"מ להקנות הוא סובר כהר"ח ומעתה י"ל דההפרש בין חליפין לכסף הוא דבכסף הרי מבואר דע"מ להחזיר מהני וחליפין נתינה גמורה היא שלא ע"מ להחזיר. נמצא מבואר ההפרש בין כסף לחליפין דכסף העיקר הוא בנתינה בעלמא ועיין בתשובת הרא"ש בשם הר"ר אבגדור כ"ץ דע"מ להחזיר לית לי' להך מקבל רק קנין פירות בלבד ולהנותן קנין הגוף יעו"ש, אבל בחליפין הוא נותן לה גוף הדבר בהחלט שלא ע"מ להחזיר בקנין הגוף יעו"ש. ולפ"ז בהכרח נצטרך לומר דהר"ח ס"ל בישוב קושי' התוס' קידושין דף ו' ע"ב ד"ה לבר וכו' כמו שתירץ הרשב"א בחידושיו שם ודוק היטב, אך הנה ראיתי להר"ן בנדרים שם בההוא דקני ע"מ להקנות דלא קני לר"נ דקשיא ליה מע"מ להחזיר יעו"ש שהסביר החילוק בין ע"מ להחזיר דיש לו כח להשתמש בו ולא בקני ע"מ להקנות בחליפין יעו"ש ובמה שכתבנו לעיל ע"כ צ"ל כדברי הר"ן דאל"כ מ"ש בכסף דכתיב ונתן והוי ע"מ להחזיר ובחליפין כתיב ג"כ ונתן ולא מהני ע"מ להחזיר ולדברי הר"ן הרי בלא"ה חזינן דחלוק חליפין מכסף דהרי לר"נ קני ע"מ להקנות הוא ולא מהני כמו ע"מ להחזיר דמהני להשתמש בו בעת היותו אצלו וה"נ לדידן לרב אשי. כנלענ"ד ליישב שיטת הר"ח ז"ל ובמה שכתבנו יש ליישב מה שהקשה הר"ן והרשב"א בחידושיו לקידושין דף ז' ע"א לרב דס"ל ההוא הנאה לענין אדם חשוב גם בחליפין נהי דלא מהני בכליו של מקנה באדם חשוב מיהא לקני ולפמ"ש י"ל דרב ס"ל כר"נ דחליפין קני ע"מ להקנות הוא ולא מהני כלל חליפין בהנאה כמו שכתבנו ודוק היטב: [חסר סיום הענין וחבל על דאבדין ולא משתכחין

] ברמב"ם פ"א מה' אישות הלכה ד' כתב וז"ל קודם מ"ת היה אדם פוגע אשה בשוק וכו' משנתנה התורה נאסרה הקדשה שנאמר לא תהי' קדשה מבנות ישראל לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה. והראב"ד כתב אין קדשה אלא מזומנת והיא המופקרת לכל אדם אבל המיחדת עצמה לאיש אחד אין בה לא מלקות וכו' והיא פילגש האמורה בכתוב וכו'. והה"מ הביא עוד קושי' הראב"ד שאם כדבריו מפותה איך משלם וכו' א"ו משהוצרכה לפיתוי אינה קדשה עכ"ד. וטרם שאבוא לבאר ענין קדשה ופילגש אקדים לבאר שורש אחד בענין הנ"ל. והוא מאי דקשיא לי בענין חיוב מלקות דקדשה דהרי ע"כ לא מחויב מלקות רק בדאיכא עדים על שעבר הלאו דקדשה וא"כ כיון דאמרינן בכמה דוכתי הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. א"כ גם בהא נימא שבעלה לשם קידושין ועכצ"ל כיון דע"כ התרו בו וכיון שכן הרי קיבל עליו ההתראה ואין דומה להך דא"א עושה בעילתו בעילת זנות כמבואר. אך מ"מ יש לדקדק לפי דעת הרמב"ן שפילגש מותרת כאשר הביא דבריו הכ"מ פ"א שם דלדעת הרמב"ן גם הרמב"ם סובר כן דדייק מדברי הרמב"ם דקאמר כל הבועל לשם זנות בלא קידושין ולא קאמר כל הבועל בלא קדושין יעו"ש בכ"מ ומעתה אכתי תקשה איך יצוייר מלקות בקדשה די"ל דנהי דלית לן לומר שבעל לשם קידושין וגם קידושין לא הוויין משום ההתראה שהתרו בו א"כ אף דנאמר שאח"כ חזר מדעתו הרעה ושב לכוון הבעילה לשם קידושין מ"מ הוי קידושין בלא עדים כיון שהתרו בו, אבל עכ"פ איך יחויב מלקות די"ל שבעל לשם פילגשות ושב מדעתו הרעה שקיבל עליו ההתראה כמו שחששו בע"מ שאני צדיק אפילו הוא רשע גמור חיישינן שמא הרהר תשובה יעו"ש וכמו כן נימא הכא כנ"ל ואיך מלקין אותו. ואפשר לומר דאף אם נאמר דפילגש בלא קידושין מ"מ הרי עכ"פ יחוד בעי כלשון הרמב"ם פ"ד מהלכות מלכים הלכה ד' וז"ל וכן לוקח מכל גבול ישראל נשים ופלגשים נשים בכתובה וקידושין ופילגשים בלא כתובה ובלא קידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה וכו' יעו"ש הרי דעכ"פ יחוד בעי בפילגש ומעתה אפשר כמו דקידושין בלא עדים לא הוי קידושין כמו כן י"ל דהך יחוד דפילגש בעי עדים ג"כ ומעתה כמו שכתבנו דלזה לא אמרינן דאין אדם עושה