יד רמה על סנהדרין פג:

וזר שאכל את התרומה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש: ומנין לטמא ששימש שהוא במיתה דכתיב וינזרו ולא יחללו ויליף חילול חילול מתרומה. ומקשינן ולילף מנותר ומפרקינן מסתברא מתרומה הו"ל למילף שכן גוף טמא בשניהם מה שאין כן בנותר ושניהן יש להם טהרה במקוה בין לשמש בין לאוכל תרומה ושניהם נאמר בהם יחללו יחללוהו לשון רבים משא"כ בנותר. ומקשינן אדרבא מנותר הו"ל למולף שכן קדש פנים פיגול ונותר כי טמא ששמש והאוכל נותר שניהם עסוקים בקדשי מזבח לאפוקי תרומה דלאו קדשי מזבח היא ושניהם נוהגים בפנים בבית המקדש בלבד משא"כ בתרומה שאין בה פיגול ונותר ומפרקינן חילול דרבים מחילול דרבים עדיף:

וטבול יום ששימש מנא לן דכתיב קדושים יהיו ולא יחללו גבי פרשת טומאה כתיב שהזהירם הכתוב שלא ליטמא למתים וכתיב בתריה קדושים יהיו ולא יחללו כלומר שלא ישמשו בטומאה אם אינו ענין כו':

ומחוסר בגדים מנא לן דכתיב וחגרת אותם כו' ואי קשיא לך למה לי לאיתוייה מכללא בהדיא כתיבא דכתיב בפרשת בגדים והיו על אהרן ועל בניו בבאם אל אהל מועד או בגשתם אל המזבח לשרת ומתו בו כי יחללוהו ואיכא למימר דהתם הכי קאמר רחמנא דלא תימא כי הוו בגדיהם עליהם אי מחלי עבודה מחמת טבול יום ומחוסר כפורים ששימשו דלא מיחייבי מיתה אלא אע"פ שבגדיהם עליהם ומתו בו כי יחללוהו תדע דבהכי משתעי קרא דאי ס"ד במחוסר בגדים ששימש קא משתעי היכא אזהרינהו רחמנא דלא לישמשו במחוסרי בגדים דקא עניש להו וכי תימא מדכתיב והיו על אהרן ועל בניו אזהרת עשה לא שמה אזהרה אבל למאי דמייתי לה בגמרא מטעמא דזרות לא קשיא מידי דהא כתיב וזר לא יקרב אליכם: אבל ערל כו':

ערל מנא לן אמר רב חסדא דבר זה מתורת משה רבינו שכתב לא למדנו עד שבא יחזקאל בן בוזי ולמדנו כל בן נכר ערל לב זה ישראל מומר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים וערל בשר אע"פ שלא נתנכרו מעשיו כגון שמתו אחיו מחמת מילה לא יבא אל מקדשי לשרתני ובסוף פרק [כה"ג] (כ"ב:) אמרינן דגמרא הוו גמירי להו לפרועי ראש וערל ואתא יחזקאל אסמכינהו אקרא. ואזהרה זו אין לוקין עליה דהא לאו כתיבא באורייתא: