יד רמה על בבא בתרא צח.

ג. המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות ואם א"ל יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד העצרת ישן משל אשתקד מיושן משל שלש שנים. אוקימנא למתני' (בגמ' בסמוך) בדאמר ליה למקפה, דהיינו לצורך תבשילו, ואמטול הכי כי ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות. ורישא דמיירי בשאין ידוע וקתני אינו חייב באחריותו, אוקימנא בדאחמיץ לבתר דשויוה בקנקנים דלוקח, דאע"ג דא"ל למקפה דגליה אדעתיה דלאסתפוק מיניה פורתא פורתא קא בעי ליה ואדעתא דחזי לאשהויי זבניה, לא הוי מקח טעות, דא"ל קנקנים דידך אפסדוה לחמרך. אבל בקנקנים דמוכר אע"ג דאשהייה טפי ממאי דמשתער האי לוקח לאמשוכי בשתייתו, אי אחמיץ מקמי דעביד שליחותיה לההיא מילתא דפריש ליה דזביניה מקח טעות הוי, דאמר ליה הא חמרך והא קנקנך. והוא דאמר למקפה, דאי לאו הכי לא הוי מקח טעות, דאמר ליה [לא] איבעי לך לאשהוייה כדבעינן לברורי לקמן.

וסופא דקתני ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות, מטעמא דא"ל למקפה הוא, דאע"ג דקאי בקנקנים דלוקח, דכיון שידוע שיינו מחמיץ לא שבקינן חזקת יינו דמוכר דידעינן ביה דמחמיץ ותלינן בקנקנים דלוקח דלא ידעינן. אבל לא אמר ליה למקפה, אפילו בקנקנים דמוכר לא הוי מקח טעות, דכיון דאשהייה טפי ממאי דמשתער לאמשוכי בשתייתו מצי א"ל לא איבעי לך לאשהויי, כדבעינן למימר קמן.

ומאי ידוע שיינו מחמיץ דקאמרינן, דאתחזק בהכי מקמי הכין, לרבי בתרי זמני ולרבן שמעון בן גמליאל בתלת זימני. והכא כיון דממונא הוא לא עבדינן בה עובדא בבציר מג' זימני חדא דלשור המועד מדמינן ליה דממונא הוא, ועוד דספק ממונא לקולא ולא אמרינן הוי מקח טעות היכא שידוע שיינו מחמיץ אלא דלא הוה [ידיע] ליה ללוקח, אבל היכא דהוה ידיע נמי ללוקח מקמי זביניה לא הוי מקח טעות מאי טעמא, דהא סבר וקביל והוא הדין במוכר פירות לחבירו לישנן והרקיבו אינו חייב באחריותן, ואם ידוע שפירותיו מרקיבין הרי זה מקח טעות, והוא דלא ידע בהו לוקח מקמי זביניהו ואם אמר לו יין מבושם אני מוכר לך, חייב להעמיד לו עד העצרת, שאם החמיץ קודם העצרת חייב באחריותו והאי בבא עניינא באנפי נפשיה הוא ולא מיתוקם אלא בקנקנים דמוכר, דאי בקנקנים דלוקח לא מיחייב באחריותיה אלא היכא דידוע שיינו מחמיץ, מידי דהוה אהיכא דאמר ליה למקפה ואפי' (לקנקנים) [בקנקנים] דמוכר נמי, דוקא בדזבין ליה מקמי עצרת, אבל זבין ליה בתר עצרת, כיון דהוה מבושם בעידן מכירה, אע"ג דאיקלקל בתר הכי לא מיחייב באחריותיה אלא היכא דאמר ליה למקפה וכיוצא בו, דמאי טעמא אמור רבנן חייב להעמיד לו עד העצרת, דסתם יין מבושם לא מיקלקל מקמי עצרת, והאי כיון דעבר עליה עצרת לאו מקח טעות הוא והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי לקתה מדת הדין, דהא כי זאבין ליה חד יומא מקמי עצרת לא מיחייב לאוקומי ליה אלא חד יומא, ואי זאבין ליה בתר עצרת חד יומא מיחייב לאוקומי ליה חד שתא, אטו זכותה דעצרת מנטרא ליה להאי חמרא, אלא לאו ש"מ כדפרשינן ואם אמר לו יין ישן אני מוכר לך צריך שיהא משל אשתקד, שהיא שנה שעברה, כמה דאת אמר שתא קדמיתא ואם אמר לו מיושן צריך שיהא משל שלש שנים:

נו. הרי אמרו המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו א"ר יוסי בר' חנינא לא שאנו אלא בקנקנים דלוקח דא"ל מוכר ללוקח קנקנים דידך הוא דאפסדוה לחמרך, אבל בקנקנים דמוכר מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך ומקשינן עלה וכי קנקנים דמוכר מאי הוה (למימר) [לימא] ליה לא איבעי לך לשהויי דמשמע ליה לסוגיא דגמרא מדאצטריך רבי יוסי ברבי חנינא לאוקומי טעמא דמתניתין משום קנקנים דלוקח, ולא אוקמה משום דאשהייה טפי ממאי דחזי ליה, דאפילו היכא דאשהייה טפי ממאי דחזי ליה לא מיתוקמא ליה אלא בקנקנים דלוקח, אבל בקנקנים דמוכר אע"ג דאשהייה טפי ממאי דחזי ליה מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך, ואמטול הכי קא מקשי ליה, וכי קנקנים דמוכר מאי הוי, לימא ליה (הא חמרך והא קנקנך) [לא איבעי לך לשהויי] ופריק לא צריכא דא"ל למקפה לצורך תבשילו, דסתם מאן דזבין למקפה אדעתא דאסתפוקי מיניה פורתא פורתא קא זאבין, ואמטול הכי אע"ג דאשהייה טפי ממאי דחזי לשהוייה לשתיה לפום שיעור יומי דמשתער האי לוקח לאימשוכי כשיעור הדין חמרא, מיחייב לקבולי מיניה אבל לא א"ל למקפה, דסתמיה לשתיה, אפילו בקנקנים דמוכר אי אשהייה טפי ממאי דחזי ליה לאשהויי בשתייתו אינו חייב באחריותו, דא"ל לא איבעי לך לשהוייה וקי"ל כרבי יוסי בר' חנינא כדבעינן למימר קמן והאי קנקנים דלוקח דקאמרינן, לא תימא דוקא דלוקח ממש, אלא אפילו ערייה לוקח להאי חמרא מקנקני קמאי לקנקני אחריני דשיילינהו ממוכר נמי כדידיה דלוקח דמו, דאיהו דאפסיד אנפשיה דערייה לחמרא לקנקנים דלא בדיקי ליה, ואי נמי טעין דבדיקי ליה לא מהימן לאפסודיה למוכר ומשום דינא דגרמי ליכא לחיוביה למוכר, דלא חמיר מהנותן סם המות לפני בהמת חברו דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (ב"ק מז,ב), וכבר ברירנא טעמא בב"ק:

נז. ומאי דוחקיה דרבי יוסי בר' חנינא לאוקומא למתני' בקנקנים דלוקח ודא"ל למקפה לוקמה בקנקנים דמוכר ודלא א"ל למקפה וכגון דאשהייה טפי ממאי דמשתער לאשהויי לשתיה דהאי לוקח אמר רבא מתניתין קשיתיה דקתני אי ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות ואמאי נימא ליה לא איבעי לך לשהוייה אלא לאו ש"מ דוקא דא"ל למקפה אבל לא א"ל למקפה, אע"ג דידוע דיינו מחמיץ, ואפילו קאי בקנקנים דמוכר, מצי א"ל לא איבעי לך לשהויי ומדסיפא דא"ל למקפה רישא נמי דא"ל למקפה ואמטול הכי אצטריך רבי יוסי בר חנינא לאוקומי רישא דקתני אינו חייב באחריותו בקנקנים דלוקח, דאי בקנקנים דמוכר מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך ולא מצי מוכר למימר ליה לא איבעי לך לשהוייה, דהא בדאמר ליה למקפה עסיקינן, וכל למקפה אדעתא דשהויי זבין ליה ופליגא דר' חייא בר' יוסי דא"ר חייא בר' יוסי חמרא מזלא דמאריה גרים שנאמר ואף כי היין בוגד גבר יהיר לא ינוה איכא דמשמע להו דגבר יהיר לא ינוה מדה כנגד מידה, כסבורין שהוא יין ונמצא חומץ, שמהר להחמיץ ברשות לוקח ואיכא לפרושה כפשטה, ואף כי היין בוגד, שממהר להחמיץ, כגבר בוגד שממהר לבגוד בנוהו ובבעלי בריתו וסייעתיה דרבי חייא ברבי יוסי מכי היין בוגד היא, דכיון דממהר להחמיץ ש"מ מזאלא דמריה גרים וברשות לוקח קאי, ואפי' בקנקנים דמוכר וא"ל למקפה לא מיחייב מוכר לקבוליה מיניה ולית הלכתא כר' חייא בר' יוסי, דהא סוגיא כר"י ברבי חנינא כדבעינן למימר קמן אשתכח השתא דהיכא דא"ל למקפה, איכא לפלוגיה, דאי בקנקנים דמוכר אע"ג דאין ידוע שיינו מחמיץ מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך ואי בקנקנים דלוקח, אפי' החמיץ תכף למכירתו אינו חייב באחריותו, אלא היכא דידוע שיינו מחמיץ, כי טעמא דשמואל דאמר (לעיל בבא בתרא צו,ב) חמרא אכתפא דגברי שואר ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות, דאין ספק קנקנים דלוקח מוציא מידי ודאי יינו של מוכר שחזקתו להחמיץ ואי לא אמר ליה למקפה, לא מיבעייא בקנקנים דלוקח ואין ידוע שיינו מחמיץ, אלא אפילו בקנקנים דמוכר וידוע שיינו מחמיץ לא מיחייב לקבולי מיניה, דאמר ליה לא איבעי לך לשהוייה ומסתברא דהני מילי דאשהייה טפי ממאי דחזי לשהויי לפום שיעור יומיה דאורחיה דהאי לוקח למשתי בהו שיעור הדין חמרא היכא דשתי מיניה בכל יומא כאורחיה, אבל היכא דלא אשהייה טפי מהאי שיעורא ולא שני ליה שינויא דגרם ליה לאחמוצי, ואע"ג דלא א"ל למקפה נמי, אי בקנקנים דמוכר דהוה קאי בהו חמרא מקמי מכירה הוא דתקף מיחייב לקבולי מיניה והכי חזינא ליה לרבנו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר ומייתי לה ראיה משמעתיה דרבא דאמר האי דמזבין ליה חביתא דחמרא לחנונאה, לפום גירסיה דהוה גריס לה לההיא שמעתא דמאן דמזבין ליה חביתא דחמרא לחבריה ואע"ג דכולהו נוסחי דשאר רבואתא לחנונאה גרסי, על כרחיך איכא למילף מינה, דלחנונאה טעמא מאי, דסתמיה כי זאבין אדעתא דזבונה פורתא פורתא הוא דזאבין, והוה ליה כמ"ד למקפה, לבעל הבית נמי סתמיה למשתא מיניה בכל יומא כי אורחיה הוא דזאבין וכי היכי לדגבי חנוני כי לא אשהייה טפי ממאי דאורחיה לשהוייה ולא שני ביה ותקף מיחייב לקבוליה מני(ה), גביה בעל הבית דזאבין לשתייה נמי כי לא אשהייה טפי ממאי דאורחיה לשהוייה ולא שני ביה ותקף מיחייב לקבוליה מיניה ושמעתין נמי דיקא, חדא מדנקט טעמא דלא איבעי לך לשהוייה, ואי דלא שהייה טפי ממאי דאורחיה לשהויי, היכי מצי א"ל לא איבעי לך לשהוייה ועוד היכא דא"ל למקפה טעמא מאי, דסתם מאן דזאבין למקפה אדעתא דאסתפוקי מיניה פורתא פורתא שיעור מאי דצריך לתבשילו הוא דזאבין, סתם בעל הבית נמי כיון דלאו אורחיה למזבן אלא לשתיית עצמו ובני ביתו מסתמא לאו לכיבוס קא זאבין ולא לזילוף קא זאבין ולא לזמוני עליה בני מאתא קא זבין ולא לזבוני בחנות קא זבין, דהא לאו גברא דאורחיה בהכין הוא, ואמטול הכי לא מצי א"ל אנא לחד מהנך אנפי זביני לך מידי דהוה אמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, דאי גברא דלאו אורחיה למזבן אלא לרידיא הוא, לא מצי א"ל לשחיטה מכרתיו לך הכא נמי כיון דסתמיה דהאי לוקח לשתייה הוא דזאבין, ולמשתי מיניה בכל יומא שיעור מאי דאורחיה למשתי הוא דזאבין, לא שייך טעמא דלא איבעי לך לשהוייה אלא היכא דאשהיה טפי ממאי דחזי ליה, דאפילו איתרע ליה אונסא דעכביה מלמשתייה לא משערינן ליה אלא כשיעור מאן דשתיה מיניה כל יומא כי אורחיה, דהא עבד חמרא שליחותיה וקם ולא תקף כשיעור מאי דהוה חזי ליה למיקם, ומרעיה דלוקח הוא דגרים ליה לאשהוייה ובדין הוא דהוה יכיל לאוקומא למתניתין בדלא א"ל למקפה, דסתמיה לשתייה, וכגון דלא אשהייה טפי ממאי דחזי ליה לאימשוכי בשתייתו, אלא למקפה עדיפא ליה לאשמועינן משום סירכא דקושיין, דקא ס"ד דכל היכא דאשהייה טפי משיעורא דחזי לשהוייה לשתייה מצי א"ל לא איבעי לך לשהויי, דמשכחת לה אפילו היכא דאשהייה טפי מהדין שיעורא, כגון דא"ל למקפה ועוד דהיא גופה אצטריכא ליה, סד"א כי מהני דא"ל למקפה, למהוי יין הראוי למקפה ולמהוי יין שכולו יפה, אבל לאוקומי ליה עד דמסתפק כוליה למקפה לא, דהאי גברא לא צריך ליה כוליה למקפה אלא לשתייה נמי קא בעי ליה, והאי דא"ל למקפה למהוי יין הראוי למקפה קא"ל, קמ"ל דחמרא דחזי לשהויי שיעור מאי דחזי לאסתפוקי מיניה למקפה עד דכלי קאמר ליה אבל ודאי אי אשהייה טפי ממאי דהוה חזי לאשהויי היכא דמסתפק מיניה בכל יומא למקפה, לא מיחייב לקבוליה מיניה, דא"ל לא איבעי לך לשהוייה תדע מדקתני סופא ואם א"ל יין מבושם אני מוכר לך חייב להעמיד לו עד העצרת, מדקתני חייב להעמיד לו עד עצרת ולא קתני אינו חייב להעמיד לו אלא עד העצרת, שמע מינה שיעורא דמבושם נפיש טפי, דאילו למקפה זימנין דזוטר שיעורא, דאי שלים שיעור זמניה מקמי עצרת טובא לא מיחייב באחריותיה וכי תימא ודילמא למקפה נמי עד העצרת היא, מדקתני סופא גבי מבושם עד העצרת מכלל דרישא דמיירי למקפה שיעורא לאו עד העצרת, דכיון דבשיעורא דחזי לאימשוכיה בסיפוקיה תליא מילתא, זימנין דכלי מקמי עצרת וזימנין דלא חזי למכלי אלא לבתר עצרת לזמן מרובה וכי תימא מאי חזית דחיישת לפסידיה דלוקח דבעי ליה למקפה ולא חיישת לפסידיה דמוכר, דאי הוה קאי חמריה גביה הוה מזבין ליה לכמה אינשי אפילו למקפה שיעור דהוה כלי מקמי דלחמץ, התם הוא מוכר דאפסיד אנפשיה דזאבין ליה כי האי שיעורא למקפה לחד גברא דכל למקפה כמאן דאתני על מנת דקאי כי האי שיעורא דמי ודוקא דפריש ליה לוקח דצריך ליה למקפה, אבל אמר ליה יין הראוי למקפה, דחזי השתא למקפה קאמר ליה, ולא מיחייב לאוקומיה נהליה אלא כמאן דזאבין ליה סתמא, דאי גברא דזאבין לשתייה הוא לשתייה ואי למכירה למכירה וכי תימא בין דאמר ליה למקפה בין דלא אמר ליה למקפה, תינח היכא דאחמיץ מקמיה דפגע ביה חד מתלתא פירקי דאורחיה דחמרא לאחמוצי בהו, אלא היכא דלא אחמיץ אלא לבתר דפגע ביה לבתר זביני חד מהנך תלתא פירקי דאורחיה דחמרא לאחמוצי בהו, אמאי מיחייב מוכר באחריותיה, לימא אוירא דההוא פירקא גרם ליה וליתלי ביה כי היכי דתלינן בקנקנים דלוקח, כדתנן (גיטין לא,א) רבי יהודה אומר בשלשה פרקים בודקין את היין בקדום של מוצאי החג ובהוצאת סמדר ובשעת כניסת מים לבוסר לא דמי, דאלו גבי קנקנים כיון דאנן סהדי דאיכא קנקנים דמפסדי ליה לחמרא ואע"ג דמעלי תלינן בקנקנים דלוקח, אבל גבי הנך תלתא פירקי נהי דאורחיה דחמרא לאחמוצי בהו היכא דלא בסים ולא נפיש חיליה, אבל היכא דבסים אי נמי נפיש חיליה לא מהני ביה אוירא דהנך תלתא פירקי לאפסודיה, דהא חזינן חמרא טובא דחלפי עליה הני תלתא פירקי ולא פסיד, דא"כ לא הוה משתכח יין ישן בעולם והאי מדאהנו ביה הני פירקי מוכחא מילתא דמעיקרא חמרא גריעא הוה דלא הוה חזי למיקם כולי האי מיהו התם דלמעבדיה תרומה ומעשר קא בעי ואיכא למיחש דילמא מעיקרא חמרא גריעא הוה ואהני ביה אוירא דפירקא לשנויי צריך למבדקיה דלא לפריש מן הרע על היפה, אבל גבי מקח וממכר, לא מיבעיא היכא דאמר ליה למקפה דגלי אדעתיה דחמרא מעליא דחזי לשהוייה למקפה קא זבין, אלא אפי' בסתמא דזאבין לשתייה סתמיה אדעתא דחמרא מעליא דחזי לשהוייה שיעור מאי דמשתעבד האי גברא לאימשוכי ביה לשתייה ולא מהני ביה סתם הני פירקי דפגעי ביה ביני ביני לאפסודיה קא זבין, והאי חמרא דאהני ביה סתם הני פירקי לאפסודי אי לאו דמעיקרא חמרא גריעא הוה לא הוה מהנו ביה הני פירקיה לאפסודיה, הילכך מקח טעות הוי והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי כי אמר ליה יין מבושם אני מוכר לך נמי אמאי חייב להעמיד לו עד העצרת, והא פגעו תרי פירקי דקדים של מוצאי החג ודהוצאת סמדר מקמי עצרת, אלא לאו שמע מינה כדברירנא אלא מיהו דוקא דאחמיץ בתוך שלש שנים מריש ההיא שתא דזבין ליה, דכיון דאיכא מיושן דקאי שלש שנים מילתא דשכיחא היא ודעתיה עילוה אבל אחמיץ לאחר שלש לא מיחייב באחריותיה, דמילתא דלא שכיחא היא דקאי חמרא כולי האי, דאי הוה שכיחא לא סגיא דלא הוו יהבי בה רבנן שיעורא כי היכי דיהבי במבושם ובישן ובמיושן, ומסתמא כי נחתי מוכר ולוקח לא אדעתא דמילתא דלא שכיחא נחתי, אלא דעתא הוה לאסתפוקי מיניה למקפה טפי מהאי שיעורא דמשתער גבן תדע אפי' בתנאה דמתני אינשי בפירוש, כל היכא דאיכא למתלי במילתא דשכיחא לא תלינן במילתא דלא שכיחא, כדמיברר מההוא דקביל עליה כל אונסא דמתיליד (ר' גיטין עג,א), דקימא לן דאונסא דלא שכיח לא קביל עלויה, וכל שכן הכא דלא אתני בהדיה בפירוש, אלא מכלל מימריה דאמר ליה למקפה הוא דאזלינן בתר דעתיה, דלא שייך למימד דעתיה אלא במילתא דשכיחא הילכך כל היכא דנפיש שיעורא דמשתער למקפה טפי מתשלום שלש שנים לא מיחייב באחריותיה אלא עד תשלום שלש שנים, דאדעתא דקאי טפי לא זאבין חמרא והא עבד שליחותיה וכל היכא דנפיש תשלום שלש שנים טפי ממאי דמשתער למקפה לא מיחייב באחריותיה טפי ממאי דמשתער למקפה, דהא כי מיחייב לאוקומי ליה כולי האי מטעמא דאמר ליה למקפה הוא דמיחייב, הילכך דינא הוא דלא ליחייביה מכח האי לישנא אלא שיעור דמשתער לאימשוכי ביה למקפה והיינו טעמא דלא מנינן ליה שלש שנים אלא מריש ההיא שתא דזבני להאי חמרא, דאילו מעידן זביני ליכא למימר, דכיון דלאו זמן דריכה הוא מידע ידע לוקח דהאי חמרא לאו השתא דרכוה אלא מריש שתא דרכוה, ולאו אורחיה למיקם טפי משלש שנים משעת דריכה ואי נמי הוי ישן דחלפה עליה חד שתא או תרתי ליכא למימני ליה מזמן דריכתו, דהתם מוכר הוא דאפסיד אנפשיה, דכיון דאמר ליה לוקח למקפה וידע ביה בההוא חמרא דלא כלי למקפה גבי האי גברא בבציר מכוליה שיעורא דמיושן, לא הוה ליה למיתב ליה אלא חמרא חדתא בר שתיה דחזי לישוניה תלת שנין מההיא שתא, או לאודועי דישן הוא, ואמטול הכי מנינן ליה מריש ההיא שתא דזביניה נהליה דהא לא אפשר למיתב ליה חדש טפי מהכין:

נח. אמר רב מארי האי מאן דיהיר אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל שנאמר גבר יהיר לא ינוה אפי' בנוה שלו:

נט. אמר רב יהודה אמר רב כל המתגאה בטלית של תלמידי חכמים ואינו תלמיד חכם אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה שנאמר גבר יהיר לא יצוה וכתיב התם אל נוה קדשך:

ס. אמר רבא האי מאן דמזבין ליה חביתא דחמרא לחנונאה אדעתא דליזבנה וליתיב ליה דמהא ותקף אפלגא או אתולתא דינא הוא דמקבל ליה למוכר מיניה ולא אמרן אלא דלא שני לוקח בבירזא, אבל שני בבירזא לא מקבל לה מיניה, דגירי דידיה אהנו בה ולא אמרן אלא דלא מטא יומא דשוקא אבל מטא יומא דשוקא, ופשע ולא זבנה, לא מקבל לה מיניה, דפושע הוא ומיחייב לשלומי והאי שני בברזא דקאמרי', איכא מ"ד כגון דסתמיה לברזא קמא דחביתא וברז איהו ברזא אחרינא לידע מניה לאפוקי מניה חמרא, דאיכא למימר האי ברזא חדתא גרם ליה לחמרא למתקף ואיכא מאן דאמר כגון דלא הוה ביה ברזא מעיקרא, ואצטריך האי לוקח למעבד בה ברזא, דאי שני ביה וברזיה בדוכתא דלא חזי למברז ביה איהו גרם ליה ואיתה להא ואיתה להא דכולי עלמא מיהת היכא דלא הוה ברזא ועבד בה ברזא כראוי לאפוקיה מיניה חמרא, לאו שינויא הוא, דנטירותא דחמרא הוא דלא ליצטריך בכל זימנא וזימנא לעיולי מנא לגויה דיקא נמי מדקאמרינן מדלא שני בברזא ולא קאמרינן דלא עבד ברזא וכי תימא דהאי שני דקאמרי' לאו בברזא גופיה קאי, אלא אחביתא קאי, (בשני) [דשני] בה למעבד בה ברזא, מאי אירייא בברזא, אפילו בכל מילי נמי וראיה ברורה מההיא דגרסינן בפרק השואל (ב"מ צט,ב) גבי הני שקולאי דתברו ליה חביתא דחמרא לחנונאה דמנכי להו אגר טרחיה ודמי ברזניתיה, אלמא ברזא מידי דצריך ליה לחנונאה למעבד בחבית הוא הדין הוא מחורתא דהא שמעתא לפום נוסחי דילן, ונוסחא דרבינו חננאל נמי הכין איתיה ולפום הני נוסחי אפילו היכא דתקף בחביתא דלוקח, כגון דאנחיה בחביתא דידיה מדעתיה דמוכר, כיון דאדעתא דזבונה ומיתב ליה דמהא הוא דזבנה נהליה ולא אנחה בחביתא דידיה אלא מדעתיה דמוכר, כי לא שני ולא פשע מיחייב לקבולה מיניה, דשליחותיה דמוכר עבד וברשותיה דמוכר קימא והני מילי היכא דיהבא נהליה אדעתא דליזבני וליתיב לה דמהא כדקאמרינן בשמעתין בהדיא, אבל יהיב ליה דמי מעיקרא אי נמי זבין אדעתא דפרע ליה מיד או למחר, אע"ג דתקפא מקמי דיכיל לזבונה ומקמי דיהיב ליה דמי, לא מקבל לה מיניה, ואפילו בחביתא דמוכר, דאמר ליה לא איבעי לך לשהוייה עד דמזבנת לה פורתא פורתא ואיכא רבוואתא דלא גרסי לה אדעתא דליזבן וליתיב ליה דמהא, ומשמע דאע"ג דיהיב ליה דמים למוכר מקביל לה מיניה, דכיון דהאי לוקח חנונאה הוא סתמיה כמאן דאמר ליה למקפה דמי, דאדעתא דמזבין לה פורתא פורתא הוא דזבנה, וכמאן דאמר ליה למקפה דמי מידי דהוה אמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן, דאי גברא דזבין לרדיא הוא הוה ליה מקח טעות ולא מצי אמר ליה לשחיטה מכרתיו לך, הכא נמי לא מצי אמר ליה לזבונה בבת אחת הוא דזבינתה נהלך, אלא היכא דמתברר דאורחיה בהכי ובדין הוא דאי הוה מקפא בחביתא דלוקח דלא הוה מיחייב לקבולה, אלא כיון דחביתא דמוכר היא דתקף בה חמרא מצי אמר ליה הא חמרך והא חביתך גירסת דרבינו האיי גאון ז"ל, אמר רבא האי מאן דזאבין ליה חביתא דחמרא לחבריה ותקף אתולתא או אפלגא דינא הוא דמקביל לה מיניה, ולא אמרן אלא דלא שני בברזא אבל שני בברזא פסידא דיליה הוא, ולא אמרן אלא דלא הוה ליה לזבונה אבל הוה ליה לזבונה פסידא דיליה הוא הדין הוא גירסא דיליה ז"ל, ומוקים לה במאן דמזבין לבעל הבית דסתמיה לשתייה, ויהיב ליה שיעורא לשתייה מיהו סופא דשמעתא דקאמרינן אבל הוה ליה לזבונה ולא זבנה פסידא דיליה הוא לא סליק טעמיה שפיר (אלה) [אלא] בחנוני וכיוצא בו דזבין למכירה:

סא. ואמר רבא האי מאן דקביל ליה חמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה אפרותא דבלשפט, ופשע ולא אמטייה, ואדממטי ליה התם זל דינא הוא דמקבל ליה מיניה הא שמעתא דרבא משכחת לה בין דקבליה לוקח לחמרא אנפשיה בתורת עסקא, בין דקבליה בתורת זביני, ואידי ואידי כגון דשימיה עלויה בדמי דשוי הכא, אדעתא דממטי ליה אפרוואתא דבלשפט לזבוני התם ומשכחת לה כגון דזל מקמי דהוה יכיל לוקח לאמטייה, דהאי פסידא שלא מחמת לוקח הוא, דהא אי נמי הוה ממטי ליה התם הוה זאיל, ומאי הוה נפקא ליה למוכר מינה ואיכא נסחי דאית בהו, האי מאן דקביל עליה חמרא מחבריה אדעתא דממטי ליה אפרותא דבלשפט ואד(א)מטי התם זל דינא הוא דמקבל ליה מיניה דמאי הוה ליה תו למעבד (דאי) [ואי] קשיא לך, בין לנוסחא קמא בין לנוסחא בתרא, כיון דקבליה לחמרא עילויה בדמים קצובים, כי זל נמי מאי הוי, אילו איקר טפי מי הוה אית ליה למוכר זכותא בההוא יוקרא יתירא, השתא נמי דזל אמאי מיחייב לקבוליה מיניה ואפילו היכא דקבליה מיניה בתורת עיסקא [ו]זל לא ליקביל מיניה אלא פלגא דהוי פקדון, דאילו אידך פלגא מלוה ברשותיה דלוקח קאי לכל מילי וכי תימא התם נמי כי קאמר אפלגא בלחוד קאמר, פשיטא, דהא אמרי נהרדעי האי עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ותו, אי בעיסקא קאי ואפלגא, דכותא גבי חלא נמי אפלגא, מאי טעמא דמאן דאמר חלא לא, הא ודאי פלגא פקדון ברשותיה דמוכר קאי ומזליה גרים, ואפי' לרבי חייא בר יוסף וכי תימא דילמא הכא במאי עסיקינן דלא קבליה בדמים ידועים, אי הכי מאי קמ"ל רבא, פשיטא, ועוד דכותה גבי חלא לרבי חייא בר' יוסף אמאי לא מקבל, חמרא דמוכר הוא אלא מסתברא דבדזבין ליה בדמים ידועים קאי וטעמא דמילתא, דמאן דזאבין מידי אדעתא דלא ליתיב דמי עד דממטי ליה לדוך פלן דאורחיה דההוא מידי לאזדבוני התם ביוקר, מסתמא כי זאבין אדעתא דאורחיה דההוא דוכתא הוא דזאבין, דכי ממטי ליה התם לשבחיה לתרעא כי אורחיה, וכיון דזל מקמי דמטי התם הוה ליה כמאן דזאבין אדעתא דמדעם ידוע ולא איקים ההוא מידעם ודיקא נמי מדנקט לישנא דהאי דמקבל ולא נקט לישנא דהאי דמזבין, ש"מ דוקא דלא יהיב דמי מעיקרא לא מקבל ליה מיניה אלא היכא דהוה חלא, אבל זל לא מקבל ליה מיניה דלאו מידי דאתא מחמת חמרא גופיה הוא ומעיקרא כי קא נחית לספיקא קא נחית, אבל היכא דלא יהיב דמי מקבל, דלהכי לא יהיב דמי מעיקרא דאי לא מזדבן ליה ביוקר מהדר ליה נהליה ובדין הוא דאי הוה איכא למימר דמזליה דלוקח גרים לא הוה מדינא עליה דמוכר לקבוליה מיניה, אלא כיון דההוא זולא מכת מדינה הוא, אשתכח דלאו מזליה דלוקח קא גרים הא למה זה דומה, למקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, דאם מכת מדינה היא מנכה לו מן חכורו ואם אינה מכת מדינה אינו מנכה לו מחכורו ואמרי' נמי גבי ההוא דקביל ארעא בזוזי אגודא דנהר מלכא סבא ואסתכר, ואמרינן עלה נהר מלכא סבא לא עביד דמסתכר מכת מדינה היא זיל נכי ליה, והא התם דכי קביל בסכום זוזים ידועים קביל, וכי הואי מכת מדינה במידי דלאו אורחיה בהכי מנכה ליה, דכי קביל לאו אדעתא דהכי קביל הכא נמי גבי זולא דחמרא חד טעמא הוא, דהא מכת מדינה היא, דלאו אדעתא דהכי זבין והיכא דתקף והוה חלא, כיון דאיכא דמ"ד דמזלא דלוקח גרים פליגי כדמפרש בשמעתין ואזיל הדין הוא סברא דילן ואיכא מ"ד דאפי' היכא דיהיב דמי מעיקרא נמי מיחייב לשלומי, דמדמי ליה למוכר פירות לחבירו ולא צמחו ולא היא, התם כיון דזבין ליה לזריעה מידי דלא חזי לזריעה פסידא דאתא מחמת זבינא גופיה הוא, והוה ליה מקח טעות, הכא מאי מקח טעות עבד ביה ועוד דכה"ג המוכר פירות לחבירו ולא צמחו נמי כי הוי מכת מדינה כגון דלקו בברד וכיוצא בו לא הוי מקח טעות וה"ה היכא דזל, דלאו פסידא דאתא מחמת חמרא גופיה דלא הוה חזי לאמטויי להתם הוא, אע"ג דיהיב דמי נמי מיחייב מוכר לקבוליה מיניה ולשלומי ליה דמי, מידי דהוה אהיכא דאמר ליה למקפה אליבא דרבי יוסי ברבי חנינא:

סב. איבעיא להו הוה חלא מאי א"ל [רב] הלל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר לן חלא לא מדרב חייא בר יוסף ואיכא דאמרי אפי' חלא נמי מקבל כמאן כרבי יוסי בר' חנינא דאמר היכא דא"ל למקפה ואיתינהו בקנקנים דמוכר מצי א"ל הא חמרך והא קנקנך דהתם גבי מקפה טעמא מאי, משום דלא מצי א"ל לא איבעי לך לשהוייה, הכא נמי כיון דלאמטויי התם הוא דיהיב ליה ואמטייה ומקמי דמטי התם הוה חלא, מקבל ליה מיניה, דהא לאמטויי התם קבליה מיניה, ולא מצי א"ל לא איבעי לך לשהוייה וכיון דמטעמא דרבי יוסי בר' חנינא גבי המוכר יין לחבירו והחמיץ היכא דא"ל למקפה מיהא שמעינן דהילכתא כרבי יוסי בר' חנינא, דהא לישנא בתרא כוותיה סלקא וסוגיין דהלכתא כלישנא בתרא ואי משום דשמואל דאמר חמרא אכתפא דגברי שואר, וקימא לן כותיה, התם בקנקנים דלוקח כדברירנא בדוכתה (לעיל בבא בתרא צו,ב) תדע מדלא אוקימנא לפלוגתא דר' יוסי ברבי חנינא ודר' חייא בר יוסף בפלוגתא דרב ושמואל ולא קאמרינן נמי והא דר' חייא בר יוסף דשמואל היא, ש"מ דלא שיכאן שמעתתא בהדי הדדי, דר' יוסי בר' חנינא בקנקנים דמוכר ודשמואל בקנקנים דלוקח כדברירנא ברם צריך את למידע דלא שנא לענין זולא ולא שנא היכא דהוה חלא, והוא הדין במאן דזאבין מידי לחבריה אדעתא דממטי ליה לדוכתא פלן ואיגלי ביה התם מומא, כי מחייבינן ליה למוכר לאהדורי ליה זוזי ללוקח, לבתר דמהדר ליה לוקח לחמריה למוכר, דאלו מקמי הכין לא מיחייב מוכר לאהדוריה ליה זוזי, אלא היכא דידוע שיינו מחמיץ, דכיון דהוה ידע ביה בחמריה דלא הוה חזי לאמטויי לדוכתא אחרינא וזבניה אדעתא דאמטויי התם, איהו דאפסיד אנפשיה, ואיהו הוא דצריך לאיטפולי ביה לאייתויי מהתם, דכמאן דשדריה איהו להתם דמי מידי דהוה אמאן דמזבין תורא מחבריה ולא הוו ליה ככי ושני, דאי הוה ידע מוכר במומיה, אע"ג דפשע ביה לוקח ולא עיין ביה אי אכיל ואי לא אכיל, ומית מחמת דלא אכיל, פסידא דמוכר הוא, דאיהו דאפסיד אנפשיה, דידע ביה בתוריה דלא אכיל וזבניה למאן דלא ידע במומיה, וכמאן דשבקיה מוכר בלא אוכלא דמי, כדברירנא בפ' המפקיד, ה"נ כיון דידע ביה מוכר בחמריה דלא הוה חזי לאמטויי להתם וזבניה למאן דממטי ליה להתם, כמאן דאמטייה או שדריה איהו להתם דמי אבל היכא דלא הוה ידע ביה מוכר בחמריה דמחמיץ, לא מיחייב לאהדורי ליה ללוקח דמי עד דמהדר ליה חמריה, מכמה אנפי חדא דכיון דיהיב זוזי למוכר, למהוי דמי בהאי זבונא הוא דיהיב, אע"ג דאשתכח מקח טעות, והוו להו דמי בהלואה גבי מוכר, כי היכי דאיחייב מוכר לאהדורי ליה זוזי ללוקח הכי מיחייב לוקח לאהדורי ליה זביני למוכר, ודינא הוא דכל כמה דלא מהדר ליה לוקח למוכר זביני לא מחייבינן ליה למוכר לאהדוריה ליה זוזי דלא גרע מהמלוה על המשכון דלא מיחייב ליה למפרעיה למלוה עד דמוקים ליה למשכון בדוכתה דיכיל ליה למשקליה מיניה, והוא דמינטר ביה כמה דהוה מינטר בדוכתא דמסריה נהליה ועוד דמעובדא דתורא נמי שמעת לה, דאע"ג דאשתכח מקח [טעות] נמי רמיא עליה דלוקח לנטוריה, דאי לאו דרמיא עליה דאפטרופא לעיוני ביה לא הוה מיחייבינן ליה לבקרא לשלומי, כדברירנא בדוכתיה, וכיון דרמיא עליה נטירותיה, אע"ג דמודע ליה נמי לא מיפטר מיניה עד דמהדר ליה למריה כשאר פקדונות ואפי' מסריה לב"ד לא מיפטר ממאריה בהכי, דכי עבדו רבנן האי תקנתא, היכא דהוצאה יתירה על השבח ולאיפטורי בה, אבל לאפוקי בה ממונא מאחריני לא תדע דהא לא שנא שומר שכר ולא שנא שומר חינם, היכא דנגנבה באונס ואח"כ הוכר הגנב לא אמרינן כיון דנגנבה באונס איפטר מינה לגמרי, אלא עושה דין עם הגנב ואינו נפטר בשבועה, דכי מיפטר באונסא דלא הדר, אבל באונסא דאיפשר דהדר מיחייב לאישתדולי ביה לאהדוריה וכל שכן גבי לוקח, דמעיקרא מיחייב באונסין, דאע"ג דכי מודע ליה דמקח טעות הוא מיפטר מן האונסין, לא מיפטר מיניה לגמרי עד דמשתדל לאהדורי ליה זביני, וכ"ש לאיתויי מדוכתא דאמטייה איהו גופיה להתם, ואע"ג דאודועי למוכר דלאמטויי להתם קא בעי לאו כמאן דשדריה איהו להתם דמי, דהא לאו להנאה דמוכר אמטייה אלא להנאה דנפשיה אמטייה להתם, ולא ניחא ליה למוכר דלמטייה להתם אלא אדעתא דלהוי ברשות לוקח דהא אדעתא דזביני מעליי מסריה נהליה ואי משום דאשתכח מקח טעות, הא איהו לאו אדעתא דמעבד ביה מקח טעות זבין ליה, דהא לא ידע ביה במומיה, ואי הוה ידע ביה במומיה לא הוה מזבין ליה נהליה סתמא אפילו לאמטויי לביתיה, וכל שכן לאמטויי למתא אחריתי ודינא הוא דכי אשתכח מקח טעות, כי היכי דמחייב מוכר לאהדורי זוזי ללוקח, הכי מיחייב לוקח לאהדורי (לזוזי ללוקח היכי מיחייב לוקח לאהדורי) ליה זביניה למוכר וסוגיא דשמעתין נמי דיקא, מדקאמרי טעמא (מר') [דר'] יוסי בר חנינא משום דאמר ליה הא חמרך והא קנקנך וכדמוקים ליה קמיה, משמע דאי במתא אחריתי מי איתיה להאי טעמא כלל מיהו מסתברא דהוצאה דמפיק עליה באיתוייה מההוא דוכתא דאיגלי ליה מומיה התם כיון דלצורך מוכר הוא דמפיק אמוכר הוי, וכי מיחייב לוקח בטירחא בעלמא הוא דמחייב מידי דהוה ארועה שהיה יכול להציל ברועים ובמקלות אפילו בשכר עד כדי דמיהן, דמיחייב לאצולי והדר שקיל דמיהן מבעל הבית (ר' ב"מ צג,ב), הכא נמי לא שנא אבל להוצאה דהולכה אלוקח הויא, דכי אמטייה לצורך נפשיה הוא דאמטייה להתם, כתנא קמא דרבי יוסי דאמר (לעיל בבא בתרא צג,א) מהו נותן לו דמי זרע אבל הוצאה לא וכי תימא, אי מה התם כיון דלזריעה זבין ליה וזרען ולא צמחו איתפטר ליה לוקח מינהו לגמרי ולא מיחייב באחריותיהו, דכי פסדי ברשותיה דמוכר פסדי ומיחייב לאהדורי ליה זוזי ללוקח, הכא נמי כיון דלאמטוייה לההוא דוכתא זבין ליה ואשתכח התם מקח טעות איפטר לוקח מיניה לגמרי וקם ליה ברשות מוכר ומיחייב לאהדורי ליה זוזי מי דמי, התם פסידא דלא הדר הוא, וכיון דפסידא דאתא מחמת מומיה הוא דלא מיחייב ביה לוקח ולא אשתייר מיניה מידי דליחייב לוקח לאיטפולי ביה לאהדורי למריה, איפטר ליה מיניה לגמרי ומיחייב מוכר לאהדורי ליה זוזיה אבל הכא כיון דאשתייר מזבונא מידי ברשותיה דלוקח קאי לאיטפולי ביה ולאהדורי למריה ולא מיחייב מוכר לאהדורי ליה זוזיה עד דמהדר לוקח שאר זביניה ומשתבע ליה אשארא ושקיל זוזיה הא לא דמיא אלא לנגנבה באונס ואחר כך הוכר הגנב, דאע"ג דאיתניס ואפילו שומר שכר נמי פטור מן האונסין, כיון דאיפשר ליה למטרח ולאהדורה אכתי לא כליא לה שמירתו, הכא נמי לא שנא והוא דלא הוה ידע ביה מוכר במומיה, אבל ידע ביה במומיה לא מיחייב לוקח למטרח ולאיתוייה, דכמאן דשדריה איהו גופיה להתם דמי כדברירנא, הילכך מיחייב לשלומי ליה זוזי ללוקח ואפילו בהוצאה, דהילכך נמי איחיובי מיחייב משום דינא דגרמי מידי דהוה אדן את הדין טיהר את הטמא דמיירי שערבן עם פירותיו (סנהדרין לג,ב), דלמאן דדיין דינא דגרמי אע"ג דלא נשא הדיין ונתן ביד מיחייב, דאיהו גרם ליה לערובינהו להני טמאים בהדי הנך טהורים, וקימא לן כמאן דדיין דינא דגרמי, ואף הא נמי דכותה ועד כאן לא פליגי רבנן עליה דיש אומרין (לעיל בבא בתרא צג,ב) גבי המוכר פירות לחבירו ולא צמחו אלא בסתמא דלא ידע, דליכא לחיוביה, דכיון דלא ידע מאי הוה ליה למעבד, אבל במזיד דידע ביה במומיה אפילו רבנן מודו דמיחייב ולא דמי לאומן הדיוט, אי נמי לדיין הדיוט, דאפילו בשוגג נמי מיחייב, דבשלמא התם כיון דלא גמירי כל צרכן לא איבעי ליה למחזי ולא למידן לאינשי, אבל מוכר דלא סגיא דלא מזבין ממונא דנפשיה היכא דצריך לזבוני לא מיחייב מדינא דגרמי ומסתברא דכל היכא דאית ליה מדינא למשקל הוצאה משתבע כעין דאורייתא ושקיל מידי דהוה אמוציא הוצאות על נכסי אשתו ואמכיר כליו וספריו ביד אחר והני מילי דלא איתרע ביה בזבונא אונסא אחרינא דלאו מחמת מומיה, אי מקמי דאודעי למוכר או לבית דין דמקח טעות הוא דאתרע ביה אונסא מיחייב באונסין כדברירנא בפרק המוכר את הספינה, ואי בתר דאודעיה למוכר או לבית דין דמקח טעות הוא איתרע ביה פסידא, איכא לאפלוגי דאי אתרע ביה פסידא ברשותיה דאיניש אחרינא דמסריה לוקח התם נהליה לנטורי, וליכא סהדי דנטריה שומר שני כי אורחיה, אע"ג דטעין ביה שומר שני טענת אונסין ואפי' טענת מתה כדרכה מיחייב לוקח לשלומי ליה למוכר, מטעמא דאת מהימנת לי בשבועה, האיך לא מהימן לי בשבועה ואי איכא סהדי דנטריה שומר שני כי אורחיה, אי נמי שבקיה התם בבית הראוי לשמירה דמיחד ליה ללוקח, אי פסידא דמחייב עליה שומר שכר הויא חייב, דכיון דרמיא עליה דלוקח לאיתוייה להכא מקמי דלתבע דמי ממוכר ולא אתייא, וקא תבע מיניה דמי בעידנא דליתיה לזבונא בדוכתא דיכיל מוכר למשקליה לענין פסידא דמתרע ביה בתר הכין, כהבא מעות וטול את שלך דמי, דקימא לן דשומר שכר הוי, לא שנא הוה ידע ביה מוכר מעיקרא במומיה ולא שנא לא הוה ידע ביה לענין פסידא דלא מחמת מומיה חד דינא נינהו, דאידי ואידי כל מקמי הודעה כיון דיד לוקח על העליונה הנאת לוקח היא, ולאחר הודעה נמי בין לענין דינא דשומר שמסר לשומר בין לענין דינא דהבא מעות וטול את שלך חד טעמא נינהו: