יד רמה על בבא בתרא פח:

יז. וחייב להכריע לו טפח היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין אחד מעשרה בלח ואחד לעשרים ביבש. הא דקתני רישא חייב להכריע לו טפח, אכף מאזנים קאי, שתהא שפת הכף שהפירות בתוכה יורדת טפח למטה משפת הכף השנית שכנגדה שהמשקלות בתוכה. והא דקתני היה שוקל לו עין בעין, כלומר בצמצום, נותן לו גירומין, דאינון הכרעות, כלומר שמוסיף לו כשיעור מה שהמשקל המוכרע טפח מוסיף על המצומצם כדמשער ואזיל. ודוקא במקום שאין מכריעין, אבל מקום שמכריעין לאו כל כמיניה, ואפילו לטפויי ליה. ואי אתני בהדיה הכל לפי תנאו. וכי קתני נותן לו גירומין בסתם מקום שאין מכריעין.

וכמה הן גירומין, אחד מעשרה בלח. ופרישנא בגמ' אחד מעשרה בליטרא לעשר ליטרין דלח, דהוה ליה חד ממאה. ואחד מעשרים ביבש, מספקא לן בגמ' אי אחד מעשרין בליטרא לעשרים ליטרא או אחד מעשרה בליטרא לעשרין ליטרין. הילכך הבא לצאת ידי שמים צריך ליתן אחד מעשרה בליטרא לעשרים ליטרין שהוא חלק אחד ממאתים, אבל בדינא לא כיפינן ליה למיתב אלא אחד מעשרים בליטרא לעשרים ליטרין שהוא חלק אחד מארבע מאות. ומפני מה הכרעת הלח מרובה מהכרעת היבש, אי משום צחצוחי הלח דמשתייר מיניהו בכף מאזנים, אי הכי במקום שמכריעין נמי תהוי טפי, ורישא קתני חייב להכריע לו טפח, ומשמע סתמא לא שנא ללח ולא שנא ליבש. ועוד תמה על עצמך, דקתני חייב להכריע לו טפח, לא שנא שקל לו ליטרא ולא שנא מאה ליטרין, וסופא דקתני היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין אחד מעשרה בליטרא דלח לעשרין ליטרין, אלמא הכל לפי המשקל, דאי שקל לו ליטרא יהיב ליה גירומין חד ממאה בליטרא ואי תקיל ליה מאה ליטרין יהיב ליה ליטרא גירומין. לא תיקשי לך, דכי מכרע ליה לא מכרע ליה אלא טפח, בין למרובה בין למועט, ואלו כי יהיב גירומין יהיב ליה הכל לפי המשקל, משום דהכרעה גופה בתר משקל אזלא, שכל זמן שהמשקל קל אתה יכול להכריעו בדבר מועט ובזמן שהוא כבד אי אתה יכול להכריעו אלא בתוספת מרובה, ונמצאת ההכרעה אע"פ שהיא שוה למראית העין הרי אינה שוה במשקל, ולפיכך שיערו חכמים את ההכרעה טפח בין למרובה בין למועט, וכי תקיל ליה ליטרא ומכרע ליה טפח אי מתוסף ליה חד ממאה, על כרחיך כי מכריע ליה טפח למאה ליטרין נמי חד ממאה מתוסף ליה, ואשתכח דשיעור הכרעה ושיעור גירומין אידי ואידי בחד משקל אזיל.

ודקא קשיא לן נמי מאי שנא גבי הכרעה דלא מפליג בין לח ליבש ומאי שנא גבי גירומין דקא מפליג בין לח ליבש, התם (בגמ' בסמוך) אסיקנא דגירומין דאורייתא במקום שלא נהגו להכריע, והכרעה במקום שנהגו להכריע דחייב להכריע לו טפח בין ללח בין ליבש. והאי טפח סליק לפום חושבאנא דגירומין ולח, דאשתכח דמכרע ליה ליבש כמה דמכרע ליה ללח, וחומרא בעלמא הוא במקום שנהגו. ולאו למימרא דנהגו להכריע לו טפח, דאם כן ליתני הכל כמנהג המדינה, אלא כגון מקום שנהגו להכריע הכרעה אחת בין ללח בין ליבש, דאי מכריע ליה ללח במאי דחזי ליה ליבש קא פסיד לוקח, ואמר קרא וצדק צדק משלך ותן לו. וכי תימא לכרע ליה ללח כי דיניה וליבש כי דיניה, הא נהגו למיתב הכרעה אחת לתרויהו, ואתו לאכרועי ליה ללח כמה דחזי ליה ליבש, הילכך ליכא אורחא לקיומי מנהגא ודלא לפסוד לוקח אלא לאכרועי להו לתרוייהו שיעור מאי דחזי ליה ללח. ואי משום פסידא דמוכר, ליכא למיחש, חדא דגבי לוקח קפיד קרא טפי דכתיב צדק משלך ותן לו, ולא מצינן למגרע ליה ממאי דחזי ליה ולא מידי, וכל היכא דעבדינן תקנתא לטפויי ליה שפיר דמי משום צדק משלך ותן לו. ותו דמוכר גופיה הא ידע דאית ליה לאכרועי כי האי שיעורא, ואי לאו דאית ליה רוחא כי האי שיעורא לא הוה מזבין, ואלו לוקח אכתי לא ידע אי רווח ואי לא רווח, ודינא הוא למיחש לפסידא:

יח. מקום שנהגו למוד בדקה לא ימוד בגסה בגסה לא ימוד בדקה לימחוק לא יגדוש לגדוש לא ימחוק. מאי מקום שנהגו למוד בדקה, כגון מקום שיש להן מדות הרבה גדולות וקטנות, והגדולה תיכיל שתי מדות מהקטנות או יתר מהן, ומכור לו שיעור מדה גדולה, מקום שנהגו למוד בדקה לא יאמר לו הריני מודד לך בגסה אחת, אלא מודד לו בדקה שתים. ואם נהגו למוד בגסה, לא ימוד לו שתים בדקה, אלא מודד בגסה אחת. מה טעם, מפני שהגדישה של שתים יתירה מהגדישה של אחת והמחיקה בשתים מפחתת את המדה יתר מהמחיקה באחת. ועוד, שאי אפשר לצמצם שיהו שתי המדות הדקות כשיעור המדה הגסה בלא פחות ולא יתר, אלא פעמים שפוחתות מעט או שמותירות מעט, ואם בא לשנות מן המנהג נמצא אחד מהן מפסיד. וכן מקום שנהגו למחוק את המדה לא יגדוש אפילו להוסיף לו על הדמים, וכן מקום שנהגו לגדוש, לא ימחוק אפילו לפחות לו מן הדמים, לפי שאי אפשר לשער דמי הגדישה בכל פעם ופעם, אלא פעמים שהוא מותיר ופעמים שהוא פוחת, ואם בא לשנות מן המנהג פעמים שזה מפסיד ופעמים שזה מפסיד. ודוקא היכא דלא אתני בהדיה מעיקרא, אבל היכא דאתני בהדיה מעיקרא הכל לפי תנאו, דקימא לן בדבר שבממון תנאו קיים:

קכו. והא דתנן וחייב להכריע לו טפח, דייקינן בגמרא מנה"מ א"ר שמעון בן לקיש דאמר קרא וצדק צדק משלך ותן לו א"ה אימא סופא היה שוקל לו עין בעין ונתן לו גירומין ואי הכרע דאוריתא היכי יהיב ליה עין בעין. ואסיקנא אלא מתניתין דקתני חייב להכריע לו טפח במקום שנהגו ואשמעינן תנא דמקום שנהגו להכריע חייב להכריע לו טפח, וכי אתמר דר"ש בן לקיש אסופא אתמר היה שוקל לו עין בעין נותן לו גירומין מנא הני מילי ארשב"ל דאמר קרא וצדק צדק משלך ותן לו. ורישא במקום שנהגו וסופא בסתם מקום שלא נהגו:

קכז. וכמה גירומין א"ר אבא בר ממל אמר רב אחד מעשרה בליטרא לעשר ליטרין. אחד מעשרה בלח ואחד מעשרים ביבש. איבעיא להו היכי קאמר אחד מעשרה בליטרא בלח דעשר ליטרין דלח ואחד מעשרין בליטרא דיבש לעשרין ליטרין דיבש או דילמא אחד מעשרה בליטרא דלח לעשרה ליטרין דלח ולעשרים דיבש, כלומר וכן לעשרים לטרין דיבש א' מעשרה בליטרא דיבש, תיקו. אשתכח השתא דגבי לח פשיטא לן דאחד מי' בליטרא לעשר ליטרין הוי, דהיינו חד ממאה, אבל ליבש מספקא לן אי אחד מעשרה בליטרא לעשרים ליטרין דהוו להו אחד ממאתים, או דילמא אחד מעשרים בליטרא לעשרים ליטרין, דהוו להו חד מארבע מאה. הילכך דינא הוא, דמכרע ליה ליבש חד מארבע מאה דפשיטא לן, ושארא חומר לתובע וקולא לנתבע, וירא שמים חייב להחמיר על עצמו:

קכח. א"ר לוי קשה עונשן של מדות יותר מעונשן של עריות שזה נאמר בהן אל וזה נאמר בהן אלה. כלומר שהעריות נאמר בהן אל כי את כל התועבות האל (ויקרא יח,כז), והמדות נאמר בהן אלה כי תועבת ה' אלהיך כל עושה אלה כל עושה עול (דברים כה,טז). אל קשה דכתיב ואת אילי הארץ לקח, ואלה קשה מאל. וכ"ת גבי עריות נמי הא כתיב אלה, כי לכל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו, ההוא למעוטי מידות מכרת הוא דאתא, כלומר עריות הוא דקימי בכרת אבל מדות לא. ואלא מאי עודפיהו דמדות טפי מעריות, דעריות איפשר בתשובה, דמכי פריש מיניה יצא ידי תשובה, מדות אי איפשר בתשובה. דהא לא ידע למאן גזל וכמה גזל:

קכט. וא"ר לוי קשה גזל הדיוט יתר מגזל גבוה שגזל הדיוט הקדים חטא למעילה שנאמר (ויקרא ה,כא) נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו וגזל גבוה הקדים מעילה לחטא. שנאמר (שם ה,טו) נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה':