יד רמה על בבא בתרא פד.

צב. אמר רב חסדא מכר לו שוה חמש בשש והוקרו ועמדו על שמונה מי נתאונה בשעת מקח לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר מ"ט דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא דאוניתן מצית הדרת בך ותנא תונא יפות ונמצאו רעות הלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. מכר לו שוה שש בחמש והוזלו ועמדו על שלש מי נתאונה מתחלה מוכר מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח דא"ל מוכר ללוקח אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך השתא דאוניתן מצית הדרת בך ותנא תונא רעות ונמצאו יפות מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח. וכ"ת היכי מצי רב חסדא לאסתיועי ממתניתין, והא לא דמו להדדי, דאלו מתניתין כיון דמקח טעות הוא הוה ליה ביטול מקח וההוא דאית ליה פסידא בטעותה הוא ניהו דיכיל לבטולי למקח לחודיה, ואלו גביה דרב חסדא לא שנא שוה שש בחמש ולא שנא שוה חמש בשש אונאה הויא, דהא פסק רבא (ב"מ נ,ב) שתות קנה ומחזיר אונאה, ולא מצי חד מיניהו למהדר ביה. ואפילו לרב כהנא דאמר (שם מט,ב) שתות מקח שנינו אבל שוה חמש בשש ביטול מקח הוי, על כרחיך בשוה שש בחמש מודי דאונאה הויא וקנה ומחזיר אונאה, ואלו רב חסדא קאמר דהיכא דמכר לו שוה שש בחמש מוכר יכול לחזור בו.

וכ"ת מאי יכול לחזור בו דקאמר נמי, דמהדר ליה אונאה, לא ס"ד, חדא דיכול לחזור בו לגמרי משמע ולבטולי דמקח קאמרינן. ועוד אי להחזיר אונאה קאמרינן, בשלמא מי שנתאונה בשעת מקח יכיל למתבע מחבריה שיעור אוניתיה, לא שנא הוקר המקח אח"כ ולא שנא הוזל, דהא קי"ל קנה ומחזיר אונאה ומשעת משיכה קנייה לוקח למקח לגמרי, ואי איקר וזל ברשותיה איקר או זל וזוזי הוא דמסיק ביה ההוא דנתאונה בחבריה, מיהו חבריה מאי אית ליה גביה דתיסוק אדעתין דיכיל למהדר ביה ולמידק ממתני'. וגמרא נמי היכי דחי ליה לדרב חסדא (להלן בבא בתרא פד,א) וקאמר דילמא דרב חסדא תרויהו מצי הדרי בהו. בשלמא היכא דמכר לו שוה חמש בשש לוקח יכול לחזור בו ולמימר ליה למוכר תן לי מה שאוניתני, אלא מוכר מאי אית ליה גבי לוקח, אי משום דהוקרו ועמדו על שמונה, כיון דקימא לן קנה ומחזיר אונאה, כי איקר ברשותיה דלוקח איקר. וכן היכא דמכר לו שוה שש בחמש, בשלמא מוכר יכול לחזור בו ולמימר ליה ללוקח תן לי מה שאוניתני, אלא לוקח מאי אית ליה גבי מוכר, אי משום דהוזלו ועמדו על שלש, כיון דקימא לן דקנה ומחזיר אונאה, כי זל ברשותיה דלוקח זל וזוזי הוא דמסיק ביה מוכר בלוקח משעת משיכה, ואי איגניב או איתניס לא מיחייב מוכר באחריותיה, וכל שכן היכא דזל.

וכי תימא לעולם מאי יכול לחזור בו דקאמר רב חסדא, לבטולי למקח לגמרי, ואי משום דאמר רבא שתות קנה ומחזיר אונאה ולא יכיל חד מיניהו לבטולי למקח, דילמא רב חסדא כר' יהודה הנשיא סבירא ליה, דאמר (ב"מ נא,א) מי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה אומר לו תן לי את מקחי או תן לי מה שאוניתני, אלמא ההוא דנתאונה שתותא אי בעי לבטוליה למקח הדין עמו. אם כן, אמאי אצטריך למידק ממתני' דלא מצי חבריה (לאונאה) דאונייה למהדר ביה, אפילו רבי יהודה הנשיא לא קאמר אלא דמי שהוטל עליו הוא דיכול לבטל את המקח, אבל האיך לא מצי לבטוליה למקח. ועוד גמרא דקא דחי לה לרב חסדא היכי מצי למימר דילמא דרב חסדא תרויהו מצו הדרי בהו נמי, דמי שהוטל עליו מצי למהדר ביה, אלא האיך אמאי מצי למהדר ביה.

לעולם אימא לך מאי יכול לחזור בו, לבטולי למקח, והכא לענין קבולי עליה מי שפרע עסיקינן. כגון דיהיב ליה מעות ולא משכיה למקח מיניה, דאי מכר לו שוה חמש בשש ונתן לו מעות ולא משך הימנו פירות והוקרו ועמדו על שמונה נתאונה בשעת מקח לוקח, לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר, דאי לוקח קא בעי למהדר ליה לא מיחייב לקבולי עליה מי שפרע, דכי חייבוה רבנן לקבוליה עליה מי שפרע היכא דלא נתאונה, אבל היכא דנתאונה לא חייבוה רבנן לקבולי עליה מי שפרע. דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דר' יהודה הנשיא אלא כשמשך אבל בשלא משך מודו. ואי מוכר בעי למהדר ביה לא מצי הדר ביה עד דמקבל עליה מי שפרע, דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך. וכן אם מכר לו שוה שש בחמש והוזלו ועמדו על שלש, מי נתאונה מוכר, מוכר יכול לחזור בו בלא קבולי עליה מי שפרע ולא לוקח עד דמקבל עליה מי שפרע. ותנא תונא כו'.

ודחינן וממאי ודילמא גבי הא דרב חסדא תרויהו מצו הדרי בהו, ולא מחייב חד מיניהו לקבולי עליה מי שפרע, דכל היכא דהאי מצי הדר ביה*, דכל היכא דהויא טעותא בדמים איכא למימר דתרויהו טעו, ולא מצי אידך למימר ליה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך. השתא דאוניתן מצית הדרת בך. ומתני' דקתני דההוא דנתאונה בלחוד הוא דמצי למהדר ביה אבל אידך לא, לאו משום דאמר ליה אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך, אלא משום דגבי חד מיניהו הוא דאיכא מקח טעות, גבי אידך ליכא מקח טעות, משום דרע רע יאמר הקונה. אלמא דרך הלוקח לגנות את המקח אע"פ שהוא יודע בו שהוא יפה, ואין צריך לומר שאינו משבחו בזמן שהוא מגונה. ודרך המוכר לומר יפות אע"פ שהוא יודע שהן רעות. וכי מכר לו יפות ונמצאו רעות ודאי לוקח הוא דטעה, דאלו מוכר איפשר דהוה ידע דהוו רעות וקרנהו יפות, ולפיכך לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. וגבי מכר לו רעות ונמצאו יפות מוכר הוא דטעה שאין דרכו לגנות את מקחו בחנם, דאלו לוקח איפשר דלא טעה דהא רע רע יאמר הקונה אע"פ שהוא יודע בו שהוא יפה. וקי"ל כרב חסדא.

ואם ת"ל דהא דרב חסדא בשמשך את המקח קא מיירי, ומאי יכול לחזור ביה, לבטוליה המקח, משכחת לה אליבא דרבי יהודה הנשיא דסבירא ליה דמשנתאונה יכול לבטוליה למקח, אלמא לא נקנה מקח לגמרי. ונהי דכל כמה דלא איקר וזל לא מצי האיך למהדר ביה, מיהו היכא דמכר לו שוה חמש בשש והוקרו ועמדו על שמונה אע"ג דמעיקרא לוקח הוא נתאונה, כיון דאי הוה בעי לוקח מעיקרא לבטוליה למקח מצי לבטוליה, אכתי זבונא ברשותא דמוכר קאי, וכי הוקר ועמד על ח' ברשותיה דמוכר איקר, ומוכר נמי מצי למהדר ביה דתרויהו מי שהוטל עליו ידו על העליונה שייך בה. קמ"ל רב חסדא דא"ל לוקח למוכר אי לאו דאוניתן מעיקרא לא הוה מצית הדרת בך, ואע"ג דהוקרו לבתר הכי, השתא דאוניתן מצית הדרת בך.

וגמרא קא דחי, ודילמא דרב חסדא תרויהו מצו הדרי בהו, דכיון דמעיקרא הוה מצי לוקח למהדר ביה אשתכח דלא קנייה למקח, ונהי דבחד תרעא לוקח הוא דמצי למהדר ביה ולא מוכר, דמי שהוטל עליו ידו על העליונה, מיהו היכא דהדר איקר מקמי דליקום המקח בידיה דלוקח קיום גמור, מוכר נמי מצי למהדר ביה, דהשתא מיהת שייך ביה במוכר מי שהוטל עליו ידו על העליונה. וה"ה היכא דנתאונה מעיקרא מוכר וחזר והוזל המקח, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

אשתכח השתא דהיכא דנתן לו מעות ולא משך ממנו הפירות איתא לדרב חסדא לענין קבולי עליה מי שפרע כדברירנא לעיל (ד"ה לעולם) אליביה. ואע"ג דאדחייא לה סייעתיה ממתני' לא מידחייא שמעתיה בהכי, דהא ליכא מאן דפליג עליה, ולא דחינן מימרא בדילמא. אבל היכא דמשך, לא שנא נתן לו מעות ולא שנא לא נתן לו מעות לא משכחת ליה להאי דינא אליבא דהלכתא אלא בדזבין ליה שוה כך וכך בפירוש ואשתכח דהוי שוה טפי מן הכין אי נמי בבציר מן הכין, דאפי' לרבא דפסק הלכתא שתות קנה ומחזיר אונאה, דאלמא לא מצי חד מיניהו למהדר ביה, בהא מודי. דע"כ לא קאמר רבא התם אלא היכא דליכא מקח טעות בתנאה, אבל היכא דאיכא מקח טעות בתנאה דאתני בהדיה דמזבין ליה מאי דשוה כך וכך ואשתכח דשוה פחות מכאן או יתר מכאן, מודה רבא דמקח טעות הוא, מידי דהוה אכולהו תנאי דעלמא.

והני מילי בשתות, וא"צ לומר ביתר משתות, אבל בפחות משתות אע"ג דא"ל שוה שמונה ואשתכח דלא שוה אלא שבע לאו מקח טעות הוי ולא אונאה הוי, מאי טעמא, כיון דקי"ל דפחות משתות מחילה הויא שוה בשוה הוא. תדע דהא תנן בפ' ארבע אבות (ב"ק יד,ב) שום כסף ושוה כסף, ואמרינן עלה מאי שוה כסף ופרישנא דבר השוה כל כסף ומאי ניהו קרקעות דאין להם אונאה, אלמא כיון דאין להם אונאה אע"ג דגבי אינשי שוה טפי מן הכין שוה כל כסף קרינא ביה. הכא נמי כיון דפחות משתות הויא מחילה, שוה בשוה קרינא ביה ולא מקח טעות הוא.

ואפילו בשתות נמי, הני מילי היכא דאתני בהדיה הכין בפירוש, אבל בסתמא לא שנא מכר לו שוה חמש בשש ולא שנא שוה שש בחמש, כיון דליכא מקח טעות אלא אונאה בלחוד הוא דאיכא, הא קי"ל קנה ומחזיר אונאה. דל"ש הוקרו או הוזלו ול"ש תרעא כדמעיקרא, לא משכחת לה דמצי חד מיניהו למיהדר ביה מסתמא בשמשך אלא לרבי יהודה הנשיא, ולית הלכתא כותיה.

אלא מיהו ה"מ בשתות, אבל ביתר משתות אפי' בסתמא נמי איתא לדרב חסדא, דההוא דנתאונה מעיקרא בלחוד הוא דיכיל למהדר ביה, דאלו האיך אחרינא לא מצי למהדר ביה, דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך, השתא דאוניתן מצית הדרת בך. דהשתא היכא דאיכא מקח טעות בתנאי דשייך תנאה בתרויהו לא מצי למהדר אלא ההוא דנתאונה בלחוד, היכא דלא אתי מקח טעות אלא מחמת אונאה גרידתא לא כל שכן.

ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בפרק הזהב (ב"מ נ,ב) איבעיא להו ביטול מקח לרבנן לעולם חוזר או דילמא בכדי שיראה לתגר או לקרובו מאי איכא בין שתות ליתר משתות, איכא דאלו שתות מי שנתאונה חוזר יתר משתות שניהן חוזרין, ואסיקנא אמר רבא הלכתא פחות משתות קנה מקח יתר משתות בטל מקח, דשמעת מינה דיתר משתות שניהן חוזרין.

שתי תשובות בדבר, חדא דכי אמרי' יתר משתות שניהן חוזרין, למאי דסלקא דעתין מעיקרא דשתות נמי רצה קנה וא"ל תן לי מה שאוניתני רצה מבטל את המקח, כי טעמיה דרבי יהודה הנשיא, ואמטול הכי קא מבעיא לן אם כן מאי איכא בין שתות ליתר על שתות, הא אידי ואידי מי שהוטל עליו יכול לבטל את המקח, וזה וזה בכדי שיראה לתגר או לקרובו. וכ"ת איכא דאלו שתות רצה קנה ונוטל אונאה רצה חוזר ואלו יתר משתות חוזר ותו לא מידי, אינו משום דנתאונה יתר משתות מגרע גרע. וכ"ת שאני יתר משתות דליתינהו לזביני מעיקריהו וליכא למימר קנה ומחזיר אונאה, אם כן תרויהו נמי להדרו בהו, ואמטול הכי אצטריכינן למימר דשתות מי נתאונה חוזר יתר משתות שניהן חוזרין. מיהו השתא דפסק רבא הלכתא דשתות קנה ומחזיר אונאה ולא מצי חד מיניהו למיהדר ביה ליכא לאקשויי מאי איכא בין שתות ליתר משתות, דהא ודאי איכא טובא, דאלו שתות גופיה לא מצי חד מיניהו למהדר ביה ואלו יתר על שתות מי נתאונה חוזר.

ועוד דכד מעינת בה שפיר מסתברא דהא דאמרינן מעיקרא יתר על שתות שניהן חוזרין, לאו למימרא דכל חד מיניהו מצי לבטולי למקח בעל כרחיה דחבריה, אלא דאע"ג דגבי שתות קס"ד דמי שהוטל עליו ידו על העליונה רצה קנה ונוטל אונאה רצה חוזר בו, הכא גבי יתר משתות הא קמ"ל דמי שהוטל עליו נהי דיכול לחזור בו ולבטל את המקח לגמרי, מיהו אי בעי לקיומיה למקח ולמימר ליה לחבריה תן לי מה שאוניתני מצי חבריה למימר ליה אי ניחא לך לקיומיה למקח בהני דמי לחיי ואי לא בטליה למקח לגמרי. והיינו דאמרי' שתות לטעמיה דר' יהודה הנשיא מי נתאונה חוזר, ואם רצה לקיים את המקח ולומר לו תן לי מה שאוניתני אין חבירו יכול לחזור בו ולבטל את המקח, ואלו יתר על שתות שניהם חוזרין, שכשם שהמתאונה יכול לומר או תן לי מה שאוניתני או יבטל המקח, כך המאונה יכול לומר או זכה במקחך בדמים שפסקת מתחלה או יבטל המקח. ובהא אפי' רב חסדא מודה, דע"כ לא קאמר רב חסדא אלא היכא דניחא ליה למתאונה לקיומיה למקח בדמי קמאי ולממחל על ההיא אונאה, דלא מצי האיך לבטוליה למקח דא"ל אי לאו דאוניתן לא מצית הדרת בך, אבל היכא דלא ניחא ליה למתאונה לממחל אאוניתיה מודי רב חסדא דמצי האיך למימר ליה אי ניחא לך לקיומיה למקח בדמי קמאי לחיי דאי לא בטליה למקח ושקול את דידך ואשקול אנא דידי. וה"ה אליבא דהילכתא היכא דאתני בהדיה דשוה כך וכך, אי נמי בסתמא ביתר משתות לדברי הכל, (וכשם) [דכשם] שהמתאונה יכול לומר לו או תן לי מה שאוניתני או יבטל המקח כך חבירו יכול לומר לו או זכה במקחך בדמים שפסקת או יבטל המקח.

הילכך ל"ש היכא דנתן לו מעות ולא משך הימנו פירות, דבין נתאונה בשתות בין יתר משתות איתא לדרב חסדא לענין קבולי עליה מי שפרע כדפרישנא, ולא שנא בשמשך היכא דאתני בהדיה דשוה כך וכך ואשתכח טעותא בשתות או ביתר משתות, אי נמי יתר משתות ואפילו בסתמא, בכולהו יד המתאונה על העליונה, רצה עומד במקחו בדמים שפסק, רצה מבטל את המקח לגמרי. אבל אם רצה לקים את המקח על מנת לתבוע את האונאה, הרי חבירו יכול לומר לו או זכה במקחך בדמים שפסקת או יבטל המקח מעיקרו, כדברירנא לעיל מההיא דאמרינן יתר על שתות שניהם חוזרין ומשמעתיה דרב חסדא דלא מתרצן תרויהי אלא בהכי:

צג. והא דתנן שחמתית ונמצאת לבנה אמר רב פפא ש"מ האי שמשא סומקתי היא. כלומר מדקרי לה תנא לסומקתי שחמתית כדכתיב (בראשית ל,לה) וכל חום בכשבים ומתרגמי' כל דשחום, ולא נקרא האדום חום אלא לפי שדומה לחמה, ש"מ האי שימשא סומקתי היא. תדע דקא סמקא בצפרא ופניא והאי דלא חזינן ליה כוליה יומא נהורין הוא דלא (נהרי) [ברי].