יד רמה על בבא בתרא ו:

נח. אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה המשכיר בית לחבירו בבירה גדולה משתמש בכותליה ובזיזיה עד ארבע אמות ובעובי הכותל במקום שנהגו. מאי משתמש בכותליה, לקבוע בהן מסמר ולסמוך לה סולם, ובזיזיה לתלות בהן כלים. ומאי עד ארבע אמות בגובה הכותל, אבל מארבע אמות ולמעלה לא משתעבדי ליה. ובעובי הכותל מלמעלה במקום שאינו גבוה יותר מארבע אמות, במקום שנהגו להשתמש בעובי הכותל מלמעלה, אבל מקום שנהגו שלא להשתמש בכך לא, דאמר ליה כדמשתמשי איניש הוא דאוגרנא לך. אבל בתרבץ אפדני לא. והוא מלוסה של חצר. קסבר ארבע אמות דלפני פתחו דקנו ליה לבעל הבית מחמת הבית הכא נמי משתעבדי ליה לשוכר לפירוק משאו, שאר החצר דלית ליה לבעל הבית זכותא בגויה מחמת הבית אלא מחמת זכותא דאית ליה בחצר גופה נמי לא משתעבדי ליה לשוכר אלא לדריסת הרגל, דבית אוגר ליה חצר לא אוגר ליה, דשוכר כלוקח דמי. ורב נחמן דידיה אמר אפילו בתרבץ אפדני. שוכר עדיף מלוקח, דהא מחייב לתקוני ליה כל מידי דמעשה אומן מה שאין כן בלוקח. וקי"ל כוותיה. אבל רחבה שאחורי הבתים לא רבא אמר אפילו ברחבה שאחורי הבתים. וקי"ל כרבא דבתרא הוא. ודוקא היכא דליכא מנהגא בהא מילתא [דאי איכא מנהגא] כמנהגא עבדינן דקי"ל בכל כי האי גונא הכל כמנהג המדינה:

נט. אמר רבינא האי כשורא דמטללתא עד תלתין יומין לא הוי חזקה לבתר תלתין יומין הוי חזקה ואי סוכה דמצוה הוא עד שבעה יומי לא הוי חזקה לבתר שבעה יומי הוי חזקה ואי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה. מאי כשורא דמטללתא, קורה שנועצין אותה בכותל לסכך על גבה. היכא דדעצה איניש בגודא דחבריה, עד תלתין יומין לא הוי חזקה, דסתם שאלה תלתין יומין ואימור משאל שיליה לגודא מיניה בתורת ארעי, טפי מתלתין יומין הוי חזקה דמוחיל מחיל גביה. ואי סוכה דמצוה היא, עד שבעה יומי לא הוי חזקה דסתם יומי עראי דידה שבעה יומי, טפי משבעה יומי הוי חזקה דלא איבעי ליה לשהויה טפי. וכי תימא מאי הוי ליה למעבד, לסלקה ביומא דשביעי, הא תנן (סוכה מח,א) סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו דאפשר דמתרמיא ליה סעודתא ביני שמשי ובעי למיכל בה. ועוד הא מדקאמרינן עד שבעה יומי לא הוה חזקה לבתר שבעה יומי הוי חזקה שמע מינה דלכולהו שבעה שאילה ליה ולא מיחייב לסלוקה אלא לבתר שבעה, ואמטול הכי לא קיימא ליה חזקה אלא לבתר שבעה. לסלקה בליליא, שמיני חג עצרת היא ואסיר. לעולם דמסליק ליה ביומא דשביעי סמוך לבין השמשות, וכי תימא והא בעי למיתב בה ביומא דשמיני דקי"ל מיתב יתבינן ברוכי לא מברכינן, הכא במאי עסקינן בבני ארץ ישראל דלא יתבי ביה אלא עד בין השמשות דשביעי, ואי משום דמתרמיא ליה סעודתא בעי מיכל בה, כיון דמטי בין השמשות ולא אתרמיא ליה מידע ידע דלא אכיל עד ליליא. וכי קתני מתני' לא יתיר את סוכתו מבעוד יום טובא קאמר כדקתני בהדיא גמר מלאכול לא יתיר את סוכתו. תדע דהא אמרינן עלה (שם) אין לו מקום להוריד כליו מהו, ומסקנא דאי סוכה קטנה היא פוחת בה ארבעה, וכי היכי דאית ליה רשותא למפחת בה ארבעה דקא מיפסלא לה בהכי הכי נמי אית ליה רשותא למישמט מינה חדא כשורא אפילו מבעוד יום. דיקא נמי מדקאמרינן לבתר שבעה יומי הוי חזקה, אלמא מכי חליף יומא דשביעי לאלתר הוי חזקה, ואי דלא הוי [ליה] לסלוקה ביומא דשביעי כי חליף יומא אמאי הוי חזקה לאלתר.

אלא אי קשיא הא קשיא, כיון דהאי כשורא דמטללתא בסתמא קא מיירי, דליכא סהדי דשיליה לדוכתא מיניה, דמסתמא אמרינן אימור בתורת ארעי הוא דדעצה בגודא דחבריה, ואמטול הכי לא קפיד חבריה עלויה, ואמטול הכי לא הוי חזקה עד דשלמי סתם יומי שאלה דאינון סתם יומי עראי דידה, אי הכי גבי סוכה דמצוה לבתר שבעה יומי אמאי הוי חזקה. ודילמא האי גברא לסתם יומי שאלה קא נחית ולאו לצורך סוכה דמצוה בלחוד הוא דדעצה אלא לטללא בעלמא אצטריכא ליה, וכיון דאיתרמי ליה חג הסוכות ברישא נפק בה ידי חובתיה ושבקה לשאר יומי עראי דידה. ומארי גודא נמי כל כמה דלא שלמי סתם יומי ארעי בשאר טללי לא קפיד עילויה, דאטו משום דאתרמי להו שבעת יומי דסוכה דמצוה ברישא מגרע גרע. אלא מסתברא דהא דקאמרינן אי סוכה דמצוה היא עד שבעה יומי לא הוי חזקה לאו בדאתרמי להו יומי סוכה ברישא קאמרינן דאם כן לא הויא חזקה אלא לבתר תלתין יומין, אלא בדאתרמי להו לבתר תלתין יומין קאי, ואסיפא דמילתיה קאי דקאמרינן לבתר תלתין יומין הוי חזקה ועלה קאמר אי סוכה דמצוה היא כלומר אי אתרמי חג הסוכות לבתר תלתין יומין בלא הפסק בנתים איכא למימר דמשום מצות סוכה לא קפיד עלויה הלכך לא הוי חזקה עד דחלפי שבעה יומי דסוכה.

ואי חבריה בטינא וחזייה מארי גודא ושתיק לאלתר הוי חזקה. ומאי שנא מדרב ענן דאהדר גודא בארעא דלאו דיליה (לקמן בבא בתרא מא,א) וקאמרי' התם דלא קימא ליה חזקה לאלתר. וכי תימא דילמא התם בכותל אבנים צבורות לגדר כדרך שמסדרין אותן דרך בנין בלא טיט סביבות השדות, דאי הוה מיחבר בטינא לאלתר הוי חזקה, נהי דפליגי רבנן בין היכא דחבריה בטינא להיכא דלא חבריה בטינא במידי דעבידי אינשי למשיליה מאחריני בתורת ארעי משום דלא אפשר ליה לשואל למעבד כדנפשיה, כגון כשורא דמטללתא דדעיץ ליה לחד סיטרא בגודא דנפשיה מחד גיסא ולית ליה לדיליה מהך גיסא גודא אחריני למדעציה ארעי, ואמטול הכי לא קפיד חבריה עילויה בגו תלתין יומין, מיהו אהדורי גודא בדוכתיה אחרינא דלא הוה קאי מעיקרא לא שייך ביה עראי, דמאי דקמא דלא אהדריה בדוכתיה כדמעיקרא, אלא על כרחיך כל היכא דמהדר ליה לתורת קביעותא קא מכוין ואע"ג דלא חבריה בטינא נמי תהוי ליה חזקה. אלא מסתברא דלא דמי כשורא דמטללתא לאהדורי גודא בארעא דחבריה, דאלו בכשורא דמטללתא תשמיש גופיה לא הוי חזקה אלא לההיא תשמיש בלחוד ואי בעי לאוספי עליה תשמישא אחרינא לאו כל כמיניה, ואמטול הכי לא בעינן שלש שנים, דכי בעינן שלש שנים במידי דמיקני ליה גופה דארעא דכיון דבעי טענת מכרת לי או שנתת לי במתנה אמרינן ליה אחוי שטרך, הילכך אי אחזיק ביה שלש שנים אמרינן האי שטרא הוה ליה ואירכס דטפי מתלת שני לא מזדהרי איניש בשטריה כדבעינן למימר קמן בפרק חזקת הבתים (בבא בתרא כט,א), ואי לא לא מהימן דעד תלת שני מזדהר איניש בשטריה ואם איתא דקושטא קאמר לחוי שטריה. אבל לתשמישא בעלמא, והוא הדין לניזקין, כיון דבשתיקה בעלמא קיימא חזקה, כדבעינן לברורי בפ' חזקת הבתים ממעשה דאפיקו ליה קור קור מהכא (להלן בבא בתרא כג,א) ומכמה ראיות, לא שייך ביה שטרא כי היכי דלימא ליה אחוי שטרך, הלכך לא בעי שלש שנים אלא בתורת קבע ובתורת ארעי תליא מילתא. וכל היכא דלא מלו להו תלתין יומין דאינון יומי עראי דידה לא הויא חזקה ומכי מלו להו תלתין יומין ואתברר דחזייה ניזק ושתיק הויא חזקה דודאי לקביעותא קא מכוין וידע ניזק וקא מחיל, מידי דהוה אכשורא דמטללתא. והוא הדין לחלונות וזיזין היוצאין לרשות היחיד או לחצר השותפין דכולהו בגו תלתין יומין איכא למימר דלתורת ארעי קא נחית, ואי עביד בהו מילתא דקביעותא לאלתר הויא חזקה, דומיא דכשורא דמטללתא דאי חבריה בטינא לאלתר הויא חזקה, והוא דחזי לתשמישתיה כדבעי' למימר קמן. ואלו גודא דרב ענן לאו תשמישתא גרידא הוא כי היכי דתהוי ליה חזקה לאלתר או בתלתין יומין, אלא מקנא גופא דארעא הוא דהא לא משתייר ליה למארי ארעא זכותא ולא הנאה בההוא דוכתא דאהדרוה לגודא בגויה כלל, ואמטול הכי בעי שלש שנים ובעי נמי טענה כדבעינן לפרושה בדוכתא (לקמן פ"ג סי' א). אבל לתשמישתא בעלמא אי נמי לנזקין בתלתין יומין סגייא אי נמי לאלתר היכא דעבד ביה מילתא דקביעותא (אע"ג דע"כ). והוא דחזי לתשמישתיה, דאע"ג דעבד ליה מלבן דהיא מילתא דקביעותא לא הויא חזקה.

וכולהו נמי לא אמרן אלא דאיכא סהדי דחזייה ניזק ושתיק אבל היכא דליכא סהדי דחזייה ושתיק, אף ע"ג דעבד ביה כולהו אנפי דקביעותא לא הוי חזקה עד שלש שנים, דהתם ודאי מגו דאי בעי אמר פייוסי פייסתך ואיפייסת לי ושטרא הוה לי ואירכס כי אמר ליה בריא לי דחזית ושתקת מהימן, אבל בבציר משלש שנים לא מהימן דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה, דאזיל כל חד וחד ועביד מידי דמזיק ליה לחבריה אי נמי דמשתמש בגודא דחבריה שלא בפניו ולא מתידע ליה לחבריה עד כמה ירחי וקיימא ליה חזקה, א"כ לקתה מדת הדין דמאי הוי ליה למארי ארעא למעבד. ועוד הא דאמרינן אי חבריה בטינא לאלתר הוי חזקה, אי ס"ד לא בעי ראיה דחזא ניזק ושתק אמאי הוי חזקה, הא לא ידע דלימחי. אלא ע"כ כל היכא דלא אתברר דחזייה ניזק ושתק לא קיימא ליה חזקה בפחות משלש שנים, לא שנא למחזיק גופיה ולא שנא ליורש או ללוקח דאתו מחמתיה, דלא טענינן להו ליתמי או ללוקח אלא מילתא דאי טעין לה מוריש או מוכר הוה מהימן עליה בלא ראיה כדבעינן לברורה בפרק חזקת הבתים (סי' ריא). ואפילו בשלש שנים נמי דוקא במילתא דעבידא לאגלויי, אבל במילתא דלא עבידא לאגלויי, כגון דלא מצי חזי לה אלא מדעתיה דמזיק לא קיימא ביה חזקה אלא בסהדי דראה וניפייס, מידי דהוה אשכוני גואי (לקמן בבא בתרא כט,ב) ואבורח מחמת מרדין (לקמן בבא בתרא לח,ב) גבי חזקת הבתים דלא קיימא עליהו חזקה ואפילו לאחר כמה שנים משום דלא ידעי דלימחו. וההיא דתנן (לקמן בבא בתרא כג,א) גבי שובך ואם לקחו אפילו בית רובע הרי הוא בחזקתו, בדאחזיק בה מוכר או לוקח שלש שנים קאי דלא בעי ראיה דחזיה ניזק ושתיק. ומאי איכא בין מוכר ללוקח, דאלו גבי מוכר כי לא טעין ברי לי דחזית ושתקת לא קיימא ליה חזקה, ואלו גבי לוקח אע"ג דלא טעין איהו נמי טענינן ליה אנן כדבעינן לברורה בדוכתה (שם סי' פג).

ברם צריך את למידע דהאי כשורא דמטללתא דקאמרינן דעד תלתין יומין לא הוי חזקה היכא דהאי כותל דקא מחזיק ביה ידיעא מילתא דהוי כוליה מעיקרא, אבל כותל חצר של שנים שנפל דקימא לן מד' אמות ולמעלה אין מחייבין אותו לבנות, אי אגבהיה חד מינייהו למעלה מארבע אמות כדמעיקרא ואתא חבריה ודעיץ ביה כשוריה באנפי מאריה ושתיק, לאלתר הוי חזקה, דכיון דאי בעי יהיב ליה פלגו הוצאה ומשתמש ביה בעל כרחיה, דהא מעיקרא כוליה דתרווייהו הוה, השתא נמי דאשתמש ביה ושתיק ליה חבריה הרי זה בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן. ודיקינן לה להא מילתא מדאמר רב נחמן (לעיל ע"א) בי כורי לא הוי חזקה, טעמא דעביד בי כורי ותו לא מכלל דאי עילינהו חבריה לכשוריה התם לאלתר הוי חזקה. ודוקא בכותל חצר שנפל כי האי גוונא כדפרישנא טעמא, אבל היכא דהוי גודא מעיקרא דחד מינייהו אע"ג דשבקיה לחבריה למדעץ ביה כשוריה לא הוי חזקה אלא לההוא תשמישא בלחודא אבל אי טעין דאנא יהיבנא לך פלגו אוזינקא אדעתא דמהוי פלגא דידי לא מהימן אלא בראיה, דהא אי הוה בעי מעיקרא למכפייה בדינא להכי לאו כל כמיניה, הילכך כי טעין נמי דיהיב ליה פלגא אוזינקא אדעתא דמהוי פלגו גודא דידיה לא מהימן אלא בראיה ברורה:

ס. אמר אביי שני בתים בשני צידי רשות הרבים זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו זה שלא כנגד זה ומעדיף. מאי טעמא, משום דתרווייהו מזקי אהדדי. ואי הוו סמיכי להדדי הוי עבדי חד מעקה באמצע כי דינא דחצר, השתא דמפלגי מהדדי ולא אפשר לחיוביה לחד מינייהו למעבדיה לכוליה דתרוייהו כהדדי נינהו, ולא למעבד כל חד מינייהו מעקה גביה דאית להו פסידא לתרוייהו, אלא זה עושה מעקה לחצי גגו לסלק היזק ראיתו מחבירו וזה עושה מעקה לחצי גגו לסלק היזקו מחבירו. ודוקא זה שלא כנגד זה, דאי זה כנגד זה אכתי איכא היזק ראיה מפלגא דלית ליה מעקה, אלא זה שלא כנגד זה שנמצא כל אחד זה מסלק היזק ראיתו מעל חצי גגו של חבירו וממילא מסלק נמי היזק ראית חבירו מעל חצי גגו דבעל מעקה, וכן השני לחצי הגג השני ונמצא היזק ראיה מסתלק משניהם. ודוקא במעדיף, שאין כל אחד מהן עושה מעקה לחצי גגו בצמצום, דא"כ כי קיימי באלכסון קא חזו להדדי, אלא כל אחד מהם חייב להעדיף מעקה שלו יתר מחצי גגו כדי שלא יוכל אחד מהן לראות מה שבגגו של חבירו כלל. ודוקא בגגין העשויין לדירה כעין בית או חצר דאי לאו הכי לית בהו היזק ראיה, דבהדיא אמרינן לקמן אבל בין גג לגג לא.

ודייקינן מאי אירייא רשות הרבים אפילו רשות היחיד נמי. ופריק רשות הרבים אצטריכא ליה סד"א מצי אמר ליה סוף סוף לא קא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים קמ"ל דאמר ליה בני רשות הרבים ביממא חזו לי בליליא לא חזו לי את בליליא נמי חזית לי בני רשות הרבים כי קאימנא חזו לי כי יתיבנא לא חזי לי את כי יתיבנא נמי חזית לי בני רשות הרבים כי מעייני חזו לי כי לא מעייני לא חזו לי את כי לא מעיינת נמי חזית לי. ואי קשיא לך מאי שנא מהא דתנן (לקמן בבא בתרא ס,א) אבל פותח הוא לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון דאמר ליה סוף סוף לאו קא בעית איצטנועי מבני רשות הרבים, לא דמי, דאלו התם כיון דהאי פתח והאי חלון לא גביהי מארבע אמות ויכלי בני רשות הרבים למחזי מאן דקאי בביתא בין היכא דקאים בין היכא דיתיב ואע"ג דלא מעייני נמי דהא להדי רשות הרבים קיימי, מצי אמר ליה סוף סוף לא קא בעית לאצטנועי מבני רשות הרבים, אבל גבי גגין דגביהי טובא ולא מצו בני רשות הרבים למחזי עד דמדלו עינייהו ומיכוני לעיוני ואי קאי בעל הגג חזו ליה וכי יתיב [לא] חזו ליה לא מצי אמר ליה סוף סוף לאו קא בעית לאצטנועי מבני רשות הרבים דאמר ליה היזקך נפיש טפי מדבני רשות הרבים.

וכי תימא תינח מטעמא דכי יתיבנא לא חזו לי וכי [לא] מעייני לא חזו לי, דשייך גבי גגין דגביהי ארבע אמות ולא שייך גבי פתחים וחלונות דלא גביהי ארבע אמות, אלא כיון דבין גבי גגין בין גבי פתחים וחלונות בני רשות הרבים ביממא שכיחי התם בליליא לא שכיחי, אפי' גבי פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון נמי ליעכיב מטעמא דבני רשות הרבים ביממא חזו לי בליליא לא חזו לי את בליליא נמי חזית לי, מידי הוא טעמא הכא אלא משום דנפיש היזיקיה מדבני רשות הרבים מה לי נפיש מחד אנפא מה לי מתרי תלתא אנפא. לא תקשי לך, דכי אמרינן גבי גגין בני רשות הרבים ביממא חזו לי בליליא לא חזו לי לאו משום דביממא שכיחי בליליא לא שכיחי, דכיון דזימנין דמיקרו וחלפי בליליא ולאו אדעתיה דבעל הפתח ודבעל חלון לא סגייא דלא מצטנע כל שעתא מחמתיהו ומצי אמר ליה סוף סוף לאו קא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים, אלא הכא גבי גגין משום דלא מצו חזו ליה בליליא הוא דקאמר ליה, וכולה מילתא משום דגביהי גגין מרשות הרבים היא, דכי קאמרינן דבני רשות הרבים בליליא לא חזו ליה היכא דכי יתיב אפי' ביממא לא חזו ליה קאמרינן, וכי האי גונא לא משכחת לה אלא היכא דגביה גג טובא ודחיקא רשות הרבים. והוא דלא יתיב אשפת הגג דא"כ לא סגייא דלא חזי ליה מתתאי, אי נמי דרויח גג טובא ויתיב ברחוק משפת הגג שיעור דלא חזו ליה, דכל כי האי גוונא איידי דדחיק דוכתא ולא אתיא ליה נמי חזיתא אלא באלכסון כי קאים נמי לא שלטא ליה עינא דבני רשות הרבים אפילו ביממא אלא על ידי הדחק, וכל היכא דביממא לא שלטא ביה עינא אלא על ידי הדחק בליליא לא שלטא ביה עינא כלל. ואלו בעל הגג איידי דמקרב לגביה טפי ועוד דקאי לקבליה בכיוון אפילו בליליא נמי חזי ליה. ומנא תימרא דכי קאמרינן דלא חזו ליה בליליא שיעור דכי יתיב לא חזו ליה אפילו ביממא קאמרינן, דהא כי מיירי דלא חזו ליה בליליא דומיא דמיירי דחזו ליה ביממא הוא, וכי קאמרינן דחזו ליה ביממא כי קאי הוא דקאמרי דאלו כי יתיב הא קאמרינן דביממא לא חזו ליה כלל, ואשתכח דאהאי שיעורא הוא דקאמרינן ביממא חזו ליה היכא דקאי ואלו בליליא אע"ג דקאי נמי לא חזו ליה. ואם נפשך לומר דהני תלתא טעמי דאביי לאו שיעורא מיירו ולא זו אף זו קאמר, דלא מבעיא היכא דגביהי גגין טובא ודחיקא לה רשות הרבים דביממא חזו ליה ובליליא לא חזו ליה כלל, אלא אפי' היכא דלא גביהי כולי האי אלא שיעור דחזו ליה נמי בליליא מצי אמר ליה בני רשות הרבים כי קאימנא חזו לי כי יתיבנא לא חזו לי את לכי יתיבנא נמי חזית לי, ואפילו היכא דרויחא רשות הרבים ולא גביהי גגין כולי האי אי נמי דלא רויחי גגין ולא גביהי אלא שיעור דכל היכא דיתיב נמי חזו ליה אפילו בליליא מצי אמר ליה בני רשות הרבים כי מעייני חזו לי כי לא מעייני לא חזו לי ואפילו ביממא את כי לא מעיינת נמי חזית לי ואפי' בליליא.

אשתכח השתא דכל היכא דקיימן תרתי רשויות בשני צידי רשות הרבים לא מחייבינן להו לסלוקי היזק ראיה מהדדי אלא היכא דנפיש היזיקיה דהאי מזיק מדבני רשות הרבים, כגון דאיכא טעמא דבני רשות הרבים ביממא חזו לי בליליא לא מצו חזו לי את בליליא נמי חזית לי, אי נמי דאיכא טעמא דכי יתיבנא חזו לי כי קאימנא לא חזו לי אי נמי טעמא דכי מעייני חזו לי כי לא מעייני לא חזו לי ואת כי יתיבנא ולא מעיינת נמי חזית לי. אבל היכא דליכא חד מהני טעמי אע"ג דאיכא טעמא דביממא חזו לי בליליא לא חזו לי מחמת דלא שכיחי דאזלי ואתו לא לחייב לסלוקי היזק ראיה, דהא גבי פתח וחלון דאיכא האי טעמא ולא מצי מעכב, דאע"ג דלא שכיחי כיון דזימנין דמיקרו וחלפי ולאו אדעתיה לא סגייא דלא מצטנע מינייהו ומצי אמר ליה סוף סוף לאו קא בעית אצטנועי מבני רשות הרבים:

סא. אמר מר זה עושה מעקה לחצי גגו וזה עושה מעקה לחצי גגו פשיטא לא צריכא אע"ג דקדים חד מינייהו ועבד מעקה לחצי גגו מהו דתימא מצי אמר ליה האיך שקול אוזינקא ועבידי לכוליה קא משמע לן דאמר ליה את מאי טעמא לא עבדת דלא תתרע אשיתך אנא נמי לא תתרע אשיתאי:

סב. אמר רב נחמן אמר שמואל גג הסמוך לחצר חבירו עושה לו מעקה ארבע אמות. כלומר בעל הגג עושה לו מעקה ארבע אמות לגגו לסלוקי היזק ראיה מבעל חצר משום דבעל הגג מזיק ליה לבעל חצר ובעל חצר לא מזיק ליה לבעל הגג, דגגין לית בהו היזק ראיה משום דלא עבידי לדירה. אבל בין גג לגג לא. דהא לית ליה לחד מינייהו היזק ראיה. ורב נחמן דידיה אמר אין זקוק לו לארבע אמות אבל זקוק הוא למחיצה עשרה למאי [אי] להיזק ראיה ארבע אמות בעינן אי לנתפס עליו כגנב בבציר מהכי סגייא לעולם לנתפש עליו כגנב ובעשרה טפחים לא מצי משתמיט ליה בציר מעשרה מצי משתמיט ליה אמר אימצורי קא ממצרנא. והוא פישוט עצמות. וקי"ל כרב נחמן. ודוקא בגגין שאינן עשוין לדירה כעין בית או כעין חצר, אבל בגגין העשויין לדירה אפילו כעין תשמישתא דחצר מעקה ארבע אמות בעו כדאביי. והוא הדין נמי לענין גג הסמוך לחצר חבירו, דוקא בגג שאינו עשוי לדירה דבעל הגג מזיק ליה לבעל חצר ובעל חצר לא מזיק ליה לבעל הגג, אבל בגג העשוי לדירה תרווייהו כהדדי נינהו ועושין מעקה ד' אמות בין שניהם באמצע.

מיתיבי אם היתה חצירו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו. משום דבעל חצר לא מזיק ליה לבעל הגג דהא אינו עשוי לדירה ובעל הגג לא מזיק ליה לבעל החצר דהא חצר גביהא מיניה, (והא) [והוא] דגביהא ארבע אמות, אלמא כיון דלא מזיק ליה חד מינייהו לחבריה בהיזק ראיה לא מחייבינן ליה לחד מינייהו למעבד מעקה לנתפס עליו כגנב, דאם כן נהי דבעל הגג לא חיישינן ליה דהא חצר גביהא מיניה ולא מצי למימר אימצורי אימצרנא וסליק דהא לא מצי למיסק אלא בכונה, אלא בעל חצר ליחוש ליה דמצי אמר מצורי קא ממצרנא ונפלי, אלא לנתפש עליו כגנב לא חיישינן, וקשיא לרב נחמן. ופריק מאי אין זקוק לו אין זקוק לו לארבע אמות אבל זקוק הוא למחיצה עשרה. דמחייבינן ליה לבעל חצר למעבד מחיצה גבוהה עשרה טפחים כדי שיתפס עליה כגנב. וכן הלכתא. מיהא נמי שמעינן דשיעור מחיצה לסלוקי היזק ראיה ארבע אמות הוי:

סג. ושמעינן נמי דלא מיתפס איניש מרשות לרשות כגנב אלא היכא דחליף גודא בר עשרה פושכי. למאי נפקא מיניה למידייניה כדין הבא במחתרת:

סד. איתמר שתי חצרות זו למעלה מזו רב הונא אמר תחתון בונה מכנגדו ועולה ורב חסדא אמר עליון מסייע מלמטה ובונה. הא שמעתא לא מתוקמא אלא בשקרקע העליונה גבוה מן התחתונה ארבע אמות, דאשתכח דעליון מזיק ליה לתחתון דלא מצי לאצטנועי (לא) מיניה (ולא) בחצר, ותחתון לא מזיק ליה לעליון על כרחיה דהא מצי לאצטנועי מיניה בחצר העליונה כדבעינן למימר ולברורי לקמן. ואי דהוי קרקע העליון סלע וכיוצא בו שאפשר לבנות על גביו ואינו צריך להעמיק את יסודו של כותל בקרקע, כולי עלמא לא פליגי דלא צריך תחתון למבני ולא מידי, אלא עליון בונה על שפת קרקע חצרו ועולה עד ארבע אמות, דהיזק ראיה גיריה הוא ועל המזיק להרחיק את עצמו. אלא הכא במאי עסקינן בעפר או בסלע הבא בידים דאי בני עליה נפיל, הילכך צריך למבני מכנגד קרקע חצירו של תחתון ולאעמוקי ליה פורתא בקרקע כי היכי דניקום. ורב הונא ורב חסדא בהא פליגי, רב הונא סבר נהי דעל המזיק להרחיק את עצמו ולסלוקי היזק ראיה לית לך לחיוביה לעליון אלא מקרקע חצרו ועד ארבע אמות דהוא שיעורא דמסתלק ביה היזק ראיה, אבל למבני למטה מקרקע חצרו דלא מסתלק ביה היזק ראיה כלל לא מחייבינן ליה. ואע"ג דלא קאי בנין עליון בלא בנין התחתון ואשתכח דכולא מילתא לסלוקי היזק ראיה הוא ועל המזיק להרחיק את עצמו, מכל מקום מצי עליון למימר נהי דעל המזיק להרחיק את עצמו אבל למבני ליה לתחתון כותל ברשותיה הנאה דידיה הוא ולא מחייבנא למבני ליה לתחתון כותל ברשותיה, אלא תחתון אי ניחא ליה דלהוי כותל בריא באני מכנגד קרקע חצרו ועולה עד דמטי כנגד קרקע חצרו של עליון ועליון בונה מכנגד קרקע חצרו על גבי בנינו של תחתון ועולה עד ארבע אמות, ואי לא מצי עליון למימר הריני בונה מכנגדי על שפת קרקע חצרי ועולה ואי נפיל הדרנא ובנינא לה כמה זימני. ורב חסדא סבר כיון דמכל מקום מחייב עליון למבני כותל לסלוקי היזק ראיה דידיה מתחתון ולא סגייה ליה להאי בלא יסוד למהוי כותל בריא, אשתכח דאפילו חיובא דבנין התחתון נמי שייך גבי עליון דלא מיפטר עליון עד דבני כותל בריא. ובדין הוא דאי לא הויא ליה לתחתון הנאה בהאי כותל התחתון אלא לאוקומיה לעליון כי היכי לסלוקי היזק ראיה ותו לא, הוה מחייבינן לעליון למבני כוליה מקרקע התחתון עד דסליק למעלה מקרקע העליון ארבע אמות, דכולא מילתא לסלוקי היזק ראיה הוא ועל המזיק להרחיק את עצמו מכל מקום, אלא כיון דאית ליה הנאה לתחתון בהאי כותל התחתון מאנפא אחרינא דסמיך ליה מאי דבעי ולא חייש דילמא נתר מעפריה דעליון ואבניא עלויה, אשתכח דהנאה לתרווייהו הוא ומחייב עליון למיתב פלגא בבנין כותל התחתון, ואע"ג דנקט לישנא דסיוע לא משמע מינה דבציר מפלגא הוא דהא גבי כריא דנהרא דקאמרינן התם (בבא מציעא קח,א) תתאי מסייעי עילאי ועל כרחיך כולהו שוין, אלא כל היכא דעבידתא ברשותא דחד מינייהו היא נקיט גבי חיוביה דאידך לישנא דסיוע דמסייע בהדי האי. וכי תימא ונהי דתחתון נמי מתהני בהאי כותל התחתון מאנפא אחרינא, כיון דבלאו הכי הוה מחייב עליון למבני כולה לסלוקי היזק ראיה, השתא נמי דאתהני ביה תחתון למידי אחרינא והוה כזה נהנה וזה לא חיסר ולא ניחייביה לתחתון ולא מידי. שאני הכא דזה נהנה וזה חיסר הוא, דעומקא דחצרו דתחתון הוא דגרם ליה לעליון בנינא יתירא, והא דמיא לההיא דאמרינן בבבא קמא בפרק כיצד הרגל (כ,ב) בענין זה נהנה וזה לא חיסר גבי המקיף את חבירו בשלש רוחותיו שאני התם דאמר ליה את גרמת לי הקיפא יתירא.

וקי"ל כרב חסדא דתניא כוותיה. ודוקא כשחצרו של זה גבוהה משל זה ארבע אמות, אבל היכא דלא גביהא ארבע אמות תרווייהו חזו להדדי, הילכך כל כמה דחזו תרווייהו להדדי תרווייהו מוקי להדדי ותרווייהו שוו בענין הכותל עד דגבה גודא מארעיתיה דתתאי ארבע אמות, ומכי גבה גודא ארבע אמות רמי כוליה חיובא [על] העליון עד דגבה גודא מקרקע דידיה נמי ארבע אמות. וכי תימא וכי הוה קרקע עליונה גבוה מן התחתונה ארבע אמות נמי אכתי תרווייהו מזקי אהדדי, דלא מיבעיא כי קאי עליון קרוב לשפת חצרו ויתיב (עליון) [תחתון] כנגדו ברחוק מיסוד קרקעו של עליון מצי חזי ליה וא"כ תחתון נמי ליסיעיה לעליון עד דמסליק מיניה היזק ראיה. וכי תימא והיינו נמי דמחייבינן ליה לתחתון ליבני פלגא בכותל תחתון דאי לאו הכי הוה מחייבינן ליה לעליון למבני כוליה, א"כ הא דתניא לקמן אם היתה חצרו למעלה מגגו של חבירו אין זקוק לו אמאי אין זקוק לו לבעל הגג הא מזיק ליה לבעל חצר, אלא מסתברא דכי האי גונא כיון דעליון מצי לאצטנועי מתחתון לאתרחוקי משפת חצרו ולאשתמושי מיושב ותחתון לא מצי לאצטנועי מעליון בחצר כלל דאי בעי עליון למיקם או למיתב על שפת חצרו לא מצי תחתון לאצטנועי מיניה בחצר, עליון הוא דמזיק ליה לתחתון ותחתון לא מזיק ליה לעליון. וכי תימא הא תינח גבי שתי חצרות זו למעלה מזו, אלא סופא דקתני אם היתה חצרו למעלה מגגו של חברו אין זקוק לו, כיון דבעל הגג לא מיתזק כלל דהא בדלא עביד לדירה עסקינן מדלא דינינן ביה היזק ראיה לגבי חצר ובעל חצר מיתזק מיניה דבעל הגג פורתא אמאי אין זקוק לו והא תנן (לקמן בבא בתרא ס,א) לא יפתח אדם חלונותיו לחצר השותפין, והא חלון דזימנין דזוטר ולא מתחזיא כולה חצר מיניה ואפילו הכי מצי מעכיב. שאני דינא דחלון, דכיון דמצי חזי ליה לבעל חצר ולא מצי בעל חצר למחזייה לבעל חלון אשתכח דלא מצי בעל חצר לאצטנועי מיניה דזימנין דחליף וסבר ליכא דחזי ליה, אבל גבי שתי חצרות זו למעלה מזו דכי קאי עליון בדוכתא דחזי ליה תחתון מצי לעיוני ברישא אי קאי התם תחתון וחזי ליה כי היכי דנצטנע מיניה, אשתכח דהיזקא דתחתון לגבי עליון לאו היזקא הוא כי היכי דליחייביה לתחתון לסלוקי היזקיה:

סה. תניא כותיה דרב חסדא שתי חצרות זו למעלה מזו לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה אלא מסייע (מלמעלה) [מלמטה] ובונה היתה חצרו למעלה מגגו של חברו אין זקוק לו. ודוקא היכא דקרקע העליון גבוה מתחתון ארבע אמות כדפרישנא. ודוקא נמי בגג שאינו עשוי לדירה דלית ביה היזק ראיה. ואפילו הכי אין זקוק לו לארבע אמות אבל זקוק הוא למחיצה עשרה טפחים לנתפס עליו כגנב כדאוקימנא בהדיא לעיל: