יד רמה על בבא בתרא ה:

מז. אמר ריש לקיש הקובע זמן לחבירו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני אינו נאמן הלואי שיפרענו בזמנו אביי ורבא דאמרי תרווייהו עביד איניש דפרע בגו זמניה זימנין דאיתרמי ליה זוזי ואמר איזיל איפרעיה דכי מטי זימניה לא ליתי לטרדן. וקימא לן כריש לקיש כדבעינן למימר קמן. והא דריש לקיש לא מיתוקמא [אלא] היכא דתבעיה סמוך למישלם זימניה דליכא למימר מגו דיכיל למימר פרעתיך בזמני, אבל תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני איבעייא לן לקמן ולא אפשיט. והיכא דתבעיה סמוך למישלם זימניה לא אצטריכא ליה לריש לקיש אלא במלוה ע"פ ודוקא בעדים, דאי שלא בעדים כיון דאי בעי למימר לא לויתי מהימן השתא דאמר לויתי ופרעתי בתוך זמני הוה ליה כתבעו לאחר זמנו וא"ל פרעתיך בתוך זמני דאיבעיא לן לקמן ולא איפשיט:

מח. תנן כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ד"א בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן היכי דמי אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני פשיטא דבחזקת שנתן אלא לאו דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני מקמי מושלם בנין הכותל, ואפי' הכי מהימן. ופריק שאני התם דכל ספא וספא זימניה הוא. כלומר כל שורה ושורה של בניין זימניה הוא וחייב לתת לו חלקו מן ההוצאה שהוציא בבנין השורה ההיא, שהרי חובת כל הבנין מתחלתו מוטלת על שניהם. ונהי דמקמי דבני חד מינייהו מידי לא מצי אידך למימר ליה פרעתיך חלקי עמוד ובננו ממה שבידך, דהוה ליה מוציא מחבירו ועליו הראיה, אלא היכא דבני חד מינייהו חד דסאפא מדידיה ומקמי דבני אחרינא קא תבע ליה לחבריה למיתב ליה פלגו אוזינקא דההוא סאפא, כי האי גוונא ודאי אי טעין פרעתי חלקי משורה זו שבנית מהימן דכל ספא וספא זימניה הוא ובהא אפי' ריש לקיש מודה:

מט. ת"ש מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו לבנות סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן היכי דמי אילימא דאמר ליה פרעתיך בזמני דהיינו לבתר מושלם כותל הסמיכה, אמאי בחזקת שלא נתן אלא לאו דאמר ליה פרעתיך בתוך זמני מקמי דאגבהיה לכותל הסמיכה טפי מארבע אמות, דאכתי לא סמיך מידי (בעד) [נגד] התוספות, אלמא לא עביד איניש דפרע בגו זימניה. ודחינן שאני התם דאמר מי יימר דמחייבין לי רבנן. כלומר שאני התם דכל כמה דלא סמיך לא ידע דמחייב מידי לכי סמיך כי היכי דליזיל וליפרע קודם זמנו דמימר אמר מי יימר דמחייבין לי רבנן לכי סמיכנא. הדין הוא פשטא דשמעתא, מיהו חזינא להו לרבואתא דמפרשי לה הכי, שאני התם דאפי' אמר פרעתיך בזמני לא מהימן דאמר מי יימר דמחייבין ליה רבנן, ומסתבר כוותייהו כדבעינן למימר קמן (סי' נג):

נ. רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדין כאביי ורבא מר בר רב אשי עביד כריש לקיש. ואסיקנא והלכתא כריש לקיש ואפי' מיתמי ואע"ג דאמר מר הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה. ולא תימא דוקא במלוה בשטר אבל במלוה ע"פ לא, חדא דהא ברירנא לעיל (סי' מז) דעיקר שמעתיה דריש לקיש לא אצטריכא ליה אלא במלוה ע"פ, ועוד דכי איכא לפלוגי גבי יתמי בין מלוה בשטר למלוה ע"פ היכא דאיכא למימר אי הוה אבוהון קיים טעין פרעתי, אבל היכא דאי הוה טעין אבוהון פרעתי נמי לא מהימן לדידהו נמי לא טענינן להו, דלא טענינן להו ליתמי מידי דלא יכיל אבוהון למטען כדמיברר בפ' חזקת הבתים (לקמן בבא בתרא נב,א ושם סי' ריא), הילכך דינא דמלוה ע"פ ומלוה בשטר בהאי ענינא חד דינא נינהו, וש"מ דאפי' מלוה ע"פ כי האי גוונא היכא דמית לוה בגו זמניה גבי מיתמי בלא שבועה. והוא דלא טעני יתמי אנן פרענך בזימנך, ודוקא נמי במלוה בעדים ואין צריך לומר במלוה בשטר, אי נמי אע"ג דליכא שטר ולא עדים והוא דמודו יתמי דאוזפיה לאבוהון ומית בגו זימנא דקבע ליה ולא ידעי אי פרעיה אי לא. אבל היכא דליכא שטר ולא עדים וקא טעני יתמי אין יזיף ופרע בגו זימניה כי האי גוונא איבעייא לן לקמן ולא איפשיט אי אמרינן מה לי לשקר במקום חזקה או לא, ומספיקא לא מפקינן ממונא, וכל שכן מיתמי. ואי איכא לפלוגי בין מלוה בשטר למלוה בעדים בהדין עניינא בקטנים הוא דאיכא לפלוגי, דאי מלוה בעדים הוא אע"ג דמית בגו זימניה לא גבינן לה מיתמי עד דגדלי דאין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד ואשתכח דכל כמה דלא גדלי ליתיה לסהדותא כלל, ואי מלוה בשטר היא גבינן לה ואפי' מקטנים. דאי משום קבלת עדים שלא בפני בע"ד ליכא, דכיון דכי כתבוה לשטרא וחתימי עליה מחיים מדעתיה דלוה חתימי עליה, אי בשטרי דלא הקנאה בדאמר להו כתובו ואי בשטרי הקנאה סתם קנין לכתיבה עומד, וכמאן דאמר להו כתובו דאמי, כמאן דחתימיה עליה באפיה דלוה דאמו, וכיון דקי"ל עדים החתומים על השטר נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד הוו להו כמאן דאסהידו בההיא מילתא בבי דינא בפני בעל דין. למאי ניחוש בו, אי לצררי ולשובר כיון דמית בגו זמניה תדע דהא אלמוה להו (לרבינא) [רבנן ל]האי חזקה למפטריה למלוה אפי' משבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים אע"ג דאי מחייבין ליה שבועה לית ליה פסידא בהדין, וכל שכן לאזדקוקי ליה למיגבא מקטנים דאי לא מזדקיקינן אית ליה פסידא.

וכי תימא והא כתובת אלמנה דכמית בגו זימניה דמי דלא נתנה כתובה לגבות מחיים, וטעמא משום חינה הא לאו הכי לא מזקיקינן כדאמרינן בערכין (כב,א) ור' יוחנן אמר אף לכתובת אשה משום חינה, הא לאו משום חינה לא, ואמאי לימא חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה, שאני כתובת אשה דכיון דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד אתפוסי מתפיס לה צררי וכמאן דמטא זימניה מחיים דמי. תדע דהא בעל חוב היכא דמית הלוה בגו זימניה גבי מיתמי שלא בשבועה כדאמרן, ואלו גבי אלמנה תנן (כתובות פז,א) והנפרעת מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה, ותנן נמי (גיטין לד,ב) אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה, וקי"ל יתומים שאמרו גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזיבורית, אלא מאי אית לך למימר אלמנה שאני.

והני מילי גבי דינא [ד]בעל חוב בהדי יתמי דלוה אבל דינא דערב היכא דפרעיה למלוה לאחר מיתת הלוה בדינא דמלוה תלי, כל היכא דאית למלוה למגבא מינייהו בדינא ערב נמי מצי גבי, וכל היכא דמלוה גופיה לא מצי גבי כל שכן ערב דלא מצי גבי כדבעינן לברורי בפ' גט פשוט (לקמן בבא בתרא קעד,א סי קלג) בסיעתא דשמיא. וכי תימא א"כ התם גבי פלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע כי היכי דאשמועינן בגמ' גבי חייב מודה וגבי שמתוה ומית בשמותיה דנזקקין הוה ליה לאשמועינן נמי מית בגו זימניה דנזקקין, הא לא קשיא, דהתם לטעמא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע קאמרינן ובהדייא אמרינן בשמעתין דרב פפא ורב הונא לית להו דריש לקיש.

ואי קשיא לך והא תניא בפ' שום היתומים (ערכין כב,א) דאין נזקקין לנכסי יתומים ואפי' במידי דאי הוה אבוהון קיים לא הוה מהימן למטען פרעתי, מדאמר רב נחמן מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי יתומים כיון דשמעתה להא דאמר רב הונא חברין משמא [דרב] יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלו בתר שבקיהו מכאן ואילך מזדקיקנא, במאי עסקינן, אילימא באנפא דאי הוה אבוהון קיים הוה מהימן למטען פרעתי מכאן ואילך היכי מזדקיק, ולית ליה לרב נחמן טוענין ליורש, ואפי' מגדולים נמי לא מצי גבי, אלא לאו באנפא דאי הוה אבוהון קיים לא הוה מהימן למטען פרעתי, ואפי' הכי איפסיקא הלכתא דאין נזקקין, ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע ורבא כולהו סבירא להו כסברא קמא דרב נחמן דהוה סבירא ליה מעיקרא דאין נזקקין ואפי' היכא דלא הוה מהימן אבוהון למטען פרעתי, ואם כן הכא נמי אמאי נזקקין. וכי תימא משום דחזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה, והא סוגייא דשמעתין דטעמא דמי יימר דמחייבין לי רבנן אלים ליה לגמרא טפי מהאי חזקה, דהא אפי' לאביי ורבא דלית להו חזקה דריש לקיש היכא דלא ידע נתבע דמחייבין ליה רבנן מודי דלא מהימן למטען פרעתי ואפי' לאחר זמנו, ואפי' הכי אין נזקקין לו כדברירנא מהך מימרא דרב נחמן, וכל שכן גבי האי חזקה דריש לקיש. טעמא דאביי ורבא הוא דלית להו חזקה דריש לקיש ולא מיתרצא להו קושיא דאקשינן עליהו ממתני' אלא בהכין, אבל אליבא דהלכתא כיון דאיפסיקא דהלכתא כריש לקיש ואפי' למיגבא מינייהו בלא שבועה ממילא שמעתא דהאי אנפא דפרעתיך בתוך זמני אלים ליה לגמרא טפי מהנך אנפי דלא ידע נתבע דמחייבי ליה בי דינא בגוייהו דאלו הנך אפי' מיתומים לא גבו אלא בשבועה דלא עדיפי ממלוה בשטר ואלו היכא דמית לוה בגו זימניה גבי מלוה בלא שבועה, ומדאלמוה רבנן למיגבא בלא שבועה שמע מינה אפי' מיתומים קטנים נמי גבי חזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה. והאי דלא אשמעינן גמרא [ד]גבי מקטנים כי היכי דאכפל לאשמועינן דגבי בלא שבועה, משום דמעיקרא כי איפסיקא הלכתא כריש לקיש ואפי' מיתמי סתמא איפסיקא ואפי' מקטנים, והדר אשמעינן רבותא דאפי' שבועה נמי לא בעי. ועוד לא בשבועה עדיפא ליה לאשמועינן, דאי אשמועינן לנכסי קטנים הוה אמינא לא עדיף מכתובת אשה דגביא מיתומים קטנים ואפי' הכי בעיא שבועה, קמ"ל דאלימא ליה חזקה למפטריה משבועה.

וכי תימא כיון דטעמא דאין נזקקין לנכסי יתומים אפי' במלוה בשטר משום דחיישינן לשובר הוא, א"כ אפי' מת לוה בגו זימניה נמי ליחוש דדילמא לכי גדלי יתמי משכחי שובר או עדים ומפטרי, לא דמי, דאלו גבי שטרא גרידא כיון דליכא ריעותא גבי לוה אלא משום טעמא דשטרך בידי מאי בעי, גבי יתמי חיישינן דילמא א"ל מלוה ללוה פרען וא"ל הב לי שטרי ואמר ליה מלוה אירכס לי אכתוב לי תברא, וכיון דמיחייב מדינא למפרעיה על ידי שובר הכי נמי [גבי] יתמי חיישינן, גבי מת בגו זימניה כיון דבבי דינא לא מצי כאיף ליה למפרעיה בגו זימניה ליכא למיחש דחזקה לא עביד איניש דפרע בגו זימניה. והכי נמי מסתברא דאי ס"ד כל היכא דאי משתכחי יתמי סהדי או תברא מיפטרי אין נזקקין אי הכי היכא דשמתיה ומית בשמותיה דאיפסיקא הלכתא דנזקקין, אמאי נזקקין, ניחוש דילמא שובר הוי ליה לאבוהון ואירכס ליה ושמתוה ומית בשמתיה מקמי דלשכחיה ודילמא לכי גדלי יתמי טרחי ומשכחי ליה, אלא לאו שמע מינה דכל היכא דאלימא לן חזקה דלא פרעיה אבוהון נזקקין:

נא. איבעייא להו תבעו לאחר זמנו ואמר לו פרעתיך בתוך זמני מהו מי אמרינן דמה לו לשקר במקום חזקה או לא. כלומר מי אמרינן מה לו לשקר למדחא חזקה. ולא איפשיט, וכל [כי] האי גונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. והוא הדין היכא דהלוהו שלא בעדים ותבעיה בתוך זמניה ואמר לו פרעתיך בתוך זמני דאיכא מה לו לשקר אי אמר לא לויתי חומרא לתובע וקולא לנתבע, וכן כל כיוצא בזה: