יד רמה על בבא בתרא ה.

ואמרינן רוניא אקפיה (רב הונא) [רבינא] מארבע רוחותיו אמר ליה הב לי מאי דגדרי אמר ליה לא אמר ליה הב לי דמי קנים בזול אמר ליה לא אמר ליה הב לי [אגר] נטורא אמר ליה לא א"ל לאריסיה זיל אייתי קיבורא דאהיני דרוניא אזל לאיתויי רמא ביה רוניא קלא אמר ליה רבינא שבקיה עיזא בעלמא הוא. כלומר חשביה כעיזא בעלמא, אלו לא הוה גדרנא לך והוה אתי עיזא מי לא הוה עייל ואכיל. א"ל רוניא ועיזא לאו אכלויי מכלי ליה. כלומר עיזא נמי כי חזי ליה דעילא מי לא מנעי ליה. אמר ליה רבינא ולאו גברא בעי לאכלויי השתא נמי הב לי אגר נטורא דהא גלית אדעתך דלא סגיא לך בלא נטורא לא אשגח ביה. וממאי דהאי אכלויי לישנא דמנועי הוא כדכתיב (תהלים מ,יב) אתה השם לא תכלא רחמיך ממני ואחריני טובא. ורבואתא מפרשי לה לשון הרמת קול כדכתיב ירעם משמים ומתרגמינן ואכלי משמיא, וכתיב (ישעיה נח,א) קרא בגרון ומתרגמינן אכלי. אתא לקמיה דרבא א"ל זיל פייסיה ואי לא דייננא לך כר' יוסי ואליבא דרב הונא דאמר הכל לפי מה שגדר. וכן הלכתא. וש"מ דפלוגתא דר"י ורבנן בגידר בינו ובין רשות הרבים מיתוקמא, דאי בגודר בינו ובין חבירו מכדי מעשה דרוניא בגינה הוה מדאמר זיל אייתי לי קיבורה דאהיני דרוניא מאי שנא דלא חייביה אלא מדר' יוסי, לחייביה מסתמא דמתני' ואליבא דכולי עלמא, דתנן (לעיל ב,א) וכן בגינה, ואוקימנא (לעיל ד,א) וכן בגינה סתם כמקום שנהגו לגדור דמי ומחייבין אותו, אלא לאו ש"מ דבגודר בינו ובין רשות הרבים קאי. וכי תימא ואלא מאי בגודר בינו ובין רשות הרבים, לחייביה רוניא לרבינא למגדר בין תרווייהו ואשתכח דלא אהני ליה ההוא גדר חיצון לרוניא מידי ולא הוה מחייב למיהב ליה לרבינא מינה ולא מידי, הא לא קשיא, דרוניא לא הוה ניחא ליה למיתב ממונא בגדירא דארעיה כלל, דהשתא אגר נטורא לא הוה ניחא ליה למיתב מנתא באוזינקא דכוליה גדר מארבע רוחאתא דארעיה ליקום וליתוב. מיהו איכא למימר דמהאי טעמא הוא דאמר ליה רבא לרוניא זיל פייסיה ואי לא דייננא לך כר"י ולא פסקיה לדיניה לאלתר למימר ליה זיל הב ליה מנאתא בגדר החיצון לפי מה שגדר, דאי הוה מחייב ליה למיתב ליה בגדר החיצון לפי מה שגדרוה טעין רוניא ליתי ולגדור בין תרוינן דלא ניחא לי בההוא גדר החיצון כלל. א"נ משום דגלי רבינא אדעתיה דהוה ניחא ליה בבציר מהכין דהא אמר ליה לבסוף הב לי דמי קנים בזול ואמר ליה רוניא לא תו אמר ליה הב לי אגר נטורא ואמר ליה לא, ואמטול הכי לא פסק רבא לדיניה מעיקרא לחיוביה לפי מה שגדר משום דקי"ל (סנהדרין ו,ב) מצוה לבצוע והיינו דא"ל זיל פייסיה ואי לא דיינינא לך כר' יוסי ואליבא דרב הונא.

ושמעינן מינה דר"י אליבא דרב הונא אע"ג דעמד מקיף קאמר, דהא רבינא הוא דאקפיה לרוניא מארבע רוחותיו וקאמר ליה רבא זיל פייסיה ואי לא דייננא לך כרבי יוסי ואליבא דרב הונא. וכי תימא שאני הכא דגלי אדעתיה דניחא ליה לנטורא לארעיה מדרמא ביה קלא באריסיה דרבינא ומדקאמר נמי ועיזא לאו אכלויי מכלי לה, אטו בעלמא בשופטני עסקינן דחזו אינשי דאתו למיכלנהו לפירי דארעייהו ולא מיכלו להו. ותו הכא גבי מעשה דרוניא (נמי) [נהי] דהוי גלוי דעתא לאגר נטורא אלא לחיוביה לפי מה שגדר מי הוי גלוי דעתא, אלא לאו ש"מ דרבי יוסי אפילו עמד מקיף נמי קאמר דמגלגלין עליו את הכל לפי מה שגדר, וכן הלכתא:

מו. רוניא זבין ארעא אמצרא דרבינא סבר רבינא לסלוקיה משום דינא דבר מצרא א"ל רב ספרא בריה דרב ייבא לרבינא אמרי אינשי ארבעי לצלא וארבעי לצללא. כלומר הא עבדן הנקרא צלא שהוא עני ומעבד את העורות בשכר אינו צריך לקבורה אלא ארבע אמות, ואף בעל העורות הנקרא צללא שהוא עשיר אין לו מכל נכסיו לאחר מיתה אלא ארבע אמות של קבורה, ודרך משל אמר לו לפי שהיה עשיר והיה רוצה לסלק את רוניא שהיה עני מעל מקנתו, אמר לו והלא עשיר אתה ויש לך כמה נכסים להתפרנס מהם מה לך עוד לקנות שדה אחרת לסלק עני זה מעל מקנתו שקנה להתפרנס הימנה, וכי נכסים הללו שאתה מרבה יש לך מהם לאחר מיתה אלא ד"א בלבד שאתה נקבר בהן. ולאו דינא אמר ליה אלא מדת חסידות א"ל למעבד לפנים משורת הדין. (וה"מ) [וש"מ] דכל היכא דהוי לוקח עני ובר מצרא דקאתי לסלוקי עשיר מיבעי ליה לדיאנא לאוכוחי לבר מצרא ולאודועי כי הני מילי ומאי (דדנא) [דדמיא] להו, אי קביל קביל ואי לא קביל פסקינן ליה לדיניה ומסלקינן ליה ללוקח משום דינא דבר מצרא:

ז. כותל חצר שנפל מחייבין אותו לבנותו עד ארבע אמות בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן מארבע אמות ולמעלה אין מחייבין אותו סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן. הא דקתני כותל חצר שנפל הוא הדין אע"ג דלא הוה התם כותל מעיקרא דמחייבין אותו לבנות עד ארבע אמות, דהיזק ראיה שמיה היזק ושיעור סלוקי היזק ראיה ד"א, והא דקתני נפל סיפא איצטריכא ליה, מד"א ולמעלה אין מחייבין אותו, ואע"ג דהוה גביה מעיקרא טובא, ולא הוי מצי א"ל תא להדריה (ממעיקרא) [כמעיקרא], דמעיקרא הוה ניחא ליה והשתא לא ניחא ליה. והא דקתני רישא בחזקת שנתן עד שיביא ראיה שלא נתן, אוקימנא (להלן ע"ב) אפילו קודם גמר מלאכה, שאם היה אחד מהן עסוק בבנין הכותל ואמר לחבירו תן לי חצי מה שהוצאתי [ו]אמר לו פרעתיך, כיון דמדינא הוה מחייב במעיקרא למיתב ליה הרי זה בחזקת שנתן עד שיביא הלה ראיה שלא נתן. ואפילו היכא דאיתברר דתבעיה מעיקרא למבני בהדיה ולא קביל מיניה ואזל תובע בתר הכי ובנייה מדנפשיה, כי טעין אידך דבתר הכי פרעיה מהימן, מדמתמהינן בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ טז,ב) גבי כפרן ומשום דלא פרע חדא זימנא תו לא פרע ודילמא הדר ופרע, ואף הא נמי כיוצא בה.

והיכי דמי סמך לו כותל אחר, כגון שהגביהו אחד מהן משלו יתר מד"א ובא השני וסמך לו כותל אחר כנגדו ארוך, גלי אדעתיה דניחא ליה בההוא תוספת שהוסיף חבריה ולהכי סמיך ליה האי כותל שני לבנות שם בית ולתת את התקרה מכותל הסמיכה לכותל התוספת ולהכניס בה ראשי קורותיו, ואע"ג שעדיין לא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל. ודוקא היכא דאגבהיה איהו להאי כותל שני כנגד גובהו של ראשון, אבל היכא דלא אגבהיה אלא עד ד"א לא מיחייב, דאמר ליה כי סמכי לאש[ת]מושי עד ארבע אמות הוא דסמכן. והא דקתני עלה בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן ה(ו)א קמ"ל דאע"ג דמחייב מדינא למיתב ליה בדלא הוה פסיקא ליה מילתא דהוה מחייב הרי זה בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן. ודוקא דאיתברר בסהדי דהאי תובע לחודיה הוא דבנייה לההיא תוספת, דאע"ג דלא אתברר דתבעיה מעיקרא לנתבע למבני בהדיה ולא קביל מיניה, כיון דאתברר דאיהו בנייה בחזקתיה מוקמינן ליה, והיאך דקטען דפרעיה מידי דלא הוה גדיר ליה דהוה מיחייב בגויה הוה ליה בחזקת שלא נתן עד שיביא ראייה שנתן. אבל היכא דלא איתברר דהאי תובע לחודיה בנייה, אלא מגו אודיתיה דנתבע, מיגו דאי בעי אמר אנא בניתיה בהדך כי טעין את בניתיה ואנא פרעתיך פלגא, הוה ליה מה לו לשקר במקום חזקה דאיבעיא לן בפרקין (להלן ע"ב) ולא איפשיט, וכל כי האי גוונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. והיכא דאתברר בסהדי דהאי תובע לחודיה בנייה, דאוקמינן ליה בחזקת שלא נתן, סוגיא דגמרא דאפילו אמר ליה פרעתיך לאחר זמנו דהיינו לאחר דסמיך ליה כותל אחר לא מהימן, דכיון דלא ידע דמחייב לא יהיב דעתיה למפרעיה דמימר אמר מי יימר דמחייבין לי רבנן כדבעינן למימר קמן.

ולא תימא הני מילי בשאר אינשי דלא ידעי, אלא אפילו בצורבא מרבנן דידיע דמחייבין ליה רבנן כשאר אינשי דמי, דמתני' סתמא תניא ולכולי עלמא משמע. וטעמא דמילתא דאי אמרת לפלוגי בין דידע לדלא ידע איכא מאן דלא ידע וטעין בתר הכי דידע להימוני, אלא השתא דדיינינן להו לכולהו בחזקת דלא ידעי ליכא פסידא, דמאן דלא ידע הא לא ידע ובחזקת שלא נתן הוא, ומאן דידע כי היכי דידע דמיחייב הכי נמי ידע דבחזקת שלא נתן מוקמינן ליה ולא איבעיא ליה למיתב ליה אלא בסהדי ואי יהיב בלא סהדי איהו דאפסיד אנפשיה.

והני מילי דלא חייבוהו בי דינא, אבל חייבוהו בי דינא בין ידע מעיקרא בין לא ידע כי הדר טעין פרעתי מהימן. חדא, דכיון דאסיקניה לטעמא משום דאמר מי יימר דמחייבין לי רבנן ממילא שמעת דאי בתר דאיחייבוהו מהימן. ועוד דבהדיא אסיקנא בפרק שנים אוחזין (ב"מ יז,א) סתמא בכולהו תביעות בין צא תן לו בין חייב אתה ליתן לו ואמר פרעתי נאמן, אלא לאו ש"מ דסיפא דקתני בחזקת שלא נתן בדלא חייבוהו בי דינא הוא. ומדסיפא הוא בדלא חייבוהו ב"ד הוא רישא נמי דקתני בחזקת שנתן אע"ג דלא חייבוהו בי דינא הוא, דאי אמרת דוקא לבתר דחייבוהו אפילו למעלה מארבע אמות נמי, ואדמפליג בין עד ארבע אמות למעלה מארבע אמות, בין בחייבוהו לדלא חייבוהו ה"ל לפלוגי לא שנא עד ד' אמות ולא שנא למעלה מד' אמות, אלא משום דכולה מתני' בדלא חייבוהו וטעמא דמילתא כדפרשינן, וסוגיא דגמרא נמי הכי משמע כדבעינן למימר קמן.

וכי תימא מכדי עד ארבע אמות שותפי נינהו מאי שנא מארבע אמות ולמעלה דכל כמה דלא גלי אדעתיה דניחא ליה לא מחייבינן ליה, הא קיימא לן (לקמן בבא בתרא מב,ב) דשותף כיורד ברשות דמי ואפילו בשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע. כי אמרינן כיורד ברשות דמי היכא דלא אישתתוף אדעתא דדבר ידוע דמסתמא לכולהו אנפי דשבחא דאפשר לאשבוחי בההוא מידי אשתתוף, אבל הכא דמעיקרא כי אישתתוף בהאי כותל לסלוקי היזק ראיה בלחוד הוא דאשתתוף, עד ארבע אמות דאיכא היזק ראיה מחייבינן ליה טפי לא מחייבינן ליה, ואי נמי בני ליה חד מיניהו בסתמא לאו כיורד ברשות דמי דלאו אדעתיה דהכי אשתתוף. ואע"ג דהוה גביה מעיקרא טובא כיון דנפל (אעיקרא לא) [איעקרא לה] שותפותייהו, ושותפות מקום לאו שותפות הוא שהרי כל אחד מהן מכיר חלקו לצד חבירו, והשתא כי קא משתתפי בהאי כותל חדש מכח היזק ראיה בלחוד הוא דמשתתפי. ועוד דכי אמרינן שותף כיורד ברשות דמי במידי דאית בה שבחא בגופיה אבל למעלה מארבע אמות דכל כמה דגביה טפי ממעיט באוירא טפי וכל שכן דלגבי תחתון ריעותא הוא ולית ביה שבחא אלא להיכא דצריך לעיולי ביה כשוריה, כל כמה דלא סמך לו כותל אחר לאו כיורד ברשות דמי. ומטעמא דזה נהנה וזה חסר נמי לא מיחייב דכיון דאית ליה פסידא מהנך אנפי אחריני דאמרן זה חיסר וזה חיסר הוא.

ברם צריך את למידע דכל היכא דמוקמינן ליה בהאי עניינא בחזקת שנתן משתבע היסת כשאר תביעות דעלמא ומיפטר. וכל היכא דמוקמינן ליה בחזקת שלא נתן וליכא כפירה אלא גבי פרעון דינא הוא דשקיל תובע בלא שבועה, דסוגיין לקמן (בבא בתרא ה ע"ב) דכל היכא דלא ידע דמחייבין ליה רבנן פשיטא לן דהוה בחזקת שלא נתן טפי מהקובע זמן לחבירו ואומר לו פרעתיך בתוך זמני, וכיון דקי"ל התם דשקיל בלא שבועה ואפילו מיתמי כל שכן הכא דשקיל בלא שבועה.

והני מילי היכא דליכא הכחשה אלא גבי פרעון אבל היכא דאיכא הכחשה בשיעור הוצאה, אי בריא ובריא הוא ואיכא חיוב שבועה דאורייתא גבי נתבע, משתבע שבועה דאורייתא ומיפטר, ואי לא משתבע היסת ומיפטר, לא שנא עד ארבע אמות ולא שנא למעלה מארבע אמות. ואי תובע בריא ונתבע שמא, לא מיבעיא עד ד"א דיכלי למכפא אהדדי דכיורד ברשות דמי דישבע כמה הוציא ויטול, אלא אפילו למעלה מארבע אמות דלא יכלי מעיקרא למכפא אהדדי, כיון דאית ליה רשותא למעבד וגלי חבריה אדעתיה לבסוף דניחא ליה ישבע כמה הוציא ויטול, כדברירנא לעיל (ס"ס ו) גבי מקיף. והתם הוא דאע"ג דלא גלי ניקף אדעתיה דניחא ליה מיחייב דודאי זה נהנה וזה חיסר הוא, אבל הכא איכא למימר דזה חיסר וזה חיסר הוא, אי גלי אדעתיה דניחא ליה דהוה ליה זה נהנה וזה חסר מיחייב ואי לא לא מיחייב כדברירנא לעיל. והיכא דאיכא הכחשה בין בשיעור הוצאה בין בטענת פרעון, כגון דטעין תובע דהכי והכי אפיק ונתבע קא טעין דלא אפיק כי האי שיעורא ודפרעיה ההוא שיעורא דאפיק, איכא לפלוגי, דאי ברי וברי הוא, עד ארבע אמות דמהימן נתבע בין אטענת פרעון בין אשיעור הוצאה משתבע היסת אתרווייהו ומיפטר, ומארבע אמות ולמעלה דמהימן אשיעור הוצאה ולא מהימן אפרעון, ההוא שיעורא דמודי ליה דאפיק אע"ג דטעין עליה דפרעיה משלים ליה דהא איכא סהדי דאיהו בנייה וליכא מה לי לשקר להימוניה אפרעון כלל, ושאר הוצאה דכפר בה משתבע עליה היסת ונפטר, דהא לא שייכא גביה שבועה דאורייתא, לא מכח הודאת פיו דההוא שיעורא דמודי ליה דאפיק כיון דטעין עליה פרעתי לאו הודאה דמיחייב עליה שבועה היא, ולא מכח העדאת עדים דהא לא מכחשי ליה. ואי תובע גבי שיעור הוצאה ברי ונתבע שמא בהא נמי איכא לפלוגי, דעד ארבע אמות משתבע תובע אשיעור הוצאה כעין דאורייתא ומשתבע נתבע אשיעורי דקא טעין דפרעיה מינה שבועת היסת ופרע ליה שארה, אבל מארבע אמות ולמעלה אע"ג דלא מיחייב תובע שבועה אפרעון מיגו דמחייב שבועה אשיעור הוצאה משתבע נמי אפרעון בגלגול ושקיל כוליה. והוא הדין היכא דטעין נתבע שמא בין אשיעור הוצאה בין אפרעון דאפילו עד ארבע אמות משתבע תובע כעין דאורייתא אתרווייהו ושקיל כוליה:

ח. ושמעינן מינה דכי יהיב פלגא אוזינקא אית ליה מדינא לאשתמושי ביה וליתן עליו תקרתו ולא מצי חבריה לעכובי עילויה, דאי לא תימא הכי כי סמך לו כותל אחר אמאי מגלגלין עליו את הכל, נהי נמי דגלי אדעתיה דניחא ליה לאשתמושי ביה כיון דלית ליה לאשתמושי ביה אמאי מגלגלין עליו את הכל, אלא לאו ש"מ דאית ליה מדינא לאשתמושי ביה. וההוא דאמר בנאה (לקמן בבא בתרא נז,ב) בכל השותפין מעכבין זה על זה חוץ מן הכבוסה, התם בחצר השותפין במידי דמעכב עלייהו דבני חצר לאשתמושי בה, והוא הדין בכותל השותפין במידי דלאו אורחיה לאשתמושי בה בהכי כגון גפת וזבל ומלח וסיד וסלעים ואמת המים הסמוכים לכותל דלאו אורחיה דכותל לאשתמושי ביה בהכי דאפילו מריה נמי דקפיד אנפשיה דלא לסמוך ליה מידי דמזיק ליה, אבל הכנסת קורות וכיוצא בהן דמעיקר תשמישה דכותל נינהו לא מצי מעכבי אהדדי, דמעיקרא בנייוה לאשתמושי ביה כל חד מינייהו מגיסא דידיה בנייוה, וכן הלכתא.

והשתא דאמרת לא מצו מעכבי אהדדי אע"ג דלחד מינייהו אית ליה בגוויה תשמישה כי האי גוונא ולהיאך לית ליה, כל היכא דבלאו ההוא תשמישא דתרווייהו הוי השתא נמי דתרווייהו הוי ולית ליה לחד מינייהו זכותא בגוויה טפי מחבריה, דכי אשתמיש ביה חד מינייהו מעיקרא מכח שותפותיה הוא דאשתמש ביה, והא דלא אשתמש ביה נמי האיך מהך גיסא משום דלא איתרמי ליה תשמישא דצריך ליה. והכי נמי מסתברא, דאלת"ה מעיקרא היכי שבקי ליה לחד משותפין לאשתמושי בהו בכותל השותפין, וליחוש דילמא טעין ביה בכוליה, כדאשכחן (לקמן בבא בתרא פב,א) גבי הקונה שני אילנות לענין העולה מן הגזע. וכי תימא דאמרינן ליה להאיך הוה לך לדילך נמי לאשתמושי בה מאידך גיסא, מצי אמר לא איצטריך לי וא"כ מצינו חזית בחצר ואנן בבקעה לחודה תנן. תדע נמי דהא סוגיין בכולהו חזקות דעלמא דכל היכא דברירא מילתא דהויין ליה למחזיק בההוא מידי דבעי לאחזוקי ביה זכותא מאנפא אחרינא לאשתמושי ביה ההוא תשמישא דאשתמש ביה או (להתנויי) [לאתהנויי] ההיא הנאה דאתהני ליה מיניה, לא קיימא ליה חזקה בגוויה מכח ההוא תשמישא דאשתמש ביה ולא מכח ההוא הנאה דאתהני ליה מיניה, דכי שבקה מריה לאשתמושי או לאתהנויי ביה מכח ההוא זכותא דאיתברר דאית ליה בגוויה הוא דשבקה, מידי דהוה אאומן ושותף ואריס, ומידי דהוה נמי אבעל בנכסי אשתו דקא מתמהינן (לקמן בבא בתרא מט,א) פשיטא כיון דאית ליה פירי [פירי] הוא דקא אכיל, ואאשה בנכסי בעלה דקא מתמהינן (לקמן בבא בתרא נא,א) פשיטא כיון דאית לה מזוני מזוני היא [דקא] אכלה, ומידי דהוה אמשכנתא היכא דאיתברר דבמשכנתא קא נחית לה, וה"ה הכא כיון דאית ליה זכותא לאשתמושי ביה בהאי כותל מכח שותפותא דאית ליה בגוויה אע"ג דלחבריה לית ליה בגוויה תשמישא כלל לא קיימא ליה חזקה למרי תשמישא למיטען בכוליה.

ושמעינן נמי דלא שנא סמך לו כותל אחר ולא שנא לא סמך לו, כל היכא דיהיב ליה לבעל התוספת זוזי דהיינו פלגא אוזינקיה מיחייב לקבלינהו מיניה והוו שותפי בכוליה כותל כדמעיקרא, דכיון דעיקר הכותל באמצע הוא דאבני אשתכח דהאי תוספת דבני חד מינייהו למעלה מארבעה אמות באוירא (ותרווייהו) [דתרוויהו] בנייה והו"ל לגבי פלגא כיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות, דמצי מרי חורבא כל אימת דבעי לסלוקי בזוזי. ומתניתין נמי דייקא דקתני סמך לו כותל אחר אע"פ שלא נתן עליו את התקרה מגלגלין עליו את הכל, אי אמרת בשלמא כיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות דיינינן ליה, היינו דכי גלי אדעתיה דניחא ליה מחייבינן ליה, אלא אי אמרת כיורד לשל עצמו דיינינן ליה כי סמך לו כותל אחר אמאי מגלגלין עליו את הכל, אלא מאן דסמיך כותלו לכותל חבירו הכי נמי דמגלגלין עליו את הכל, אלא לאו דמשום דהוה ליה בעל התוספת לגבי פלגא כיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות. ומדלענין חיוביה דהאי סומך כיורד לתוך של חבירו דיינינן ליה, לענין סלוקיה לבעל התוספת מפלגא בזוזי נמי כיורד לתוך של חבירו דיינינן ליה. וההיא דאמרינן לקמן (בבא בתרא ו,א) לכי מפיס לי לא תיתרע אשיתאי ולא קאמרינן לכי מסלק לי בזוזי, דאלמא בדעתיה דבעל התוספת תלייא מילתא, התם אורחא דעלמא נקט דקים ליה בגוויה דכיון דגלי אדעתיה מעיקרא דלא ניחא למיתב ליה פלגא לבסוף נמי לא יהיב ליה ואי יהיב ליה לא יהיב ליה אלא בציר מהכי, דכל דלא יהיב ליה שיעור מאי דחזי ליה ודאי לית ליה לאשתמושי ביה עד דמפייס ליה.

ברם צריך את למידע דכי דיינינן ליה כיורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות, הני מילי בעיקר דינא בין לענין סלוקי בזוזי בין לענין חיובי היכא דגלי אדעתיה דניחא ליה, אבל לענין שיעורא דמחייב ליה לאו כיורד לתוך חורבתו של חבירו דיינינן ליה, דאילו התם היכא דגלי אדעתיה דניחא ליה שמין לו וידו על העליונה, אם השבח יתר על ההוצאה נותן לו את השבח ואם ההוצאה יתירה על השבח נותן לו את ההוצאה, ואילו הכא אע"ג דגלי אדעתיה דניחא ליה לא שנא שבח יתר על ההוצאה ולא שנא ההוצאה יתירה על השבח חצי הוצאה הוא דיהיב ליה. ומאי שנא, התם כיון דלית ליה לבונה או לנוטע זכותא בגופיה דארעא וכי מסלק ליה בזוזי לגמרי מסלק ליה, דינא הוא למישם ליה שבחא [דשבחא] כוליה גבי מריה ארעא הוא דמשתייר ואיהו לחודיה הוא דמתהני בה, אבל הכא דתרווייהו אית להו חולקא באוירא דהאי כותל ואע"ג דמסלק ליה מפלגא לאו לגמרי מסתלק, דכי משתמש כל חד מינייהו בהאי כותל בתר הכי לאו בפלגא לחודיה משתמש אלא בכוליה הוא דמשתמש, אי אמרת יהיב ליה חצי שבח שהוא יתר על ההוצאה אשתכח דקא שקיל דמי פלגא שבחא דמתהני ליה מיניה בתר הכי כמה דמתהני ליה לההוא דסלקיה מיניה בזוזי, והוא הדין היכא דהוייא הוצאה יתירה על השבח, דאי לא יהיב ליה אלא חצי שבח אשתכח דמשתמש בכוליה בהדיה בשוה ולא יהיב ליה בהוצאה אלא בציר מפלגא: