יד רמה על בבא בתרא נו:

ז. שנים מעידין אותו שאכלה שלש שנים ונמצאו זוממין משלמין את הכל שנים בראשונה ושנים בשנייה ושנים בשלישית ונמצאו כולם זוממין משלמין את התשלומין ביניהם. ונמצאת כל כת וכת משלשתן משלמת שליש הממון. ודוקא היכא דאיתברר דכי אסהידא כל כת מינייהו הוה ידעא בחברתה, כגון דקיימי התם בהדי הדדי וקא מרמזי רמוזי, דברירא מילתא דכולהו לאוקומי ארעא בידא דמחזיק מכח שני חזקה קא אתיין, ואמטול הכי משלמין לו את הכל, דכולהו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו קרינא בהו. דקיימא לן דרמוזי כי האי גוונא גבי עדים זוממין מילתא הוא, מידי דהוה אעידי שור המועד, היכא דהעידו שנים בנגיחה ראשונה ושנים בשנייה ושנים בשלישית ונמצאו זוממין דמשלימין, ואוקימנא בדקא מרמזי רמוזי, כדאיתא בפרק כיצד הרגל מועדת (ב"ק כד,ב), דאי לאו הכי פטורין מצד העדה דאמרי אנן לחיובי תורא פלגו נזקא קא אתינן, הכא נמי היכא דאיכא למימר דלא ידענא חדא מינייהו בחברתה אין משלמין, דאמרי אנן לחיוביה למחזיק לשלומי פירי שאכל הוא דאתינן לאסהודי, ואפילו כת בתרייתא פטורה כדקתני לקמן והן עדות אחת להזמה, דקיימא לן אין משלמין עד שיזומו כולן:

ח. שלשה אחין ואחד מצטרף עמהן הרי אלו שלש עדיות והן עדות אחת להזמה. כיצד, היו שלשה אחין, א' מהן העיד שאכלה שנה ראשונה ואחד העיד על השנייה וא' העיד על השלישית, ואחד מן השוק מצטרף עם כל אחד מהן, אע"ג דאחין אינון הרי אלו שלש עדיות וכשרים, דבשתא דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי. והן עדות אחת להזמה, שאם הוזמו כולן חוץ מאחד מהן אינן משלמין ממון, דלא נפקא ארעא מחזקתיה דתובע עד דקיימא ליה חזקה לנתבע, ולא קיימא ליה חזקה לנתבע אלא בסהדותא דכולהו, ואמטול הכי אין משלמין עד שיזומו כולן, דומיא דשנים דאינן נהרגין עד שיזומו שניהם.

וכי תימא וכיון דלא קיימא חזקה אלא בסהדותא דכולהו שלשה, שלשה אחין דאסהיד כל חד מינייהו בהדי חד מן השוק בחדא שתא היאך משלמין, נמצא כל אחד מהן משלם בעדות אחיו, שהרי עדות אחיו גורמת לו לשלם. לא קשיא, דאע"ג דכל אחד מינייהו סהדותא דאחוה קא גרמא ליה לשלומי, לאו בסהדותא דאחוה קא מחייב, דכל חד מינייהו כי קא מסהיד לאו לחיוביה לאחוה קא אתי, ואלו הוה מקיימא סהדותיה לא הוה מיחייב אחוה ולא מידי, וכי קא מיחייב מחמת דאיבטלא לה סהדותיה וסהדותא דאחוה קא מיחייב, והזמה מעלמא קא אתיא ליה ולאו אפומא דאחוה קא מיחייב. ובהדיא גרסינן בסנהדרין פרק שלישי (כח,א) גבי לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים, ובנים לעלמא מנלן, אמר רמי בר חמא סברא הוא כדתניא אין העדים זוממין נהרגין עד שיזומו שניהם, ואי ס"ד בנים לעלמא כשרים נמצא עד זומם נהרג בעדות אחיו, אמר ליה רבא ולטעמיך הא דתנן שלשה אחין ואחד מצטרף עמהם הרי אלו שלש עדיות והן עדות אחת להזמה נמצא עד זומם משלם בעדות אחיו, אלא הזמה מעלמא קא אתיא ליה הכא נמי הזמה מעלמא קא אתיא ליה, והדרינן ואיתינן לה מטעמא אחרינא, אם כן דבנים לעלמא כשרים לכתוב בן על אבות כו'. ושמע מינה בהדיא דהא דקתני והן עדות אחת להזמה הא קמ"ל דאין משלמין עד שיזומו שלשתן, דאי ס"ד הא קמ"ל דלא קימא עליהו הזמה מטעמא דנמצא עד זומם משלם בעדות אחין, מאי קושייא דרבא לרמי בר חמא מינה, אדרבא תהוי סיעתיה דרמי בר חמא מינה. אלא משום דסבירא לן דכי מיתזמי כולהו מיהת משלמין, כי טעמיה דרבא דאמר הזמה מעלמא קאתיא ליה ולאו בעדות אחיו קא משלם כדברירנא.

והכי נמי מסתברא, דאי אמרת כי האי גוונא נמי כיון דעדות אחיו קא גרמא ליה לאיחיובי פטור, אם כן אפי' בעדות עצמו נמי כי מיתזם אמאי מיחייב, להוי כמאן דמסהיד איהו אנפשיה ופטור. ועוד, אלא מעתה שני אחין אחד אומר בפני קידש זה ואחד אומר בפני בעל זה ואחד מצטרף עמהן והוזמו, הכי נמי דלא מיחייבי. ועוד אי ס"ד כי קתני והן עדות אחת להזמה למימרא דאם הוזמו אין משלמין דהוו להו כמאן דמסהדי אהדדי, אם כן כל שכן דלא לכשרינהו לעלמא, ואלמה תנן הרי אלו שלש עדויות, להוו כמאן דמסהדי כלהו בעדות אחת. ועוד אי אמרת כי הוזמו (כי) [אין] משלמין אם כן כי לא הוזמו נמי אמאי הויא עדות, הא קימא לן כל עדות שאין אתה יכול להזימה אינה עדות. וכי תימא היינו טעמא דהויא עדות, מידי דהוה אהודאות ואהלואות, אימור דאקילו רבנן גבי חקירות דבאיזה יום ובאיזה שעה דלא מצו סהדי למיקם בהו, אבל לאכשורי אחין בעדות אחת לא אשכחן דאקילו רבנן בהודאות והלואות לאכשורי קרובין כלל. ואי קשיא לך הא דגרסינן בירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ט) ומנין שלא יהו העדים קרובין זה לזה הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם הם נהרגין, דשמעת מינה דכל היכא דגרמא להו סהדותא דהדדי לאיחיובי כמאן דמסהדי אהדדי דמו, התם בעדות אחת הכא בשתי עדויות, דהא כל שתא ושתא עדות בפני עצמה היא כדקתני בהדיא הרי אלו שלש עדויות. ואע"ג דרבא לא שאני ליה בגמרא דילן בין עדות אחת לשלש עדויות, דילמא בני מערבא כי טעמיה דרמי בר חמא סבירא להו דהוה שאני ליה, ודכולי עלמא מיהת בשתי עדויות מודו דכי הוזמו שתיהן משלמים. והכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי כי לא הוזמו נמי אמאי מצטרפי, לימא הגע עצמך שאם הוזמו לא מפיהם הן נהרגין, אלא מאי אית לך למימר, התם בעדות אחת הכא שלש עדויות נינהו, כי מיזמי נמי לא תיקשי לך, התם עדות אחת הכא שלש עדויות:

רנא. ואמר רב יהודה אמר שמואל כל שהראהו הקב"ה למשה חייב במעשר לאפוקי מאי לאפוקי קני קניזי וקדמוני. דאינן חייבים במעשר. ואלו הן קני קניזי וקדמוני, תניא ר' מאיר אומר נפתוחאה ערבאה ושלמאה רבי יהודה אומר הר שעיר עמון ומואב ר' שמעון אומר ערדקיס אסיא ואספמיא. ואע"ג דקיימא לן רבי מאיר ורבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה, הכא מסתברא כרבי מאיר. חדא דאונקלוס הגר קאי כוותיה גבי קני דמתרגמינן (בראשית יט,יט) שלמאי, ור' מאיר הוא דלא קפיד אסידורא דקרא. ועוד דקרא מסייע ליה (שמואל א טו,ו) ויאמר שאול אל הקני לכו סורו רדו מתוך עמלקי כו' ועשית חסד עם בני ישראל בעלותם ממצרים, ואלו בשעיר עמון ומואב מי עבוד הכי, והא כתיב (במדבר כ,כא) וימאן אדום נתון את ישראל עבור בגבולו, וכתיב גבי עמון ומואב (דברים כג,א) על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים ואשר שכר עליך כו', אלא מסתברא כרבי מאיר:

רנב. מתניתין דקתני שנים בראשונה שנים בשנייה ושנים בשלישית ונמצאו זוממין משלשין ביניהן דלא כרבי עקיבא דתניא א"ר יוסי כשהלך אבא חלפתא אצל רבי יוחנן בן נורי ללמוד תורה ואמרי לה רבי יוחנן בן נורי אצל אבא חלפתא ללמוד תורה אמר לו הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים ושנייה בפני שנים ושלישית בפני שנים מהו אמר לו הרי זו חזקה אמר לו אף אני אומר כן אלא שרבי עקיבא חלוק בדבר שהיה ר' עקיבא אומר דבר ולא חצי דבר. וליתא לדר' עקיבא. חדא דרבים פליגי עליה, ועוד דהא אוקימנא לסתם מתני' דלא כרבי עקיבא, והויא לה הא מילתא סתם מתני' ומחלוקת בברייתא, וקי"ל כסתם מתני':

רנג. ורבנן האי דבר ולא חצי דבר מאי עבדי ליה, אילימא לשתי שערות שבבן ושבבת, למעוטי מאי, אילימא למעוטי אחד אומר אחת בגבה ואחד אומר אחת בכריסה האי חצי דבר חצי עדות הוא. כלומר אילימא למעוטי עד אחד אומר שערה אחת בגבה במקום הראוי לצמוח בו, ועד אחד אומר שערה אחת בכריסה במקום הראוי לצמוח בו, למה לי מיעוטא דחצי דבר, האי חצי עדות הוא, שהרי אין כאן על שערה אחת יתר מעד אחד, ולא הוצרך הכתוב למעט חצי דבר אלא בזמן ששני עדים מעידין עליו. אלא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה, דלא הויא עדות.

ומאי שנא גבי חזקה דלא דרשי רבנן דבר ולא חצי דבר. וכי תימא שאני שתי שערות דאפי' שנים אומרים אחת בגבה ואחת בכריסה לאו דבר שלם הוא, כרבנן דאמרי בפרק בא סימן התחתון (נדה נב,ב) עד שיהו שתי שערות במקום א', הילכך הוה ליה כב' מעידין אותן שאכלה שנה ראשונה ושנים מעידין אותו שאכלה שלישית ורביעית, דכיון דאלו אסהידו תרי דאכלה ראשונה שלישית ורביעית לא הויא חזקה דבעינן רצופות וליכא, השתא נמי דאסהידו בהו שני כיתי עדים לאו עדות היא, הכא נמי גבי שתי שערות כיון דאפילו אסהידו תרי דאחת בגבה ואחת בכריסה ולא כלום הוא, דבעינן שתי שערות במקום אחד וליכא, השתא נמי דאסהידו בהו שני כיתי עדים ולא כלום הוא. אי הכי, אדאשמעינן שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה, לישמועינן בשנים אומרים אחת בגבה ואחת בכריסה דלא הויא עדות. ועוד הא מדמקשינן ורבנן האי דבר ולא חצי דבר מאי עבדי ליה, ואוקימנא למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה, ש"מ קרא אפנויי מפני ומיבעי ליה למעוטי חצי דבר, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ואי ס"ד כי קאמרינן למעוטי שנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה לטעמא דמאן דבעי שתי שערות במקום אחד בלחוד קאמרינן, מהיכא תיפוק ליה מקרא דשנים אומרים א' בגבה ושנים אומרים בכריסה דלא הויא עדות, אי גמרא גמירי לה דבעינן שתי שערות במקום אחד, ממילא שמעת דאחת בגבה ואחת בכריסה ולא כלום הוא, דהא לאו מקום אחד הוא, ואם כן קרא מאי אתא לאשמועינן, ואי לא גמירי גמרא דבעינן שתי שערות במקום אחד אלא ממיעוטא דהאי קרא, מנא תיתי (לא) [לה] ממיעוטא דקרא, הא קרא חצי דבר בעלמא הוא דאתי למעוטי. ואפילו תוקמה נמי גבי שערות, לא יכלת למעוטי מיניה אלא דאי מסהדי הני בחדא שערא ותו לא והני בחדא ותו לא לא מצטרפי, אלא מנא לך למידק ממיעוטא דקרא דכי לא מצטרפי היכא דלא מסהדי במקום אחד דאלו מסהדי במקום אחד מצטרפי. ועוד אי ס"ד כי ממעיט קרא מידי [ד]לא חזי לאצטרופי כלל קאתי למעוטי, א"כ מכדי עד השתא גבי חזקה הוה קיימינן, ור' עקיבא דאמר דבר ולא חצי דבר גבי חזקה קאי, אם כן כי אקשינן לרבנן האי דבר ולא חצי דבר מאי עבדי ליה, מאי שנא דשבקינהו לעידי חזקה דעסיק ואתי בגווייהו ואוקמינה למיעוטא דחצי דבר דרבנן בעדות שתי שערות, לוקמה בעדות חזקה גופה, כגון שנים מעידין אותו שאכלה ראשונה ושנים מעידין אותו שאכלה שלישית ורביעית דלאו מידי דחזי לאצטרופי הוא. אלא מדאיצטריך לאוקומה בעדות שתי שערות, ש"מ דכי איצטריך קרא למעוטי לאו מידי דלא חזי לאצטרופי אפומא דכת אחת איצטריך למעוטי אלא מידי דחזי לאצטרופי אפומא דכת אחת הוא דאיצטריך למעוטי, דאע"ג דאלו אתו תרי סהדי ואסהידו דאחת בגבה ואחת בכריסה מצטרפי שתי שערות להדדי לטעמא דמאן דלא בעי שתי שערות במקום אחד, השתא דאסהידו שנים בחדא שערא ושנים בחדא שערא לא מצטרפי.

ברם נראין דברי רבינו יצחק בעל הלכות ז"ל [ד]פריש (ש)טעמא דגבי חזקה מצטרפי וגבי שתי שערות לא מצטרפי משום דלא דמיא עדות חזקה לעידי שתי שערות, דאלו עידי חזקה כיון דכל כת מיניהי לענין פירי דבר שלם קרינא ביה, דהא מפקינן להו לפירי ממחזיק אפומיהו, לענין חזקה נמי חזו לאצטרופי, אבל גבי שתי שערות כל כת מיניהי באנפי נפשה לא מהניא ולא מידי דחדא שערא ולא כלום היא, והויא לה סהדותא דכל כת מינייהו חצי דבר לגמרי ואמטול הכי לא מצטרפי.

וכי תימא הניחא למאן דלא בעי שתי שערות במקום אחד אצטריך קרא למעוטי מידי דמצטרף אפומא דכת אחת, דכי נפיק פלגא אפומא דכת אחת ופלגא אפומא דכת אחרת לא מצטרפי, אלא למאן דבעי שתי שערות במקום אחד האי דבר ולא חצי דבר מאי עביד ליה. מיבעי ליה למעוטי שנים אומרים אחת בכריסה מימין ושנים אומרים אחת בכריסה משמאל. וכי תימא מכל מקום קשיא, אדאוקמה בשנים אומרים אחת בגבה ושנים אומרים אחת בכריסה, דלא מיתוקמא אלא אליבא דמאן דלא בעי שתי שערות במקום א', לוקמה בשנים אומרים אחת בגבה מימין ושנים אומרים אחת בגבה משמאל ואליבא דדברי הכל, הא כולי עלמא מודו דאלו שנים אומרים אחת בגבה מימין ואחת בגבה משמאל מצטרפי שערות להדדי דחד מקום הוא, ואיצטריך קרא למעוטי מידי דמצטרף אפומא דכת אחת דלא מצטרף אפומא דשתי כיתי עדים משום דהוה ליה חצי דבר אפומא דכל חד מינייהו. איכא למימר דכי איתמר האי סוגיא דשמעתין וסוגיא דפרק מרובה (ב"ק ע,א) דמיירי גבי גנב על פי שנים וטבח ומכר על פי שנים אחרים, אכתי לא הוה שמיע לן מימריה דרב אסי דאמר עד שיהו שתי שערות במקום אחד, ואסקוה לסוגיא דגמרא כרב יהודה אמר שמואל וכרבי שמעון בן יהודה שאמר משום רבי שמעון דאמר אפילו אחת בגבה ואחת בכריסה, ובתר הכי שמיע להו מימריה דרב אסי וקבעוה בדוכתיה, וסוגיא דחזקת ודפרק מרובה לא זזה ממקומה, והוא הדין לרב אסי דמתרצי קרא בשנים אומרים אחת בגבה מימין ושנים אומרים אחת בגבה משמאל, דאע"ג דחד מקום הוא מעטיה רחמנא דהוה ליה חצי דבר.

מיהו שמעינן מינה לדברי הכל (דלא) [דאילו] שנים אומרים אחת בגבה מימין ושנים אומרים אחת בגבה משמאל, אי נמי שנים אומרים אחת בכריסה מימין ושנים אומרים אחת בכריסה משמאל, ולא כלום הוא, דאמר קרא דבר ולא חצי דבר. ואי אסהידו תרי דאחת בגבה מימין ואחת בגבה משמאל אי נמי אחת בכריסה מימין ואחת בכריסה משמאל, הרי זו עדות דחד מקום הוא. ודוקא במקום הראוי לצמוח בו דהיינו בית הערוה, כדברירנא אבל ודאי אי אמרי שנים אחת בגבה ואחת בכריסה איכא לעיוני, דלפום גמרא דבא סימן התחתון (נדה נב,ב) דמסיק טעמא דרבנן דסבירא להו עד שיהו שתי שערות במקום אחד קיימא לן כוותייהו, דקיימא לן יחיד ורבים הלכה כרבים. ואע"ג דאשכחן סוגיא דגמרא בפרק מרובה ובפרק חזקת אליבא דמאן דלא בעי שתי שערות במקום אחד, כיון דלטעמא דמאן דלא מצריך שתי שערות במקום אחד לא מצריך להו למהוי בבית הערוה, דהא סגיא ליה באחת על קשרי אצבעותיה של יד ואחת על קשרי אצבעותיה של רגל כדאמרינן התם בפרק בא סימן, ואשכחן סוגיא דכולהו אמוראי בפרק הערל (יבמות פ,ב) דלא סמכי אשתי שערות אלא היכא דמשתכחי בבית הערוה, כדברירנא התם מפלוגתא דרב הונא ורבי יוחנן בסימני סריס, ש"מ דליתיה לדר' שמעון בן יהודה דאמר אפילו אחת על קשרי אצבעותיה של יד ואחת על קשרי אצבעותיה של רגל, וממילא שמעת דהילכתא כמאן דבעי במקום אחד. ואע"ג דלרב אסי דאמר עד שיהו שתי שערות במקום אחד לא קא מפרש התם אי בעי מקום מיוחד או לא, מכל מקום כיון דאידחיא לה הך דר' שמעון מטעמא דלא בעי שתי שערות בבית הערוה דוקא ולא אפשר לאסוקי מימריה אליבא דהלכתא, ממילא איתוקם ליה מימרא דרב אסי דאפשר לאסוקיה אליבא דהלכתא:

רנד. אמר רב יהודה אמר שמואל אחד אומר אכלה חטים ואחד אומר אכלה שעורים הרי זו חזקה. כלומר אחד אומר אכלה שלש שנים רצופות חטים, ואחד אומר שעורים היו ואכלן באותן שלש שנים עצמן, הרי זו חזקה, דבין למר ובין למר הא אכלה שלש שנים רצופות, מה לי חטים מה לי שעורים. מתקיף לה רב נחמן אלא מעתה אחד אומר אכלה ראשונה שלישית וחמישית ואחד אומר אכלה שניה רביעית וששית הכי נמי דהויא חזקה. כלומר השתא דאמרת דאע"ג דחד מסהיד דאכלה חטים וחד מסהיד דאכלה שעורים, דאשתכח דההוא דאסהיד דאכלה שעורים קא מסהיד דאכלה באייר וההוא דקא מסהיד אחטים קא מסהיד דאכלה בסיון או בתמוז, דלאו אחדא אכילה קא מסהדי ולאו אחד זימנא קא מסהדי, הויא חזקה, אלא מעתה אחד אומר אכלה ראשונה שלישית וחמישית ואחד אומר אכלה שנייה רביעית וששית הכי נמי דהויא חזקה. אמר ליה הכי השתא התם שתא דקא מסהיד מר לא מסהיד מר, ואשתכח דכל שתא ושתא ליכא עלה אלא חד סהדא, אבל הכא תרווייהו בחדא שתא קא מסהדי מאי איכא למימר בין חיטי לשערי בין חיטי לשערי לא ידיע. ולאו הכחשה היא אלא איחלופי הוא דאיחלף ליה לחד מינייהו, ואמטול הכי מצטרפי וקיימא ליה חזקה אפומייהו, דמכל מקום הא קא מסהדי תרווייהו דאכלה הנך תלת שני גופייהו.

ואי קשיא לך, לרב נחמן דקשיא ליה אלא מעתה אחד אומר אכלה ראשונה שלישית וחמישית ואחד אומר אכלה שניה רביעית וששית הכי נמי דהויא חזקה, מי דמי, התם אפילו שנים אומרים אכלה ראשונה ושלישית וחמישית אי נמי שניה רביעית וששית לא הויא חזקה דבעינן רצופות וליכא, אבל הכא כיון דאמרי תרווייהו דאכלה חטים אי נמי דאכלה שעורים הוי חזקה כי אמר חד חטי וחד אמר שעורים נמי הויא חזקה. ועוד למאי דקא (משמע) [משני] ליה גמרא נמי תיקשי לך, דקא משנינן הכי השתא התם בשתא דקא מסהיד מר לא קא מסהיד מר, טעמא דבשתא דקא מסהיד מר לא קא מסהיד מר, מכלל דאלו אסהידו תרווייהו דאכלה שנה ראשונה שלישית וחמישית אי נמי שניה רביעית וששית הויא חזקה, ואמאי, והא בעינן רצופות וליכא. לא תיקשי לך, דהכא במאי עסקינן דמוברי באגי, דלא בעינן רצופות, דאילו אסהידו תרווייהו דאכלה ראשונה שלישית וחמישית ואוברה שניה רביעית וששית א"נ דהוברה ראשונה שלישית וחמישית ואכלה שניה רביעית וששית הויא חזקה, אלא השתא דאחד אומר אכלה ראשונה שלישית וחמישית ואוברה שניה רביעית וששית, ואידך קא מפיך מיפך וקאמר דהוברה ראשונה שלישית וחמישית ואכלה שניה רביעית וששית, לא אמרינן כל תרתי שתי מינייהו כחדא שתא אריכתא דמיין דהא אתרא דמוברי באגי וכל תרתי שתי לית בהאי אלא חדא אכילה, וכיון דתרווייהו בחדא מהני תרתי שתי קאי מסהדי כמאן דמסהדי בחדא שתא דמו והוה ליה כאחד אומר חטים ואחד אומר שעורים, אלא הויא ליה עדות מוכחשת. דעד כאן לא קאמר רב יהודה בסנהדרין בפ' שלישי (ל,ב) עדות המוכחשת בבדיקות כשרה בדיני ממונות אלא בבדיקות דלא תליא בהו הזמה, אבל בחקירות דתליא בהו הזמה מודי דפסולה, והכא כיון דאתכחוש בחקירות דאיזו שנה פסילי. וכי תימא גבי חטים ושעורים נמי כיון דשערי קדימי לחיטי הא אתכחוש בחקירות דאיזה חדש ודאיזה יום. אי דאסהיד האי באייר והאי בסיון הכי נמי, אלא הכא במאי עסקינן דחד אמר חטים וחד אמר שעורים סתמא, דכיון דזימנין דבכירי חיטי וזימנין דאפילה שערי איכא למימר דתרווייהו בחד יומא חזו, ובגופה דאכילה הוא דאתכחוש, וחד מינייהו הוא דאיחלף ליה חיטי בשערי או שערי בחיטי והויא ליה הכחשה בבדיקות ותו לא (וא' אומר מנה שחור וא' אומר מנה לבן דמצטרפי ליה).

ואפילו היכא [ד]מסהדי תרווייהו בחדא שתא דקאמרינן דלא הויא חזקה נמי הני מילי היכא דמכחשי אהדדי. אבל היכא דלא מכחשי אהדדי, כגון א' אומר אכלה ראשונה שניה ושלישית ואחד אומר רביעית חמישית וששית, דכל חד מינייהו לא קא מכחיש ליה לחבריה באכילה (דהיה) [דידיה] ואפשר דתרווייהו קושטא קא מסהדי ושית שני אכלה, מצטרפין וקי"ל חזקה בסהדותייהו, (ו)דבין למר ובין מר הא אכלה שלש שנים רצופות. ואפילו לרבנן דפליגי עליה דרבי יהושע בן קרחה הכא מודו. והיינו דאמרינן בסנהדרין בפרק דיני ממונות בתרא (שם) מודים חכמים לר"י בן קרחה בעידי חזקה, היכי דמי כגון אחד אומר אכלה ראשונה שניה ושלישית ואחד אומר אכלה רביעית חמישית וששית דמצטרפי.

וכי תימא ממאי דבשני חזקה קאמרינן, ודילמא בנעל גדר פרץ, היכי דמי, אילימא דחד אמר נעל וחד אמר גדר, הא בהדיא אמרינן התם דאפילו רבי יהושע בן קרחה לא קאמר אלא היכא דלא מכחשי אהדדי כגון הודאה אחר הודאה והלואה אחר הלואה אבל היכא דמכחשי אהדדי לא אמר, וכל שכן דלא מודו ליה רבנן במידי דלא סבירא ליה לדיליה. ועוד דאפילו תימא כגון אחד אומר נעל ואחד אומר גדר, מאי שנא גבי גדר נעל דמצטרפי, דאע"ג דלאו אחדא הקנאה קא מסהדי כיון דאחד קרקע קא מסהדי מצטרפי. ועוד הא דומיא דבכורה קא מיירי, דלא משכחת לה אלא בזה אחר זה, דאמר אבוה קמי האי בכור הוא והדר אמר קמי האי בכור הוא, דאי בבת אחת לא משכחת פלוגתא בסהדותייהו כלל ולא שייכא במימריה דרבי יהושע בן קרחה כי היכי דליצטריך למימר דמודו בה רבנן לר' יהושע בן קרחה, אלא לאו בזה אחר זה, ומדעידי בכורה בזה אחר זה עידי חזקה נמי בזה אחר זה.

וכי תימא ודילמא לעולם בזה אחר זה, ממאי דזה אומר אכלה ראשונה שניה שלישית ואחד אומר רביעית חמישית וששית, ודילמא הכא במאי עסקינן כגון דאחד אומר קמאי דידי נעל ביום ראשון ואחד אומר קמאי דידי נעל ביום שני. היכי דמי, אילימא במידי דתלינן בטעות, כגון אחד אומר בשנים בחדש ואחד אומר בשלשה דתנן (שם מ,א) עדותן קיימת שזה ידע בעיבורו של חדש וזה לא ידע ותרווייהו בחד יומא קא מסהדי, אם כן מאי איריא בעידי חזקה, אפילו בהודאות והלואות נמי כי האי גוונא עדותן קיימת, ואם כן מאי שנא גבי חזקה דהקנאה דמצטרפי ומאי שנא גבי חזקה דאכילות דלא מצטרפי, דהא אידי ואידי כל חזקה וחזקה לא קא מסהיד עלה [אלא] (א)חד סהדא. אלא מסתברא דא ודא אחת היא, ואידי ואידי מצטרפי.

ואי קשיא לך ההיא דגרסינן בירושלמי (סנהדרין פ"ג ה"ט) מודים חכמים לרבי יהושע בעידי בכורה ובעידי חזקה, ר' בא בשם רבי ירמיה אף בעידי סימנין. א"ר הונא יאות א"ר חגי אלו שטר שהיה מחותם בארבעה עדים וקרא עליו ערער זה מעיד על שנים וזה מעיד על שנים שמא כלום הוא, ואין כל חתימה וחתימה צריכה שני עדים, והכא כל סימן וסימן צריך שני עדים. ר' חנינא יליף לה משני חזקה, אלו אחד מעיד שאכלה ראשונה שניה ושלישית ואחד אומר שאכלה רביעית וחמישית וששית שמא כלום הוא, ואין כל חזקה וחזקה צריכה שני עדים, והכא כל סימן וסימן צריך שני עדים. לאו למימרא דההיא דאמרינן מעיקרא מודים חכמים לרבי יהושע בן קרחה בעידי חזקה לאו בשני חזקה היא, אלא אידי ואידי בשני חזקה, וסופא דשמעתא דקאמר ר' חנינא אלו אחד מעיד שאכלה ראשונה שנייה שלישית ואחד אומר אכלה כולה רביעית חמישית וששית עסקינן, דהא דומיא דסימנין קא מיירי, וכי היכי דגבי סימנין כי קא פריך בדקא מסהיד חד סהדא אחד סימן קא פריך, מדקאמר כל סימן וסימן צריך שני עדים, אבל א' מעיד על שערה זו ואחד מעיד על שערה זו ולא כלום הוא, דכל שערה ושערה ליכא עלה אלא חד סהדא ולא חזו לאצטרופי, דכל סהדא מינייהו לא מסהיד אלא בשערה אחת, ולפום סהדותיה דכל חד מינייהו אכתי קטנה היא דלא הויא גדולה בפחות משתי שערות, ודכותה גבי חזקה לא קא מיירי אלא כגון דהני חזקות שייכי בהדדי דומיא דסימנין, דכל חדא חזקה מהני תרתי במקום חד סימן קיימא ולא קיימא ליה חזקה אלא בתרווייהו. והיכי משכחת לה, באתרא דמוברי באגי כגון דאובר פלגא ואכל פלגא בראשונה, והדר בשנייה ואובר מאי דאכל ואכל מה דאובר, וכן בכל שתא ושתא בסירוגין עד מושלם שית, דאשכח דלא קיימא ליה חזקה בבציר משית שני.

ואם תמצא לומר אכלה כולה משמע, משכחת בבורח מחמת מרדין היכא דלא איתברר דהוה בורח אלא בחד מהני שית שני סתמא, דלא קיימא ליה חזקה אלא בשית שני, דממה נפשך איכא תלת מינייהו דלא הוה בורח. והוא הדין היכא דהוו ליה לתובע עידי מחאה דמחי בחדא מהני שית שני סתמא, דלא קיימא ליה חזקה אלא בשית שני ממה נפשך, דומיא דסימנין דלא הויא גדולה בבציר משני סימנין, וכי היכי דבעי התם כל סימן וסימן שני עדים הכי נמי בעי הכא כל חזקה וחזקה שני עדים, ואפילו ר' יהושע בן קרחה גבי חזקה מודי. והוא הדין גבי סימנין כי האי גוונא לגמרא דילן, דקא דייקינן עלה והיכי דמי אילימא אחד אומר אחת בכריסה [ואחד אומר אחת בגבה] האי חצי עדות הוא. דיקא נמי מדקא אמרינן גבי חזקה שמא כלום הוא ואין כל חזקה וחזקה צריכה שני עדים, דש"מ דלא קיימא ליה חזקה אלא בהנך שתי חזקות דאינון שש שנים, וכולהו שית שנין בעו ב' עדים, ולא משכחת לה אלא בכי האי גוונא, דכל מקצת ומקצת לא סלקי ליה שלש שנים באכילה בפחות משש שנים.

והוא הדין בשטר שהיה מחותם בארבעה עדים וקרא ליה ערער זה מעיד על שנים וזה מעיד על שנים, דקאמר ר' חגי שמא כלום הוא ואין כל חתימה וחתימה צריכה שני עדים והכא כל סימן וסימן צריך שני עדים, הני תרי דקא מסהיד חד על שנים וחד על שנים לאו לקיומיה לשטרא קא אתו, דאם כן מסתברא דמודו ליה רבנן לרבי יהושע בן קרחה דמיקיים שטרא אפומייהו, דבין למר בין למר הא חתימי בתרי כשרי אהאי שטרא. אלא הכא בסהדי דאתו למפסלינהו להנך ארבעה עדים דחתימי עליה דשטרא, כדאמרינן בהדיא וקרא עליו ערער, וקיימא לן דאין ערער פחות משנים. ואלו אסהידו תרווייהו אכולהו ארבעה דחתימי בשטרא הוו פסלי להו, דקיימא לן (מכות ה,ב) מה שלשה מזימין את השנים אף השנים יזימו את השלשה ומנין אפילו הן מאה ת"ל עדים, אלא הכא דאחד מעיד על השנים מעידי השטר לפוסלן ואחד מעיד על השנים האחרונים לפוסלן, דאשתכח דכל חד וחד מסהדי דשטרא ליכא דמסהיד עליה בפסלותא אלא חד סהדא ובחד סהדא לא פסלינן סהדי, והיינו דקאמר שמא כלום הוא ואין כל חתימה וחתימה צריכה שני עדים לפסלה דומיא דסימנין.

ואמטול הכי לא יכיל לאוקומי מימריה בשטר שהיה מחותם בשני עדים וקרא עליו ערער בשנים לפסלו, זה מעיד על האחד וזה מעיד על השני, דלא מהימני למפסלינהו, דכל חד וחד לא קא מסהיד עליה אלא חד סהדא. משום דדומיא דסימנין קמיירי, דכל חד מינייהו בחצי דבר קא מסהיד, דאי נמי הוה מסהדי תרווייהו במאי דאסהיד חד מינייהו ולא כלום הוא דחדא שערה ולא כלום היא. והכא גבי שטרא היכא דשנים חתומין על השטר וקרא עליו ערער בשנים זה מעיד על האחד וזה מעיד על השני, כיון דאלו הוה מסהדי הני עוררין תרווייהו אחד מעידי השטר דפסול הוא איפסיל ליה שטרא, חדא דהוה ליה כשטר שאין עליו אלא עד אחד, ועוד דכיון דנמצא אחד מהן פסול אפילו חד נמי ליכא, השתא נמי דאחד מעיד על זה ואחד מעיד על זה הא קא מסהדי תרוייהו דחד מסהדי דהאי שטרא פסול הוא ואיבטיל ליה שטרא, דומיא דאחד אומר שתים בגבה ואחד אומר שתים בכריסה דבין למר בין למר גדולה היא, הכא נמי בין למר בין למר שטר פסול הוא.

אלא לא מיתוקמא ליה מילתא אלא בשטר שהיה מחותם בארבעה עדים ושנים באין לפסלו, אחד מעיד על השנים ואחד מעיד על השנים, דכיון דאי נמי הוו מסהדי תרווייהו אמאי דמסהיד חד מינייהו למפסלינהו לתרי מסהדי דחתימי עליה פשו להו בשטרא תרי אחריני דמתכשר שטרא בגויהו כדמיברר בפרק גט פשוט (לקמן בבא בתרא קסב,ב), השתא נמי דאסהיד חד סהדא אתרי מינייהו וחד סהדא אאינך תרי אחריני לא מיפסיל שטרא בהכי. דאפילו תימא דנקטינן מגו סהדותא דתרווייהו דתרי סהדי מסהדי דהאי שטרא פסולין נינהו, אכתי פשו להו בשטרא תרי סהדי אחריני דמתכשר שטרא בגויהו, ולא מיפסיל שטרא בהכי עד דאתו תרי סהדי למפסלינהו לכל תרי מסהדי דשטרא. וכבר איתברר לך דכולהו הני אמוראי דמיירי הכא לא מיירי אלא בעדות שאלו העידו שני העדים במה שהעיד אחד מהן הוה ליה חצי דבר ולא כלום הוא, אבל אחד אומר אכלה כולה שלש שנים ראשונות ואחד אומר אכלה כולה שלש שנים אחרונות דברי הכל מצטרפין. וכן הלכתא: