יד רמה על בבא בתרא נה:

רמו. לפיאה מאי היא דתנן ואלו מפסיקין לפאה הנחל והשלולית ודרך הרבים ודרך היחיד ושביל הרבים ושביל היחיד (ורשות היחיד ורשות הרבים) הקבוע בין בימות החמה בין בימות הגשמים. איזהו נחל ואיזה הוא שלולית, כל שאינו יכול לעברו ברגל זהו נחל כדכתיב (יחזקאל מז,ה) נחל אשר לא אוכל לעבור כי גאו המים מי שחו, וכל שהוא יכול לעברו ברגל זהו שלולית. ואי זה הוא דרך ואי זהו שביל, כל שהוא עומד לעבור עליו תדיר לביתו או לשדהו או לגנו זה הוא דרך, אבל שביל היינו שביל של כרמים ועייקי טפי מדרך כדמיברר בפרק המוכר פירות (לקמן בבא בתרא ק,א). קתני מיהת הרי אלו מפסיקין לפיאה, למאי הלכתא, לומר שאם היה אחד מכל אלו עובר בתוך השדה הרי זה מפסיק לעשותה שתי שדות וצריך להניח פאה לכל אחת ואחת, ר' אסי סבר הני אין מצר וחצב לא, ורבין סבר אפי' מצר וחצב. וקי"ל כרבין, דסוגיא דשמעתא לקמן כותיה:

רמז. לטומאה מאי היא דתנן הנכנס לבקעה בימות הגשמים שהיא רשות היחיד לטומאה והיתה טומאה בשדה פלונית ואמר נכנסתי למקום הלז ואיני יודע אם נכנסתי לאותה שדה ואם לא נכנסתי רבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין שהיה ר' אליעזר אומר ספק ביאה אפילו ברשות היחיד טהור ספק מגע טמא. דגמר מסוטה, דכתיב בה ונסתרה, מה סוטה רשות היחיד כתיב ונסתרה, אף טומאה ברשות היחיד ספקה טומאה. ובהא פליגי, ר' אליעזר סבר ספק מגע טמא ספק ביאה טהור, ורבנן סברי אפילו ספק ביאה נמי טמא. וקימא לן כרבנן. דכולי עלמא מיהת אם נכנס לשדה שהטומאה בתוכה ספק נגע ספק לא נגע טמא. ואם ברור לו שלא נכנס לאותה שדה טהור. ואם נכנס לשדה הסמוכה (לו) לה, ואין ידוע אם הוא מכלל השדה שהוחזקה טומאה בתוכה ואם לאו, והיה מצר או חצב מפסיק בינו ובין השדה שהוחזקה הטומאה בתוכה, לטעמיה דר' אסי דברי הכל טמא, דכולה חדא שדה חשיב לה ואיכא למיחש דילמא נגע בטומאה, דהא חדא שדה היא, וכשהוחזקה בה טומאה לא הוחזקה במקום ידוע, ולטעמיה דרבין הרי המצר והחצב מפסיקין והוו להו שתי שדות, ואשתכח דלא עייל לשדה שהטומאה בתוכה, ודברי הכל טהור. וקימא לן כרבין, דהא רבא נמי כותיה ס"ל כדבעינן למימר קמן:

רמח. הרי אמרו המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר, וכי אתא רבין א"ר יוחנן אפי' לפאה ולטומאה, אבל לשבת לא רבא אמר אפי' לשבת. וכ"ש לפאה ולטומאה דעליהו קיימינן. והיכן מצינו שהשדה נעשית רשות היחיד לשבת, דתנן (טהרות פ"ו מ"ז) הבקעה בימות החמה רשות היחיד לשבת ורה"ר לטומאה בימות הגשמים רשות היחיד לכאן ולכאן, ואוקמה רב אשי בפ' יציאות השבת (שבת ו,ב) כגון דאית לה מחיצות. ואם היה מצר או חצב מפסיק בנתים נעשו כשתי רשויות היחיד לענין שבת. למאי הלכתא, לכי הא דתניא הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת בהעלם אחד חייב בשתי העלמות פטור ר' יוסי אומר אף בהעלם אחד מרשות אחת חייב משתי רשויות פטור אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהן. הדין הוא גירסא דמתיבתא. ולפום הדין גירסא הכין מיפרשא. קימא לן דהמוציא אוכלים בשבת פחות מכגרוגרת פטור. ואם הוציא חצי גרוגרת וחזר והוציא חצי גרוגרת, בהעלם אחד חייב, דכיון חדא העלמה היא העלמה מצרפה להי והוה ליה כמה דאפקינהו לתרויהו בבת אחת וחייב, בשתי העלמות פטור, דיש ידיעה לחצי שיעור לחלק, וכיון דאיתידע ליה בנתים מקמי דגמרה לה הוצאה נעשית ראשונה כמי שנקלטה או שנשרפה דפטור, דידיעה הוא דמתיא ליה לידיה חיוב חטאת, וראשונה כי אתידע ליה לאו בר חיובא הוא, דחצי שיעור הוא, ואמטול הכי נעשית כמי שנקלטה או שנשרפה ותו לא חזיא לאיצטרופי בהדי בתרייתא, ולפיכך פטור. ורבי יוסי סבר אף בהעלם אחד, אם הוציא שתיהן מרשות (היחיד) [אחת] חייב כדאמרן, משתי רשויות פטור, כגון דאפיק חצי גרוגרת מרשות היחיד זו וחזר והוציא חצי גרוגרת מרשות היחיד אחר לרשות הרבים פטור, דאע"ג דחדא העלמה היא רשויות מחלקות והויא לה כל חדא מינייהו הוצאה בפני עצמה, ונעשה כמוציא חצי גרוגרת וחצי רביעית משקין דלא מצטרפי, אי נמי כמאי דהואי ידיעה בין הוצאה להוצאה דלא מצטרפי.

אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהן. כלומר הא דאמר ר' יוסי משתי רשויות פטור, והוא שיש חיוב חטאת ביניהן, והיינו רשה"ר, דכיון דאי אפיק מחדא מינייהו לרשות הרבים שהיא בינתים חייב חטאת, על כרחין רשות בפני עצמה היא, וכיון שהיא מוחלקת מהן כל שכן שמחלקת בין שתיהן. אבל כרמלית לא. דכיון דמדאורייתא שרי לאפוקי מכל חדא מינייהו לכרמלית שהיא בנתיים נמצאו כולן כרשות אחת. אביי אמר אפי' כרמלית מפסקת ביניהן לעשותן שתי רשויות, דכיון דדינה חלוק מהן, שהמוציא מאחת מהן לרשות הרבים חייב ואלו המוציא מכרמלית לרשות הרבים פטור, רשות בפני עצמה היא, וכיון שהיא מחלקת מהן כל שכן שמחלקת בין שתיהן, אבל פיסלא לא רבא אמר אפילו פיסלא נמי מפסיק לענין שבת, והוא עץ ארוך מוטל לרחבה של רשות היחיד וממלא כל הרוחב, שנמצא מפסיק את רשות היחיד זו לשנים, אי נמי סלע גבוה וארוך כנגד כל הרוחב.

ומסתברא דהאי פיסלא דאיפליגו ביה אביי ורבא ליכא לאוקומיה אלא כגון דלא גביה עשרה טפחים, דאי גביה עשרה טפחים מחיצה מעליאתא היא ובהא לימא אביי דלא מפסיק, אלא לאו כגון דלא גביה עשרה טפחים. והוא דהוי ד' אמות על ד' אמות, דאי לאו הכי הא קימא לן גבי גיטין דלא פליג רשותא לנפשיה, וכי היכי דגבי גט לא פליג רשותא לנפשיה גבי שבת נמי לא פליג רשותא לנפשיה, דרשות שבת כרשות גיטין, דגרסי' בגיטין בפר' הזורק (גיטין עז,ב) ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו איגנדר ונפל בפיסלא אמר רב יוסף אי הוי ארבע אמות על ד"א פליג ליה רשותא ואי לא רשות אחת היא, ואוקימנא בחצרו דבעל וכגון דאושלה מקום בחצרו, דחד מקום מושלי אינשי שני מקומות לא מושלי אינשי, הילכך אי הוי ד"א על ד' וגביה שלשה טפחים פלג ליה רשותא לנפשיה ולא הוי גיטא, דשני מקומות לא אושיל לה, ואי לא רשות אחת היא וכמאן דנח גיטא בדוכתא דקימא ביה דמי והוי גיטא, דהא אושלה לדוכתא נהלה.

ואזדא רבא לטעמיה דאמר רבא רשות שבת כרשות גיטין. כי היכי דגבי גיטין אע"ג דקאי האי פיסלא ברשות היחיד פלג ליה רשותא לנפשיה, גבי שבת נמי פלג ליה רשותא לנפשיה למהוי כרשות היחיד בפני עצמה, ואף ע"ג דלא גביה עשרה מחיצות החיצונות נעשות מחיצות לכל מה שבתוכן.

וכי תימא א"כ האי כרמלית דאיפליגו בה רבה ואביי היכי משכחת לה, אי דרחבה ארבע אמות היינו פיסלא דקאמר אביי דלא מפסיק, ואלו אביי הא קאמר אפילו כרמלית מפסקת, ואי דאין רחבה ד"א אפילו רבא מודה דלא מפסיק וכל שכן אביי, ותסברא וכי יש כרמלית ברשות היחיד והלא רשות היחיד עולה עד לרקיע. אלא לא משכחת לה אלא כגון (קרקף) [קרפף] יתר מבית סאתים ושני בתים פתוחין לתוכו אחד מכאן ואחד כנגדו, ושניהן פתוחין לרשות הרבים (איסור) [אי נמי] כגון שהיה ביניהן רקק מים עמוק עשרה טפחים דהוה ליה כרמלית. אבל פיסלא דגביה שלשה ואין ברוחבו ארבע אמות אע"פ שהוא רחב יתר מארבע טפחים, אע"ג דבעלמא ברשות הרבים כרמלית היא, כיון דבתוך רשות היחיד קאי לא פליג רשותא לנפשיה. וכי תימא ולא יהא אלא מצר או חצב הא קי"ל דמפסיקין. שאני מצר וחצב דלאפסוקי בין שדה לחברתה עבידי ואמטול הכי מפסקי, אבל פיסלא דלאו לאפסוקי עביד, אי הוי ארבע אמות על ארבע אמות חשיב ופליג רשותא לנפשיה, ואי לא לא חשיב ולא פליג רשותא לנפשיה [ו]הוה ליה מכלל רשות היחיד (אלא) עצמה.

ואיכא נוסחי דאית בהו ר"י אומר אף בהעלם אחד לרשות אחת חייב לשתי רשויות פטור. ולפום הני נוסחי הכי מפרשא. רבי יוסי אומר אף בהעלם אחד, אם כשהוציא לרשות הרבים הוציא לרשות אחת של רבים חייב, דכיון דלחדא רשותא אפקינהו ואיכנוף בחדא רשותא, רשות מצרפתן למהוי כחדא הוצאה וחייב, ואם הוציא לב' רשויות ושתיהן רשות הרבים אלא שיש הפסק ביניהן פטור דלא מצטרפי. ולא דמי לאכל שני חצאי זיתי חלב בהעלם אחד, דאלו התם בית הבליעה מצרפת ואלו הכא שתי רשויות נינהו ולא מצרפי. אמר רבה והוא שיש חיוב חטאת ביניהן, כלומר הא דאמר רבי יוסי לשתי רשויות של רבים פטור, והוא שיש חיוב חטאת ביניהן, דהיינו רשות היחיד, שכיון שהיא מוחלקת משתיהן, שהרי המוציא ממנה לאחת משתיהן [או מאחת משתיהן] לרשות היחיד שהיא בינתים חייב, כל שכן שמחלקת בין שתיהן. אבל כרמלית לא מפסקא לשויינהו ב' רשויות, כגון רקק מים שאין רה"ר מהלכת בו והוא מפסיק באמצע רשות הרבים לרחבו ומגיע עד ביתו של זה, ולבית זה שני פתחים אחד מכאן לרשות הרבים זו ואחד מכאן לרשות הרבים זו שהרקק באמצע, והוציא חצי גרוגרת מפתח זה לרשות הרבים זו וחצי גרוגרת מפתח זה לרשות הרבים זו. והוא הדין בתל גבוה שלשה טפחים ורחב ארבעה טפחים דהוה ליה כרמלית, דאי קאי באמצע ברשות הרבים בין שני פתחיו של זה הפתוחין לרשות הרבים והוציא חצי גרוגרת מפתח זה וחצי גרוגרת מפתח זה חייב, דלא מפסקא כרמלית לשוייה להאי רשות הרבים כשתי רשויות, כדברירנא טעמא לעיל. אביי אמר אפילו כרמלית מפסקת לשויינהו כשתי רשויות הרבים דלא מצטרפי הוצאות להדדי, דכיון דדינה חלוק מדינא דרשות הרבים, שהרי המוציא מרשות היחיד לכרמלית פטור, מה שאין כן ברשות הרבים, מפסקת, אבל פיסלא לא מפסיק. רבא אמר אפילו פיסלא נמי מפסיק.

והאי פיסלא דאפליגו ביה אביי ורבא לפום הדין גירסא דמיירי בהפסקה ברשות הרבים, לא מתוקם אלא בעמוד גבוה תשעה ורחב ארבע אמות עומד ברשות הרבים, דכיון דבני רשות הרבים מכתפין עליו כרשות הרבים דמי, ואמטול הכי קסבר אביי דלא מפסיק. ורבא מודי ליה לאביי דכרשות הרבים דמי, מיהו קסבר כיון דרחב ארבע אמות פלג ליה רשותא לנפשיה לאפסוקי, מידי דהוה ארשות היחיד לענין גיטין, דאי הוי ארבע אמות על ארבע אמות אע"ג דכלה רשות היחיד היא כיון דחשיב פלג ליה רשותא לנפשיה למהוי כרשות היחיד אחרת בפני עצמה, הכא נמי אע"ג דכלה רשות הרבים היא כיון דחשיב פלג ליה רשותא לנפשיה למהוי כרה"ר בפני עצמה, וכיון דהיא עצמה מוחלקת משתיהן מחלקת בין שתיהן. והני מילי בעמוד גבוה תשעה טפחים ורחב ארבע אמות דהוה ליה רשות הרבים, אבל גבוה עשרה טפחים, לא שנא רחב ארבע אמות ולא שנא דאצבע מפסיק, דמחיצה מעליתא היא, ובמחיצה ליכא מאן דפליג. וכל שכן היכא דרחבה ארבעה, דהויא לה רשות היחיד, ואפילו רבה מודי דמפסיק, דהיינו חיוב חטאת דקאמר רבה. וכן היכא דגבוה משלשה טפחים עד תשעה ולא עד בכלל, אם יש ברחבו ד' טפחים או יתר מכן הוה ליה כרמלית, ואפילו אביי מודי דמפסיק וכ"ש רבא. וכי בעי רבא רחב ד"א הנ"מ גבי גבוה תשעה דאידי ואידי רשות הרבים היא. הילכך אי הוי ד"א על ארבע אמות חשיב ואי לא לא חשיב ולא פליג רשותא לנפשיה. אבל היכא דלא גביה תשעה כיון דעל כרחיך כרמלית הוא אפי' אביי מודי דמפסקת וכל שכן רבא.

ואע"ג דאמר רבא רשות שבת כרשות גיטין, הני מילי במידי דאידי ואידי חדא רשותא היא, דאי חשיב פליג רשותא לנפשיה ואי לא [לא] פליג רשותא לנפשיה. כגון עמוד גבוה שלשה ברשות היחיד או גבוה תשעה ברשות הרבים, דכיון דעמוד גבוה שלשה ברשות היחיד כרשות היחיד דמי, אי הוי ארבע אמות על ארבע אמות חשיב ופליג רשותא לנפשיה והוה ליה כרשות היחיד בפני עצמה, ואי לא לא חשיב ולא פליג רשותא לנפשיה וכולה חדא רשות היחיד היא. והוא הדין גבי עמוד תשעה ברשות הרבים, דכיון דרשות הרבים היא, אי חשיב פליג רשותא לנפשיה למהוי כרשות הרבים בפני עצמה, ואי לא כולה רשות הרבים אחת היא. אבל היכא דהוי פחות מתשעה כיון דרחב ארבעה טפחים הוה ליה כרמלית ואע"ג דלא חשיב על כרחיך רשות בפני עצמה היא. ואע"ג דכי האי גוונא גבי גיטין לא פליג רשותא לנפשיה, התם משום דמיירי ברשות היחיד ואין כרמלית בתוך רשות היחיד שרשות היחיד עולה עד לרקיע, וכיון דעל כרחיך כלה רשות היחיד, ולא הוי ארבע אמות נמי כי היכי דלהוי חשוב למהוי כרשות היחיד בפני עצמה, הויא לה כולה רשות היחיד אחת. אבל ברשות הרבים דמשכחת בה כרמלית ומקום פטור באמצעה כרמלית נמי מפסקת.

ומסתברא דהוא הדין נמי למקום פטור, דטעמא דכרמלית דמודי בה אביי דמפסקת ברשות הרבים לאו משום דאסור להוציא מרשות הרבים לתוכה הוא, דהא הכא בחיוב חטאת עסיקינן וחיובא דאורייתא, וכיון דמדאורייתא מותר להוציא מרשה"ר לכרמלית לא אלים איסורא דרבנן למדחא חיובא דאורייתא. אלא טעמא דכרמלית דמפסקת משום דדינא חלוק מרשות הרבים, שהמוציא מרשות הרבים לרשות היחיד חייב, מה שאין כן במוציא מרשות היחיד לכרמלית. וכיון דטעמא משום הכי כל שכן מקום פטור, דהשתא כרמלית דאית בה איסורא דרבנן ודמיא לרשות הרבים לענין איסורא, דלא שנא מרשות היחיד לרשות הרבים ולא שנא לכרמלית אסורא מדאורייתא אי מדרבנן חשיבא כרמלית רשות בפני עצמה היא ומפסקת ברשות הרבים, גבי מקום פטור שדינה חלוק לגמרי מרשות הרבים, שהמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים חייב ואלו מרשות היחיד למקום פטור מותר לכתחלה, לא כל שכן דמפסיק. וכי תימא מה לכרמלית שאסור להוציא ממנה לרשות הרבים, תאמר במקום פטור שהוא מותר, הא ברירנא דטעמא דכרמלית לאו משום איסורא דרבנן הוא, דלא אלים איסורא דרבנן למדחא חיובא דאורייתא. הילכך כל היכא דרשות היחיד מפסקת לכולי עלמא פטור, וכל היכא דרה"ר מפסקת ואין ברחבה ארבע אמות, כגון עמוד תשעה ואין ברחבו ד"א דכולי עלמא לא הוי הפסק וחייב. כי פליגי בכרמלית והוא הדין למקום פטור, אי נמי [עמוד ט'] ברה"ר והוי ד"א, דרבה סבר כרמלית אינה מפסקת, וה"ה למקום פטור, וכ"ש רשה"ר, ואביי סבר כרמלית נמי מפסקת והוא הדין למקום פטור, אבל רשות הרבים נמי כגון עמוד גבוה תשעה כי הוי רחב ארבע אמות חשיב ומפסיק, וכל שכן כרמלית ומקום פטור. וקי"ל כרבא:

וש"מ דהילכתא כר"י דאמר לשתי רשויות פטור אי נמי משתי רשויות דרשויות מחלקות, דהא כולהו אמוראי מסקי שמעתתא אליביה:

רמט. הרי אמרו המצר והחצב מפסיקין בנכסי הגר, אין שם לא מצר ולא חצב מאי. עד היכן קנה. בשדה המסויימת במצרניה לא תיבעי לך, דהא אמרינן (לעיל בבא בתרא נד,א) כיון שהכיש בה מכוש אחד קנה כולה, כי תיבעי לך בשאינה מסויימת במצרניה. ובשדה הלבן לא תיבעי לך, דהא אמר רב פפא (לעיל בבא בתרא נד,ב) בדאזיל תיארא דתורי והדר. כי תיבעי לך בשדה האילן מאי. פירש ר' מרינוס משמו כל שנקראת על שמו. כלומר כל שנקראת כולה כאחת על שמו. היכי דמי אמר רב פפא דקרו לה בי גרגותא דפלניא. ומשמע מדאמר רב פפא דקרו לה בי גרגותא דפלניא ולא קאמר כגון דקרו לה ארעיה דפלניא, הא קמ"ל הוא דמשקו לה לכולה גרגותא חדא, דאי לאו הכי כל גרגותא מינייהו באנפי נפשה חשיבא ולא קני חדא בחזקה דאידך. ושמעינן מינה דבשדה בית השלחין עסיקינן, דאי בשדה הבעל מאי בעיא גרגותא התם. הלכך מסתברא דדינא דשדה הבעל, כיון דלית בה גרגותא למהוי כל שיעורא דמשקו ליה מחדא גרגותא חשיב כחדא שדה ולמקני כולה בחד מכוש, הדרינן לשיעוריה דרב פפא דאמר כבדאזיל תיארא דתורי והדר:

רנ. יתיב ר' אחא וקאמר משמיה דר"י בר' חנינא חצובא מפסיק בנכסי הגר למהוי כב' שדות ולא קני חדא בחזקה דאידך. מאי חצובא אמר רב יהודה אמר רב שבו תיחם יהושע את הארץ. והוא עשב שזורעין אותו בין תחום לתחום ושרשין בוקעין ויורדין עד התהום בכיוון ואינן נוטין לכאן ולכאן: