יד רמה על בבא בתרא נ:

קצד. והיכא איתמר דרבי אלעזר דתניא המוכר את עבדו ופסק עמו על מנת שישמשנו שלשים יום רבי מאיר אומר [הראשון] יש[נו] בדין יום או יומים מפני שהוא תחתיו שני אינו בדין יום או יומים מפני שאינו תחתיו קסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי רבי יהודה אומר שני ישנו בדין יום או יומים מפני שהוא כספו ראשון אינו בדין יום או יומים מפני שאינו כספו קסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ר' יוסי אומר שניהם ישנן בדין יום או יומים זה מפני שהוא תחתיו וזה מפני שהוא כספו מספקא ליה קנין פירות אי כקנין הגוף דמי ואי לאו כקנין הגוף דמי וספק נפשות להקל ר' אלעזר אומר שניהן אינן בדין יום או יומים זה לפי שאינו כספו וזה לפי שאינו תחתיו אמר רבא מ"ט דרבי אלעזר אמר קרא כי כספו הוא המיוחד לו. הא מתניתא בעבד כנעני שמל והו(א)טבל לשם עבדות ומכרו לאחר ופסק עמו על מנת שישמשנו לרבו ראשון ל' יום, והכהו אחד מהן בשבט ומת לאחר שעמד יום או יומים, דרחמנא אמר (שמות כא,כא) אך אם יום או יומים יעמד לא יקם כי כספו הוא, וקא"ר אלעזר דלא שנא ראשון ולא שנא שני אם הכהו בתוך ל' יום הללו אינו בדין יום או יומים, אלא אע"פ שעמד יום או יומים נהרג עליו, דבעינא כספו המיוחד לו וליכא, והיינו דקאמר זה לפי שאינו כספו וזה לפי שאינו תחתיו, כלומר ראשון לפי שאינו כספו דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ובעינא כספו וליכא, ושני אע"ג דכספו הוא לפי שאינו תחתיו לשמשו בתוך שלשים הללו ובעינא כספו המיוחד לו וליכא. וקיימא לן כר' אלעזר, חדא דהא רבא טרח לפרושיה לטעמיה, ועוד דמסתבר טעמיה:

קצה. והדרינן לאתמוהי אמתני' ואין לאיש חזקה בנכסי אשתו והא אמר רב ששת אשת איש צריכה למחות במאן אילימא באחר והאמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש אלא לאו בבעל. ואי ס"ד אין לאיש חזקה בנכסי אשתו אמאי צריכה למחות. אמר רבא לעולם בבעל וכגון שחפר בה בורות שיחין ומערות. דאם איתא דלא זבינתה נהליה לא הוה שבקא ליה למחפר בה בורות שיחין ומערות, דכי האי גוונא ודאי צריכה למחות, דאי לא מחיא קימא ליה חזקה עילוה. ומקשינן והא אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה אין חזקה לנזקין. וכיון דלגופיהו לא הויא חזקה היכי הויא חזקה לגופא דארעא. ופרקינן אימא אין דין חזקה לנזקין. כלומר לעולם אימא לך נזקין נמי אית להו חזקה, ומאי אין חזקה לנזקין, אין דין חזקה לנזקין, דאלו שאר מילי היכא דאתי לאחזוקי בגופא דארעא בעי שלש שנים ובעי טענה, ואלו נזקין מכי אתברר דעבד מילתא דקביעותא ושתיק הויא חזקה.

איבעי תימא לעולם אין חזקה לנזקין, למימרא דלא קיימא להו חזקה כדקא סלקא דעתין מעיקרא, והא איתמר עלה רב מארי אמר בקוטרא רב זביד אמר בבית הכסא. אבל שאר נזקין קיימא להו חזקה. וקיימא [לן] כי האי פירוקא דרבא, דהיכא דאכלה בעל שני חזקה וחפר בה בורות שיחין ומערות שלא לצורך השדה צריכה האשה למחות בו, ואם לא מיחת הרי זו חזקה. אלא מיהו דוקא היכא דכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ובפירותיהן וקנו מיניה דאסתלק ליה מפירי, אבל היכא דלא סליק נפשיה מפירי אע"ג דחפר בה בורות שיחין ומערות נמי לא הויא חזקה, דכיון דאית ליה פירי לית ליה ראיה באכילת הפירות כלל, והוה ליה כמאן דלא אכלינהו לפירי אלא חפר בה בורות שיחין ומערות ותו לא, דלא הויא חזקה לגופא דארעא, וכן הלכתא:

קצו. ושמעינן מינה דאין דין חזקה לנזקין לאצרוכיה תלת שני ולאצרוכיה טענה דאת יהבת לי רשותא למעבדיה להאי ניזקא, אלא מכי עביד מילתא דקביעותא וחזייה ניזק ושתיק הויא חזקה, דעל כרחין הני פירוקי כולהו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא קאתו ולא פליגי אהדדי, אלא תרוייהו לאוקמי חזקה לנזקין קא אתו, דאם תמצא לומר הא דאמר רב נחמן אין חזקה לנזקין אנזקין דקיימא להו חזקה קאמרינן אין דין חזקה לנזקין קאמר, ואם תמצא לומר דאין חזקה לנזקין קאמר למימרא דלא קיימא להו חזקה, משכחת לה בקוטרא ובבית הכסא, אבל שאר נזקין אית להו חזקה, ולעולם כדאמרן דלא בעו שלש שנים ולא בעו טענה. והוא הדין לחזקה דתשמישין כגון זיזין וסולמות וחלונות ותקראות, דכולהו חד טעמא נינהו, דלא קאתי לאחזוקי בגופא דארעא אלא לקיומיה ההוא נזקא או האי תשמישא בלחוד הוא דאתי לאחזוקי ולא בעו שלש שנים, מידי דהוה אכשורא דמטללתא דתשמישא בעלמא הוא וקיימא ליה חזקה בתלתין יומין, אי נמי לאלתר היכא דחבריה בטינא (לעיל בבא בתרא ו,ב), לבד מקוטרא ובית הכסא דאפילו בשלש שנים לא קיימא להו חזקה ולא סגיא להו אלא בראיה דעבד ברשות. וכבר ברירנא ליה לדינא דקוטרא ודבית הכסא בפרק לא יחפור (לעיל בבא בתרא כג,א סי' פד) בירור יפה:

קצז. ושמעינן נמי דההיא דקאמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש לאו בבעל קאי אלא באחר קאי, מדמקשינן במאן אילימא באחר והאמר רב אין מחזיקין בנכסי אשת איש, דאי טעין מינך ומבעליך זבינתה ואכלתה שני חזקה לא מהימן, מ"ט כיון דאית ליה פירא לבעל לא איכפת לה למידע במאן דאכיל להו לפירי. וכן דינא במאן דזבין פירי דארעיה לראובן שלש שנים ואתא שמעון ואכלינהו לפירי דהנך שלש שנים לא קיימא ליה חזקה למחזיק, דכיון דזבנינהו מארי ארעא לפירי לראובן סבר דשמעון ברשותיה דראובן קא נחית. ואשת איש איצטריכא ליה, סד"א כיון דקיימא לן דבעל שמכר קרקע לפירות לא עשה כלום איבעי לה למחויי, קמ"ל דלא. ומסתברא דהנ"מ היכא דלא חפר בה המחזיק בורות שיחין ומערות, אבל היכא דחפר בה בורות שיחין ומערות קיימא ליה חזקה, מידי דהוה אבעל. והאי דלא אוקמה רבא לדרב ששת באחר, רבותא קמ"ל דאפילו בעל כה"ג קיימא ליה חזקה, וכ"ש אחר. ושמעינן מינה דכי אמרינן אין מחזיקין בנכסי אשת איש הנ"מ בחזקה שיש עמה טענה דקאתי לאחזוקי בגופא דארעא, אבל בנזקין ותשמישין מחזיקין, דאם איתא דלא מחלה איבעי ליה למחויי:

קצח. רב יוסף אמר לעולם באחר. כי קאמר רב ששת אשת איש צריכה למחות באחר קאמר, וכגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים לאחר מיתת הבעל דמיגו דאי בעי אמר לה מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה כי אמר לה את זבינתה ניהליה ואנא זבינתה מיניה מהימן. והוא דטעין טענת בריא קמאי דידי זבינתה ניהליה, דאי לאו הכי הויא לה חזקה שאין עמה טענה ולא הויא חזקה. וקי"ל כרב יוסף, חדא דמסתבר טעמיה, ועוד דהא רב יוסף אודי להו לדייני גולה, דמסתבר טעמייהו כדרב יוסף כדבעינן למימר קמן (נא,א), אלמא היכא דאיתרמי מילתא כדרב יוסף מחזיקין בנכסי אשת איש. והא דרב יוסף לא פליגא אדרבא, אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. וכי תימא וכיון דמשום מיגו הוא דמהימנינן ליה ולא סגיא בלא שלש שנים לאחר מיתת הבעל, למה לי דאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל, תיסגי ליה בשלש דלאחר מיתת הבעל. אי הוה טעין מינך זבינתה לאחר מיתת הבעל הכי נמי, אלא כיון דטעין דמיניה דבעל הוא דזבן לא קיימא ליה חזקה אלא היכא דאתחיל למיכלה בחיי המוכר דקא טעין דזבן מיניה, דאי לאו הכי הויא לה כחזקה שאין עמה טענה. והא דמיא לההיא דאמרינן בכתובות (יז,ב) גבי אם יש עדים שהיא של אביו והוא אומר לקחתיה ממנו נאמן ואוקימנא התם כגון דאכלה שני חזקה שתים בחיי האב ואחת בחיי הבן כשהוא קטן ומשום דאין מחזיקין בנכסי קטן, ומדאיכפל לאוקומה בדאכלה מקצת חזקה בחיי האב ולא אוקמה בדאכלה כולהו בפני הבן, ש"מ דכי האי גוונא אפילו גבי גדול נמי לא הוי חזקה, דכיון דטעין דזבנה מן האב לא הויא חזקה אלא היכא דאכלה מקצת חזקה בחיי האב, והכא היינו טעמא דלא הויא חזקה משום דהויא מקצת חזקה בנכסי קטן. וכי תימא אם כן הכא נמי לוקמה כשאכלה שלש שנים ותו לא, מקצתן בחיי הבעל ומקצתן לאחר מיתת הבעל, ליתיה למיגו כלל כדבעינן לברורי לקמן.

ושמעינן מיהא דרב ששת לפום אוקמתיה דרב יוסף דאי מחייא ביה בחיי בעלה, אע"ג דאכלה שני חזקה לאחר מיתת הבעל לא קיימא ליה חזקה. ממאי, מדקאמרינן אשת איש צריכה למחות, ת"ש בעוד שהיא אשת איש, היכי דמי, אי דמחאי לאחר מיתת בעלה בתוך שלש למה לה למחויי בחיי בעלה, אלא לאו דלא מחאי לאחר מיתת בעלה, וקאמר צריכה למחות בעודה אשת איש, מכלל דאי מחיא בחיי בעלה אע"ג דלא מחיא בתר הכי לא הויא חזקה. וטעמא דמילתא, דכיון דלא קיימא ליה חזקה בשלש שנים דלאחר מיתת הבעל לחודייהו כדברירנא טעמא לעיל, ממילא הוו להו הנך מקצת שני חזקה דאכלה בחיי הבעל מכלל מנין שניא דלא קיימא ליה חזקה אלא בגווייהו, וכי מחיא בחדא מינייהו בטלה לה חזקתיה, ואפילו אכלה לאחר מיתת הבעל כמה שנים לא קיימא ליה חזקה, אלא היכא דטעין מינך זבינתה לאחר מיתת הבעל:

קצט. ומדאצטריך לאוקומה כגון שאכלה מקצת חזקה בחיי הבעל ושלש שנים לאחר מיתת הבעל, ולא אוקמה כגון שאכלה שני חזקה מקצתן בחיי הבעל ומקצתן לאחר מיתת הבעל, ש"מ דכה"ג לא קיימא ליה חזקה, ואע"ג דטעין מינך זבינתה. מאי טעמא, דהנך שני דאכלה בחיי הבעל לא סלקי ליה ממניינא דאין מחזיקין בנכסי אשת איש, וליתיה למיגו דאי בעי אמר מינך זבינתה ואכלתה שני חזקה דאם כן אכתי איתיה למיגו ואמאי לא אוקמה בהכי: