יד רמה על בבא בתרא נ.

קצא. הרי אמרו אין לאיש חזקה בנכסי אשתו ודייקינן עלה הא ראיה יש. דאי אית ליה שטרא או סהדי דזבינתינהו נהליה לבעלה אי נמי יהבתינהו נהליה במתנה, ראייתו ראיה ומעמידין שדה בידו, ואמאי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אלמא יכולה שתאמר נחת רוח עשיתי לבעלי הכא נמי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי הא איתמר עלה אמר רבה בר רב הונא לא נצרכה אלא לאותן שלש שדות אחת שכתב לה בכתובתה תחת מנה מאתים, ואחת שייחד לה אפותיקי בכתובתה, דלא כתב שדה תחת מנה מאתים, אלא כתב לה מנה מאתים וייחד לה שדה בהן אפותיקי. ואחת שהכניס לה שום משלו. כנגד מה שהכניסה לו, שכך היה דרכן לכתוב לאשה תוספת כנגד נדונייתא. ודייקינן למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה דבעל דהוו אחראין לכתובתה כל שכן דאי לא עבדא ליה נחת רוח הויא לה איבה דאמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה דאפילו בהנך דכתבתי לך לשיעבודיך לא סגיא ליך לשיעבוד כתובתיך, אלא למעוטי נכסי מלוג. דדידה נינהו ולא הויא איבה, דבלאו סירכא דגירושין ומיתה נמי קפדא עלייהו משום שבח בית אביה, הילכך אע"ג דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו קיים דלא יכלה למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. ומתניתין נמי דקתני אין לאיש חזקה בנכסי אשתו (החצאית) [הא ראיה] יש בנכסי מלוג מיתוקמא. והוא הדין בנכסי צאן ברזל, דתרוייהו חד טעמא נינהו, כדבעינן לברורי לקמן (סי' קצב ד"ה ומסתברא):

קצב. והא אמר אמימר איש ואשה שמכרו בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום. ופרקינן [כי] איתמר דאמימר היכא דזבין איהו ומית דאתיא איהי ומפקא אי נמי דזבינא איהי ומתה דאתי איהו ומפיק בתקנתא דרבנן וכדר' יוסי בר חנינא דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות. ומאי איש ואשה, איש או אשה, אבל זבינו תרווייהו לעלמא, אפילו זבין איהו והדר זבינא איהי, אי נמי דזבינא איהי לדידיה זבינייהו זביני. וכן הלכתא.

ומסתברא דדינא דנכסי צאן ברזל בהא מילתא כדינא דנכסי מלוג דמי, דהא אידי ואידי חד טעמא נינהו, דבלאו סירכא דגירושין ומיתה נמי קפדא עלייהו משום שבח בית אביה, דכי היכי דגבי נכסי מלוג איכא שבח בית אביה, כדאיתא בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים (עט,ב), גבי נכסי צאן ברזל נמי איכא שבח בית אביה, כדאיתא ביבמות בפרק אלמנה לכהן גדול (יבמות סו,ב). תדע מדמוקים לה גמרא למתני' דלקח מן האיש באותן שלש שדות, וכל שכן בשאר נכסים דידיה דבעל, דלא שייכא בהו איתתא אלא מחמת שעבוד כתובתה, דחישא דאיקפדא עלייהו [ד]אמר לה עיניך נתת בגירושין ובמיתה, דאי ס"ד הא דאמרי' גבי שאר נכסים דידיה כל שכן דהויא לה איבה אפילו בנכסי צאן ברזל קאמרינן, מאי כ"ש דהויא לה איבה, הא לא דמו, דהתם גבי נכסי צאן ברזל איכא שבח בית אביה, הכא ליכא שבח בית אביה. וכי תימא אם כן מאי דוחקיה דגמרא לאוקומה בנכסי מלוג, לוקמה אפילו בנכסי צאן ברזל. הא לא קשיא, דכיון דאשמועינן בגמרא דלא מיתוקמא מתניתין דלקח מן האיש אלא באותן שלש שדות ומאי דדמי להו, דלא שייכא בהו איתתא אלא מחמת שיעבוד כתובתה, למעוטי נכסי מלוג דשייכא בהו מטעמא אחרינא דשבח בית אביה, ממילא אימעיטו להו נמי נכסי צאן ברזל, ואשמעינן בנכסי מלוג והוא הדין לנכסי צאן ברזל דשייך בהו נמי שבח בית אביה. והאי דאוקמה בנכסי מלוג משום סירכא דקושיין דהוה קשיא לן מדאמימר, דהוה סלקא דעתין מעיקרא דלא הוה יכלינן לאוקומי מתניתין דאין לאיש חזקה בנכסי אשתו דמשמע הא ראיה יש בנכסי מלוג משום דקשיא שמעתיה דאמימר, ואמטול הכי איכפל לאוקומה בנכסי מלוג ולתרוצה לדאמימר, והוא הדין בנכסי צאן ברזל כדברירנא:

קצג. ואיבעי תימא אמימר דאמר כר' אלעזר. כלומר איבעי תימא לעולם כדאמרינן, דכי איתמר דאמימר היכא דזבין איהו לעלמא ולא זבינא איהי, אי נמי זבינא איהי לעלמא ולא זבין איהו דלא הוו זביני, מיהו לאו משום דר' יוסי בר' חנינא, אלא אמימר דאמר כרבי אלעזר דאמר כל היכא דגופא לחד ופירא לחד לא דיינינן ביה דין ממון גמור לחד מינייהו באנפי נפשיה, הילכך לא מצי חד מינייהו לזבוניה. וליתיה להאי פירוקא, דהא קיימא לן כר' יוסי בר' חנינא דסבירא ליה דאי לאו תקנת אושא כי זבינא איהי ומיתה זבינה זביני, כריש לקיש דאמר מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב קנה לוקח (לקמן בבא בתרא קלו,ב), ואיפסיקא הילכתא כוותיה. ואע"ג דסוגיין לקמן כרבי אלעזר, התם הוא דאמר קרא כספו המיוחד לו אבל בעלמא לא. וכי תימא נילף מינה, דילמא רוצח שאני דאחמיר ביה רחמנא, אלא לא מיתוקם טעמיה דאמימר שפיר אלא כרבי יוסי ברבי חנינא: