יד רמה על בבא בתרא לח.

פט. אמרי נהרדעי האי מאן דזבין ליה דיקלא לחבריה קני ליה מבי שיפוליה ועד תהומא מתקיף לה רבא ולימא ליה כורכמא דרישקא זביני לך עקור כורכמא דרישקא וזיל אלא אמר רבא בבא מחמת טענה. כגון שאכלה שלש שנים וקא טעין דמזבין זבינתיה מיניה מבי שיפוליה ועד תהומא בפירוש, דטענתיה טענתא ולא מצי מוכר למימר ליה כורכמא דרישקא זבין לך. אמר ליה מר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי אי כורכמא דרישקא זבין ליה מאי הוה ליה למיעבד אמר ליה איבעי [ליה] למחויי דאי לא תימא הכי הני משכנתא דסורא דכתב בהו במשלם שניא אילין תפוק ארעא דא בלא כסף אי כביש ליה לשטר משכנתא ואמר לקוחה היא בידי הכי נמי דמהימן ולית ליה תקנתא מעיקרא, מי מתקני רבנן מילתא דאתי בה לידי פסידא אלא איבעי ליה למחויי הכא נמי איבעי ליה למחויי. ואי לא מחי איהו דאפסיד אנפשיה, ולא מצי אמר ליה כורכמא דרישקא זביני לך. ודוקא בחזקה שיש עמה טענה, אבל היכא דלא אתי בחזקה שיש עמה טענה, אלא שיש עדים שלקחו סתם והוא טוען שקנה מקומו, אין בדבריו כלום, דקרקע בחזקת בעליה קיימת, ומצי מוכר למימר ליה כורכמא דרישקא זביני לך עקור כורכמך דרישקא וזיל והמוציא מחבירו עליו הראיה. ודוקא לאחר מיתת הדקל, שאילן מת אין לו קרקע, אבל כל זמן שהוא קיים אין המוכר רשאי לעקרו, מידי דהוה אקונה שני אילנות בתוך של חבירו דאע"ג דאין להן קרקע אין המוכר רשאי לעקרן כל זמן שהן קיימין, כדבעינן לברורי בפרק המוכר את הספינה (לקמן בבא בתרא פא,א סי' ז):

צ. ושמעינן מינה דכל היכא דידיעא מילתא דבמשכנתא נחית לה לא קיימא ליה חזקה, דדייקינן טעמא דכביש ליה לשטר משכנתא, הא לאו הכי לא קימא ליה חזקה:

צא. ושמעת מינה כללא דלא תקינו רבנן מילתא דאתי בה איניש לידי פסידא. למאי נפקא מינה, למאן דאורכיה לחבריה והדר בטלה לאורכתיה ואזל מארי אורכתא ואפיק מיניה דנתבע בדין, לא מצי מלוה למהדר עליה דלוה זימנא אחריתי. וכן בזמן שמת המלוה בינתים והלך המורשה והוציא מן הלוה בחזקת שהמלוה קיים, אין היתומים יכולין להוציא מן הלוה פעם אחרת, דמאי הוה ליה למעבד. ואי אמרת יכלי לאפוקי מיניה, היכי תקינו רבנן אורכתא, והא אתי בה נתבע לידי פסידא. והני מילי באורכתא דיכיל לאפוקי בה בדינא, אבל בשליחותא גרידתא דלא יכיל שליח לאפוקי בה בדינא מיניה דנתבע בעל כרחיה, אי בטלה מלוה לשליחותיה ואזל שליח ויהיב ליה לוה זוזי בשליחותיה דמלוה, הכא נמי מלוה הוא דאפסיד אנפשיה, דלא הוה ליה לשווייה שליח מעיקרא, ומצי לוה למימר ליה אנא שליחותך עבדי, אבל ודאי אם מת המלוה בנתים ובא השליח ונטל מן הלוה בחזקת שהמלוה קיים הרי הלוה חייב לשלם ליתומים והשליח משלם ללוה, דמאי הוה להו ליתמי למעבד, לוה הוא דאפסיד אנפשיה דיהיב ליה לשליח בשליחותא גרידתא. והיינו דאמרי' בבבא קמא בפרק הגוזל (בבא קמא קד,ב) דילמא אדהכי והכי נח נפשיה דרבי אבא ונפלי זוזי קמי יתמי והתקבלתי דרבי אבא ולא כלום הוא:

ג. שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן וגליל כיצד היה עומד ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה א"ר יהודה לא אמרו ג' שנים אלא כדי שיהא באספמיא יחזיק שנה ילך ויודיעו שנה ויבא לשנה אחרת. מאי ג' ארצות לחזקה, שלש ארצות חלוקות לחזקה, שאין מחזיקין מזו לזו. כיצד, היה בעל הקרקע ביהודה והחזיק זה עליו בגליל, או שהיה בגליל והחזיק זה עליו ביהודה, אינה חזקה עד שיהא עמו (בהד') [במדינה], כלומר שיהא עמו יום אחד מאותן ג' שנים שחזקה עולה בהן באותו (דרך) [כרך] עצמו שהקרקע שהחזיק בה המחזיק בתוכו, כדי שידע זה [שירד זה] לתוך שלו וימחה. דאי באותה מלכות, מכדי בשלש ארצות איירינן, האי עד שיהא עמו במדינה, באותה הארץ מיבעי ליה, כדקתני התם (כתובות קי,א) גבי נשואין. אלא מדפתח בארץ וסיים במדינה ש"מ באותה מדינה ממש קאמר, דבעינן דלהוי בעל הקרקע בהדי האי מחזיק בההיא מתא חד יומא מהנך שני דקימא ליה חזקה בגויהו.

מיהו כי בעי תנא עד שיהא עמו באותה מדינה, היכא דהוי עיקר דירתו של בעל הקרקע [ביהודה] והחזיק עליו המחזיק בגליל ולא בא בעל הקרקע בתוך שני חזקה לגליל לדור שם אלא לעשות צרכיו ולחזור ליהודה, דכי האי גוונא לא סגיא ליה למחזיק בביאת בעל הקרקע לגליל, דכיון דלאו לעיוני במילי דאית ליה באותה מדינה אתא, דהא לא מטא להתם אלא לעיוני בשאר עיסקי דעלמא אתא, בעיסקיה טריד ולא ידע דהאי נחית לגו ארעיה דנימחי, ואמטול הכי לא קיימא ליה חזקה למחזיק עד שיהא עמו באותה מדינה יום אחד מאותן ג' שנים והוא דלא הוה טריד בשוקיה, דאם כן אפילו בתלתין יומין לא סגיא ליה כדמיברר לקמן (לעיל ל,א). אבל אם היתה מקצת (דידהו) [דירתו] של בעל הקרקע באותן שלש שנים ביהודה ומקצתן בגליל, אע"פ שלא היה עמו באותה מדינה באותן שלש שנים כלל קיימא ליה חזקה, דכיון דדייר באותה הארץ אפילו במתא אחריתי עיוני מעיין במילי דאית ליה בשאר מאתי דאותה הארץ ומשייל ומודעו ליה מאן נחית לגו ארעיה, דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה והוה ליה למחויי ואי לא מחי איהו דאפסיד אנפשיה.

תדע מדקתני רישא היה ביהודה והחזיק בגליל, טעמא דהיה ביהודה והחזיק בגליל בגליל והחזיק ביהודה, הא ביהודה והחזיק ביהודה בגליל והחזיק בגליל אע"פ שלא היה עמו באותה מדינה שהחזיק בה ה"ז חזקה. וההיא דגרסינן בירושלמי (כאן ה"ג) א"ר אלעזר אפילו שתי אכסניאות כגון שלומי ונמוכי וירדן מפסיק בינתים ועומד ורואה אחר מחזיק בשדה שלו אינה חזקה עד שיהא עמו באותה העיר ובאותה מדינה, טעמא אחרינא הוא, דאע"ג דעומד ורואה כיון דאי נמי מחי לא מטיא ליה מילתא למחזיק דהא לא שכיחי אינשי דאזלי מהכא להתם ומהתם להכא, אע"ג דלא מחי נמי לא קיימא ליה חזקה למחזיק, דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה דהאי דלא מחי ביה משום דידע דלא מטיא ליה מילתא למחזיק הוא ואיבעי ליה לאזדהורי בשטריה. ואיתא להא ואיתא להא, דעל כרחיך תרוייהו בעינן, חדא דלהוי בעל הקרקע בדוכתא דאפשר דידע דנחית האיך לגו ארעיה דלימחי, והוא דאי מחי נמי אפשר דמטיא ליה מילתא למחזיק, דכיון דמוכחא מילתא דהוה ידע והוה יכיל למחויי מחאה דמטיא ליה למחזיק איבעי ליה למחויי, ואי לא מחי קיימא ליה חזקה למחזיק, דאמר ליה אי מחית בי הוה מזדהרנא בשטרי כדבעינן למימר קמן (לעיל בבא בתרא כט,א).

והני מילי בשעת חירום שאין בני אדם מצויין ללכת מזו לזו ולהגיד, והוא הדין נמי בשאר ארצות בשעת חירום, אבל שלא בשעת חירום אפילו מיהודה לגליל ומגליל ליהודה חזקה, דחברך חברא אית ליה וחברא דחברך חברא אית ליה, ולא סגיא דלא שמע האי בחזקה דהאי והאי במחאה דהאי ואיבעי ליה למחויי. ומאי שנא יהודה וגליל דנקט, דסתם יהודה וגליל כשעת חירום דמו כדבעינן למימר קמן.

ורבי יהודה ורבנן בתרתי פליגי, פליגי בפניו ופליגי שלא בפניו. פליגי בפניו, דרבנן סברי אפילו בפניו בעינן שלש שנים מטעמא דעד תלת שני מזדהר איניש בשטריה, דלא סמכה דעתיה דלא תבע ליה איניש עד תלת שנים בשופי. תדע מדקתני גבי שעת חירום אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה יום אחד, ואפילו הכי בעינן שלש שנים, דהא אחזקה דאיירי בה בריש פרקין קאי. ורבי יהודה סבר כל לפניו לאלתר הוי חזקה, דלא חזי איניש דאכלי ליה לארעיה ושתיק. ולאו משום דלית ליה לר' יהודה טעמא דעד תלת שני מזדהר איניש בשטריה טפי לא מזדהר, דאם כן למאן דמסיק ליה בגמרא דמודי רבי יהודה דמחאה שלא בפניו הויא מחאה, כי הוי באספמיא נמי תסגי ליה בתרתי שני, דכיון דבתרתי שני מידע ידיע דנחית לה מחזיק לגו ארעיה איבעי ליה למחויי ואי לא מחי בסוף תרתי תיקום ליה חזקה למחזיק. אלא משום דכי אית ליה לרבי יהודה האי שיעורא שלא בפניו, אבל בפניו לאלתר הוי חזקה, דמחזיק גופיה מכי ידע דחזי ליה מרי ארעא ושתיק סמכה דעתיה דתו לא תבע ליה ולא מזדהר בשטריה. ופליגי שלא בפניו, דרבנן סברי כל בשעת חירום כגון יהודה ועבר הירדן וגליל, כיון דלא שכיחן שיירתא אפילו בשני חזקה טובא לא קיימא ליה חזקה, משום דלא מצי למחויי מחאה דמטיא ליה למחזיק כדברירנא טעמא לעיל. ורבי יהודה סבר אע"ג דלא שכיחא שיירתא לא סגיא דלא מיקרי איניש דאתי על ידי הדחק ומודע ליה למחזיק, וכיון דיכיל למחויי מחאה דאפשר דמטיא ליה למחזיק איבעי ליה למחויי.

והיינו דקאמר ליה ר' יהודה לתנא קמא לא אמרו ג' שנים כו', כלומר דקאמרת דבשעת חירום אינה חזקה עד שיהא עמו במדינה יום אחד ואפילו הכי בעינן שלש שנים, לא אמרו שלש שנים אלא בשלא בפניו ומשום סירכא דרחוק מקום מהלך שנה כדי שיהא לדבר שהות להודיעו וכדי שימחה מחאה הראויה לבוא וליפול באזני המחזיק בתוך שלש או שיבוא ויתבע את שלו כדמפרש ואזיל. ודקאמרת דבשעת חירום לא קיימא ליה חזקה מטעמא דלא מצי למחויי מחאה דמטיא ליה למחזיק בתוך שלש, כיון דשכיח דאתי על ידי הדחק הויא חזקה, דאיבעי ליה למחויי, שלא אמרו שלש שנים אלא כדי שיהא בעל הקרקע באספמיא, דהיינו ספרד, ויחזיק המחזיק עליו בארץ ישראל שנה, וילך המגיד מהלך שנה ויודיעו שירד זה לתוך שלו, ויבא בעל הקרקע לשנה אחרת לתבוע את שלו, ואם לא רצה לבא הרי יכול למחות באספמיא בסוף שתים מחאה הראוייה להגיע למחזיק בסוף שלש. דשמעת מינה דאפילו מארץ ישראל לאספמיא דאיכא מהלך שנה מחזיקין, וכל שכן מגליל ליהודה דמיקרבי טפי, דאע"ג דלא שכיחן שיירתא לא סגיא דלא מיקרי איניש ואזיל.

ובדין הוא דהיכא דמיקרבי טפי לא ליבעי כולי האי, אלא [ד]אם כן נתת דבריך לשיעורין, דזימנין דההוא דמיקרב טפי לא שכיח דאתי מיניה טפי מההוא דוכתא דמרחק טפי. ובדין הוא דהיכא דמרחק טפי מחדא שתא דליבעי טפי, אלא משום דלא עביד איניש דמתרחק מביתיה טפי מסוגיא דחדא שתא, ולא דיברה מדת הדין אלא כנגד ההוה. ומאי שנא כדי שיחזיק שנה, דבבציר מהכי לא נפיק עלה קלא דנחית לה איניש אחרינא דלאו מרא קמא כי היכי דלשמע האי דאיתרמי ליה למיזל לאספמיא ולודעינהו לבעלים. וקיימא לן כתנא קמא בתרווייהו, חדא דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד דבהדיא אפיקנא לדרבי יהודה בפירקין (לקמן בבא בתרא מא,א) מהלכתא:

צב. והא דתנן שלש ארצות לחזקה יאודה ועבר הירדן וגליל, דייקינן עלה מאי קסבר אי קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה דחברך חברא אית ליה ולא סגיא דלא מטיא מלתא למחזיק אפילו יהודה וגליל נמי תהוי חזקה, דאיבעי ליה למחויי, ואי קא סבר מחאה שלא בפניו לא הויא מחאה, דלא אמרינן חברך חברא אית ליה ומצי אמר אי הוה מחית בי הוה מזדהרנא בשטרי, אפילו יהודה ויהודה נמי לא תהוי חזקה, דהא לא מצי למחויי שלא בפניו, ואטרוחי נמי למיתי ולמחויי בפניו לא מטרחינן. והיינו טעמא דלא קשיא ליה אחזקה שלא בפניו דהא איפשיטא לן דהויא חזקה, דבשלמא גבי מחאה שלא בפניו אם תמצא לומר דלא הויא מחאה משום דיכיל מערער מיתי ולמחויי בפניו ואי לא אתי איהו דאפסיד אנפשיה אלא מחזיק אי אחזיק בהאי מתא בעידנא דהוה מערער במאתא אחריתי מאי הוה ליה למעבד, מי מצי לאיתויי למערער להכא. אלא על כרחיך הויא חזקה. וטעמא דיהודה וגליל דלא הויא חזקה משום סירכא דמוחה דלא מצי למחויי מחאה דמטיא ליה למחזיק. וכי תימא אי הכי אפילו יהודה ויהודה נמי, היינו קושיין. ואמר רבי אבא בר ממל אמר רב לעולם קסבר מחאה שלא בפניו הויא מחאה ומשנתנו בשעת חירום שנו. כלומר בשעת מלחמה שאין אדם רשאי לעבור ממלכות זו למלכות זו ואין בני אדם מצויין להגיד מחאתו של תובע למחזיק כדי שיזהר בשטרא. וכיון דלא אפשר ליה למחויי מחאה דלשמע בה מחזיק לא מצי מחזיק למטען אי הוה מחית בי הות מזדהרנא בשטרי, דאי נמי הוה מחי ביה לא הוה מטיא ליה מילתא לדיליה, ומסתמא הוה ליה למיחש לנפשיה דילמא אכתי לא אסח האי תובע דעתיה מיניה, והאי דלא מחי ביה משום דידע דלא מטיא ליה מילתא למחזיק, ואיבעי ליה לאזדהוריה בשטריה. ואיכא לפרושי נמי דשעת חירום משום דלא ידע מערער דנחית האי מחזיק לגו ארעיה הוא כי היכי דלימחי כדמיברר לקמן (לעיל ל,א וסי' לב) ממעשה דשוקי בראי. והני תרי פרושי תרויהו לענין דינא אליבא דהילכתא סלקי, דכל היכא דאיכא למימר דלא שמע ביה מערער דהאי נחית לגו ארעיה, אע"ג דהוה יכיל למחויי ביה בפני בני אדם שיכולין לומר לו, כי מעשה דשוקי בראי, אי נמי דלא אפשר ליה למחויי באנפא דמטיא ליה מילתא למחזיק, אע"ג דאתברר בתר הכי דשמע מערער דהאי נחית לגו ארעיה, לא קימא ליה חזקה למחזיק, מטעמא דאיבעי ליה לאזדהורי בשטריה.