יד רמה על בבא בתרא לז.

פב. תנן א"ר ישמעאל בד"א בשדה הלבן אבל בשדה האילן אסף את תבואתו ומסק את זיתיו וכנס את קיציו הרי אלו שלש שנים. אמר אביי מדרבי ישמעאל נשמע לרבנן דתניא היו לו שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה ואכל עשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו ועשרה בשנה זו הרי זו חזקה. כלומר שאכל מהן עשרה בשנה ראשונה ועשרה מן העשרים הנשארים בשנה שנייה ועשרה הנשארים בשנה שלישית הרי זו חזקה. לאו מי אמר רבי ישמעאל חד פירא הוי חזקה לכולהו פירי הכא נמי הני הוו חזקה להני והני הוו חזקה להני. כלומר הכא נמי לרבנן דבעו שלש שנים לכל פירא ופירא, כיון דהני אילנות כולהו חד פירא נינהו, הני הוו חזקה להני והני הוו חזקה להני. דעד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי ישמעאל אלא בתלתא מיני פירות, כגון תבואה וזיתים וקיץ דלא הוי חד מינייהו חזקה לחבריה, אבל בחד מינא מודו ליה דכחד אילן חשיבי וכל חד מינייהו הוי חזקה לחבריה. ומאי שנא ממטע עשרה לבית סאה, דעשרה ינקי ליה לכוליה בית סאה ולא מפסקה יניקתן מהדדי והוו להו כשדה אחת למהוי הני חזקה להני והני חזקה להני, וכל שכן היכא דמקרבי טפי ממטע יתר מעשרה לבית סאה דמצטרפי, והוא שאין נטועין על פחות פחות מארבע אמות דאם כן הוו להו רצופין וכעקורין דמו. ונהי דאי אכלינהו שלש שנים הויא חזקה, מידי דהוה אמישרא דאספסתא כדאסקה רבא לקמן (בבא בתרא לז,ב), אלא השתא דלא אכל אלא עשרה מינייהו בכל שנה לא הוו הני חזקה להני אלא היכא דהוו בני קיימא דמצטרפי למהוי בכלהו כשדה אחת. מיהו האי תנא לא אתא למעוטי [הא] אלא ממעט פחות מעשרה לבית סאה דכמפוזרין דמו דכל חד מיניהו באנפי נפשיה חשיב ולא הוו הני חזקה להני, דאפילו רבי ישמעאל לא קאמר אלא בשדה אחת אבל משדה אחת לחברתה לא קאמר.

ומדבעי האי תנא ממטע עשרה לבית סאה ש"מ בנטיעות קאי ובמפוזרות לכל בית סאה, דבבציר מהכין לא ינקי ליה לכוליה בית סאה ולא מצטרפי למהוי כשדה אחת. דתנן בשביעית פרק ראשון (מ"ו) עשר נטיעות מפוזרות לכל בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה, דמדלגבי שביעית לא מצטרפי למהוי כוליה בית סאה כשדה אחת אלא בהכין. אבל אילנות גדולים אפילו בשלשה נמי סגיא ליה לכוליה בית סאה, כדקתני התם (מ"ה) שלשה אילנות של שלשה בני אדם הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה בשבילן. והיינו טעמא דגבי שביעית קרי להו נטיעות וגבי חזקה קרי להו אילנות, דגבי שביעית דלענין התר חריש שלפני שביעית קאי, ובין שהגיעו להוציא פירות בין שלא הגיעו להוציא פירות צריכין לחרוש להן, קרי להו נטיעות משום סירכא דממטע עשרה לבית סאה, לאפוקי אילנות גדולים דסגיא ליה בתלתא לבית סאה. הכא גבי חזקה דלא קיימא אלא באכילת פירות קרי להו אילנות, דסתמייהו כשהגיעו להוציא פירות משמע, לאפוקי נטיעות שלא הגיעו להוציא פירות דלא קיימא בהו חזקה אלא אגבי ארעא אי נמי אגב אחריני.

ואסיקנא והני מילי דלא אפיקו הנך שלשים אילנות בהדי הדדי, אלא בכל שתא ושתא לא אפיקו מינייהו אלא עשרה ואכלינהו, דומיא דתבואה וזיתים וקייץ לרבי ישמעאל, ומפרשי לה רבואתא כגון בנות שוח שאין פירותיהן נגמרין עד שלש שנים, אבל אפיקו בהדי הדדי ולא אכל מינייהו אלא עשרה בכל שתא ושתא, לא הויא חזקה, דאיבעי ליה למיכל כל מאי דאפיק מינייהו. והוא דבזוייה בזוייה. כלומר וכי לא אפיקו בהדי הדדי נמי, לא אמרן דהויא חזקה אלא דבזייה בזויי, שהעשרה שאכל בכל שנה ושנה היו מפוזרות בכל בית סאה מהשלש סאים, שנמצא אוכל מקצת כל בית סאה וסאה בכל שנה ושנה, כמי ששולל ובוזז, שאין נוטל ממקום אחד אלא מכאן ומכאן, וכיון דאכיל מקצת כל בית סאה וסאה כמאן דאכיל להו לכולהו דמי. אבל היכא דבכל שתא ושתא אפיקא חדא בית סאה ואכלה לא הויא חזקה, דכל בית סאה באנפי נפשה קיימא, ואשתכח דכל חדא מינייהו לא אכלה אלא חדא שתא ולא הויא חזקה. והיינו נמי דומיא דרבי ישמעאל, דאפילו ר' ישמעאל לא קאמר אלא בסתם שדה האילן שהאילנות מפוזרין על פני כולה.

ואיכא למימר דמדקתני אילנות ולא קתני נטיעות ש"מ דאפילו באילנות גדולים קאי, ואפילו הכי בעינן ממטע עשרה לבית סאה, לאפוקי פחות מעשרה לבית סאה דלא, דכי קתני שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה לאו לאצטרופי להדדי למהוי כולהו כשדה אחת היא, אלא כי היכי דלהוו כולהו כחד אילן למהוי אכילה דהני חזקה להני, אבל אם היו נטועין פחות מעשרה לבית סאה, אע"ג דלגבי שביעית אפילו שלשה אילנות מפוזרין לתוך בית סאה נמי מצטרפין למהוי כשדה אילן, כדקתני בשביעית בפירקא קמא (מ"ה), וכדברירנא בפרק לא יחפור (לעיל בבא בתרא כו,ב סי' קיד), הני מילי למהוי שדה אילן, אבל למהוי כולהו כחד אילנא למהוי הני חזקה להני לא מצטרפי אלא היכא דנוטעין ממטע עשרה לבית סאה, וכן הדעת נוטה:

פג. זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע אמר רב זביד זה קנה אילנות וזה קנה קרקע מתקיף לה רב פפא ואם אין לו לבעל האילנות בקרקע כלום לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל אלא אמר רב פפא זה קנה אילנות וחצי קרקע וזה קנה חצי קרקע. הא שמעתא לא מיתוקמא אלא בחזקה שיש עמה טענה, דאי בחזקה שאין עמה טענה האי זה החזיק באילנות וזה החזיק בקרקע, זה לקח אילנות וזה לקח קרקע מיבעי ליה. וכי תימא דילמא במחזיק בנכסי הגר קאי, לא ס"ד, דבהדיא אמרינן לקמן (בבא בתרא לז ע"ב) דבשני לקוחות קאי. אלא ודאי לא מיתוקמא אלא בבאין מחמת טענה, כגון שאכל זה את האילנות וזה זרע את הקרקע ואכל את התבואה, זה טוען אני לקחתי את האילנות וזה טוען אני לקחתי את הקרקע, או שזה טוען אני לקחתי את הכל וזה טוען אני לקחתי את הכל.

ורב זביד ורב פפא כי פליגי לאו בקרקע שאין צריך לאילנות פליגי, דאם כן בהא לימא רב פפא זה קנה אילנות וחצי קרקע, מאי אית ליה לבעל האילנות גבי קרקע שאין צריך לאילנות, והא לא אחזיק ביה ולא שייך נמי באילנות כי היכי דתהני ליה חזקה דאילנות, דהא אפילו היכא דזבנינהו לאילנות ניהליה בשטרא לא קני מארעא אלא שיעור מאי דחזי להו לאילנות, כדאסיקנא בפרק המוכר את (הבית) [הספינה] (לקמן בבא בתרא פב,א) הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו, והוא הדין נמי גבי חזקה דחזקה במקום שטר קיימא. ואשתכח דלא מהניא חזקה דאילנות אלא לקרקע הראוי לאילנות, ושארא אי אחזיק ביה קני ליה ואי לא לא קני ליה, כדרבא דאמר (לעיל בבא בתרא כט,ב) אכלה כולה חוץ מבית רובע קני כולה חוץ מבית רובע, ואע"ג דלא אחזיק ביה איניש אחרינא בההוא בית רובע, וכל שכן הכא דאחזיק איניש אחרינא בקרקע. ועוד דהא אסיקנא לקמן דטעמיה דרב פפא משום דשני לקוחות נינהו ומצי בעל האילנות למימר ליה לבעל הקרקע כי היכי דלדידך זבין בעין יפה לדידי נמי בעין יפה, ואי ס"ד דלית ליה לבעל הקרקע חולקא בקרקע הצריך לאילנות אם כן גבי בעל הקרקע מאי עין יפה איכא. ועוד מאי אהני ליה לבעל קרקע דאחזיק בקרקע שתחת האילנות.

אלא ודאי ש"מ דבקרקע שאין צריך לאילנות דכ"ע לא פליגי דההוא דאחזיק ביה דידיה הוי. כי פליגי בקרקע הצריך לאילנות, רב זביד סבר זה קנה אילנות וזה קנה קרקע, דאם איתא דאית ליה לבעל האילנות חולקא בקרקע לא הוה חזי ליה לאידך דאכיל ליה ושתיק, ורב פפא אמר זה קנה אילנות וחצי קרקע וזה קנה חצי קרקע, דכיון דתרווייהו לקוחות נינהו ולית ליה לחד מינייהו ראיה דקדימי זביני דידיה מדחבריה, דהא בהדי הדדי אחזוק, מצי בעל האילנות למימר ליה לבעל הקרקע כי היכי דלדילך זבין בעין יפה לדידי נמי זבין בעין יפה, וכיון דאלו לא אחזקת את בקרקע הוה שקילנא ליה אנא לכוליה קרקע הצריך לאילנות, השתא נמי דאחזקת בקרקע הוה ליה כתרי דאחזוק בחד קרקע בהדי הדדי, זה על ידי אילנות וזה על ידי דבר אחר, דזה קנה חצי קרקע וזה קנה חצי קרקע, שאם אין לו לבעל האילנות בקרקע כלום מטעמא דכי זבין ליה לבעל הקרקע בעין יפה זבין ליה ולא שייר ביה חולקא לאילנות, אפילו שעבודא נמי לא שייר להו וא"כ לימא ליה עקור אילנך שקול וזיל, והא ודאי ליכא למימר דאם כן שדה האילן במאי מקניא, אלא באכילת פירות האילנות שבה, הכא נמי לא שנא. והני מילי היכא דלא קדימא חזקה דהאי לחזקה דהאי, אבל היכא דקדימא חזקה דהאי לחזקה דהאי ותרווייהו קא אתו מחמת בעלים הראשונים, ההוא דקדים איהו זכי. ואי האי בתרא מכח קמא קא אתי, כגון דאמר ליה מינך זבינתה ואכלתיה שני חזקה, בתרא זכי ומשתבע שבועת היסת ומוקמינן ליה לקרקע דאחזיק ביה בידיה. וקי"ל כרב פפא דסלקא שמעתא כוותיה: