יד רמה על בבא בתרא קמו:

עה. א"ר יהודה א"ר מעשה באדם אחד שאמרו לו אשתך תתרנית היא, שאינה מריחה כל עיקר, נכנס אחריה לחורבה לבודקה אמר לה ריח צנון אני מריח אמרה ליה מאן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכילנא בהו ונפלה עליה חרבה ומתה אמרו חכמים הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ומתה (אינה) [אינו] יורשה. כלומר הואיל ולא נכנס אחריה לשם נישואין אלא לבודקה אין זו חיבת חופה שקונה ואם מתה (אינה) [אינו] יורשה. וש"מ דאי הוה עייל בתרה סתמה ומתה הוה קני לה דמסתמא לשם נישואין הוא, השתא דגלי אדעתיה דלא נכנס אחריה אלא לבודקה אם מתה (אינה) [אינו] יורשה. דיקא נמי דקאמרי' הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה ולא קאמרי' הואיל ונכנס אחריה לבדקה. מיהא שמעינן דלא קני איניש איתתא בכניסתו לחופה אלא דעייל סתמא דסתמיה לשם נישואין הוי, אבל היכא דמגליא מילתא דלא עייל אלא אדעתא דמידי אחרינא לא קני. וש"מ דכניסה לחופה דקי"ל דקניא, לא תימא דוקא עד דעיילי לחופה אי נמי לבית המיוחד לנשואין, אלא אפילו מאן דעייל בתר איתתיה סמוך לנשואין סתמא אפילו לחורבה קני לה, ולא צריך לגלויי אדעתיה דאדעתא דאישות קא עייל, דדייקינן טעמא דלא נכנס אחריה אלא לבדקה, הא סתמא אע"ג דלא עייל בתרה אלא לחרבה קני לה. וכן הילכתא:

עו. יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא ויתיב וקאמר בין שמת הוא בין שמתה היא ואפי' הדר ביה איהו סבלונות הדרי מאכל ומשתה לא הדרי הדרה בה איהי אפי' כישא דירקא הדרא א"ר הונא בריה דרב יהושע ושמין להן דמי בשר בזול. ומפרשי רבנן דכל זוזא חשבינן ליה ארבעה דינקי*. והני סבלונות דקאמרי' דהדרי היכא דמת הוא או שמתה היא, א"נ הדר ביה איהו, דוקא דלא אכל שם סעודת חתן ואפי' בדינר. אבל אכל שם סעודת חתן ואפי' בדינר, סבלונות העשויין להבלות אינן נגבין סבלונות שאינן עשויין להבלות הרי אלו נגבין, כסתמא דמתני', דהא ודאי ליכא למימר דאתא רבין לאיפלוגי אסתמא דמתני', דא"כ הוה מותבינן עליה תיובתא מינה, ומדלא אותבינן עליה תיובתא מינה ש"מ דמתני' לחוד ודרבין לחוד. ועוד דאפי' בשמעתא דאמוראי היכא דמתחזי דפליגי אהדדי טרחינן לתרוצינהו כי היכי דלא ליפלגו אהדדי וכ"ש בסתמא דמתני' דלא יכלי אמוראי לדחויה אלא בראיה. ועוד דאי ס"ד דראבין לאיפלוגי אמתני' קאתי, אדאשמועי' בין שמת הוא בין שמתה היא דלא איירי בהו תנא דמתני', אדרבא הוה ליה לאשמועי' בין אכל בין לא אכל, בין סבלונות מרובין בין סבלונות מועטין דאיירי בהו תנא דמתני', ומדלא איירי בהו ראבין ש"מ דראבין מילתא אחריתי הוא דאתא לאשמועינן. דהא דקתני במתני' לא אכל שם סעודת חתן אפי' בדינר הרי אלו נגבין בין שמת הוא בין שמתה היא ואפי' הדר ביה איהו מיתוקמא. ואשמועי' נמי דסבלונות הוא דהדרי מאכל ומשתה לא הדר. ואשמעינן נמי דאי הדרא בה איהי אפי' כישא דירקא הדרא. ומדפסיק ותני סבלונות הדרי ולא פליג בין מרובין למועטין ובין עשויין ליבלות לשאינן עשויין ליבלות, ולא פליג אלא בין סבלונות למאכל ומשתה, ש"מ דאפי' עשויין ליבלות נמי הדרי.

ואמטול הכי ליכא לאוקומא להא דרבין אלא בשלא אכל, דאי בשאכל סבלונות העשויין ליבלות אמאי הדרי, והא כולהו מתניאתא וכולהי שמעתא דאמוראי מודו דהיכא דאכל שם סעודת חתן בדינר סבלונות העשוין ליבלות אינן נגבין. והאי דאיתינן להא דראבין סבא אפיסקא דסבלונות מועטין דקתני סבלונות מועטין שתשתמש בהן והיא בבית אביה אינן נגבין, וקי"ל דהאי פיסקא דסבלונות בדאכל קא מיירי דאינן נגבין, וקא מיתינן עלה הא שמעתא דרבין סבא דקאמר סבלונות הדרי, לאו למימרא דהא דרבין אפילו בדאכל קאמר דהדרי, דהא ליכא למימר דראבין לאפלוגי אמתני' אתא כדברירנא. אלא לעולם רבין בדלא אכל קאי, והאי דאיתינן לה אהאי פיסקא לאשמועינן דאפי' סבלונות מועטין העשויין להבלות הדרי.

והא דאמרי' בסופא הדרא בה היא אפי' כישא דירקא הדרא, ליכא לפלוגי בהכין [בין] אכל ללא אכל אלא לא שנא הכי ולא שנא הכי הדרא, דהא מאכל ומשתה היכא דהדר ביה איהו אע"ג דלא אכל נמי כמאן דאכל דאמי ולא הדר, ואלו היכא דהדרה בה איהי קאמרי' דאפי' כישא דירקא הדרא דאיהי גרמה ליה לאפסודיה לממוניה. הילכך בין אכל בין לא אכל חד דינא הוא. וליכא למימר דכי אכל אחולי אחיל, דנהי נמי דאחולי אחיל אדעתא דלא תהדר בה איהי, אדעתא דהדרא בה איהי לא אחיל, דהא כי לא אכל נמי מאכל ומשתה מחילה הוי ואפי"ה כי הדרא בה איהי קאמרי' דהדר דאדעתא דהכי לא אחיל. הילכך על כרחיך אע"ג דאכל נמי אדעתא דהכי לא אכיל ואפי' כישא דירקא הדרא ומנכו ליה מאי דאכל. והיינו טעמא דשמין להם דמי בשר בזול, משום דלא שימינן להו שיעור מאי דאפסדוה כמזיק, דמעיקרא לאו לאזוקי קא מיכוני, אלא כי שימינן להו שיעור מאי דאתהנו מדידיה הוא דשימינן להו, והיינו בשעת אכילה ושתייה, ובשעת אכילה ושתייה בשר מבושל ויין מזוג הוה דלא הוה חזי לשהויי דאי משהו ליה פסיד ואי מזדבן לא מזדבן אלא בזולי, ואמטול הכין לא שימינן להו אלא דמי בשר בזול.

ברם צריכינן לברורי דלא שנא גבי סבלונות ולא שנא גבי מאכל ומשתה כל היכא דקי"ל דהדר, אי איתיה לההוא מדעם בעיניה, אי נמי ליתיה בעיניה ואיכא מידי דאתי מחמתיה, הדר כל היכא דאיתיה, ומפקינן ליה כל מאן דנקיט ליה, דממונא דבעל הוא כל היכא דאיתיה ולא מיקני בכדי למאן דנקיט ליה. ואי ליתיה בעיניה וליכא מידי דאתי מחמתיה, חזינן, אי איתנוסי איתניס מרשותא דחמוה, חזינן, אי הני סבלונות למיתבינהו לארוסתו הוא דשדרינהו אדעתא דאישתמושי בהו בבית אביה ומטו לידה, הויא לה שואל עילויהו ומיחייבא באונסין דידהו, אפי' סבלונות מרובין שיבואו עמה לבית בעלה נהי דאין עשויין ליבלות בבית אביה לא סגיא דלא מיתחזיא בהו בבית אביה שעה אחת והויא לה שואל עלויהו דאדעתא דהכי אתו לידה, וכ"ש היכא דאגניבו או איתבידו. ואי איתברר מאן דגזלינהו או מאן דאכלינהו, רצה החתן מארוסתו גובה רצה מן הגזלן גובה, וכדרב חסדא דא"ר חסדא (ב"ק קיא,ב) גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחד ואכלו רצה מזה גובה [רצה מזה גובה]. ואלו לא מטו הני סבלונות לידא דארוסה ולא לידא דמאן דאתי מחמתה, חזינן מאן דאתו לידיה בתורת גזלה או בתורת שואל שלא מדעת בעלים מיחייב באונסייהו כגזלן.

ולענין מאכל ומשתה דמשדר חתן לבית חמיו אדעתא דאכלי ליה תמן, ואכלוה דבית חמוה אינהו ושושביניהו, ובתר הכי הדרה בה ארוסה, דבי חמוה הוא דמיחייבי לשלומי, דכי שדריה חתן לההוא מאכל ומשתה לדידהו הוא דשדריה למיכליה אדעתא דלא הדרה בה ארוסתו ואי הדרה בה ליחייבו לשלומי ליה, וכיון דהדרה בה מיחיבי לשלומי. אבל שושביניהו ומה דאכלי בסעודה בהדייהו לא מיחייבי לשלומי, דמ"מ כי שדריה חתן להאי מאכל ומשתה אדעתא דמיכליה שדריה, ואע"ג דכי יהיב להו רשותא למיכליה אדעתא דלא תהדר בה ארוסתו הוא דאחליה גביהו, מ"מ לאכילה שדריה ואחריותא בעלמא הוא דאית ליה גביה חמוה דאי הדרה בה ארוסתו לא אחיל גביה ולא מידי, גבי חמוה הוא דאית ליה אחריות, גבי שושבינין וכ"ע לית ליה אחריות, דהא לא שדר להו לדידהו ולא מידי ואלו כי קא אכלי ברשות בעל הבית קא אכלי. ואפי' הגוזל ומאכיל את בניו לפני יאוש פטורין מלשלם, וכ"ש הכא דבעה"ב כי קא מאכיל להו לשושביניה לאו מידי דקאי בידיה בתורת גזילה קא מאכיל להו, אלא מידי דאיתיהיב ליה לאכילה הוא דקא מאכיל להו ואחריותא בעלמא הוא דאיכא עלויה, ואמטול הכי איהו חייב ואינהו פטורין. ואי לא שדריה לכוליה אלא בשם ארוסתו (אי) [היא] חייבת וכולן פטורין:

ח. שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו קיימת. מתני' בדלא פריש דמחמת מיתה קא (מקפיד) [פקיד], לא בפירוש ולא מכלל ממריה. והוא דלא הוה נמי מסוכן. הילכך אי שייר קרקע כל שהוא לנפשיה, איכא למימר דכי פקיד לאו מחמת מיתה פקיד אלא אסקיה אסיק אדעתיה דחיי ומתפח, וכי שייריה לההוא קרקע כל שהוא למסמך עילויה לפרנסתו הוא דשייריה. ואע"ג דלית ביה כדי פרנסתו איכא למימר דלהכי שייריה לאיתזוני מינה זמן מועט עד דרוח מידי אחרינא. הילכך הויא לה כמתנת בריא ואמטול הכי אע"ג דעמד נמי אינו יכול לחזור בו. ואם לא שייר קרקע כל שהוא, סתמיה מחמת מיתה הוא דיהיב, דאי הוה מסיק אדעתיה דחיי לא הוה כתיב להו לכולהו נכסי אלא משבק הוה שביק מיניהו מידי לנפשיה, וכיון דעמד מחוליו בטלה מתנתו, דאדעתא דהכי לא יהבינהו.

וכי תימא וכי שייר נמי מאי הוי, דילמא כי שייר לאו לנפשיה שייריה למסמך עילויה אלא ליורשין הוא דשייריה לקיומיה ביה נחלה דאורייתא. לא קשיא, דשטר מתנה כיון דמטא לידיה דמקבל מתנה מחיי נותן אי נמי דקנו מיניה מסתמא מתנה מעלייתא היא, ומאן דבעי לאחזוקה במתנה מחמת מיתה איהו באעי לאייתויי ראיה. הילכך אי לא שייר דמוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב יכיל למהדר בה, ואי שייר, כיון דלא מוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב דהא איכא למימר דההוא שיורא לנפשיה שייריה, אוקי שטר מתנה אחזקתיה דהא שייר וקנו מיניה, ומאן דבעו לאחזוקיה במתנה מחמת מיתה לאורועיה איהו בעי לאתויי ראיה.

ודוקא היכא דלא מוכחא מילתא מממריה אי נמי ממרעיה דמחמת מיתה קא יהיב. אבל היכא דפריש מחמת מיתה, אי נמי מוכחא מילתא דמחמת מיתה קא יהיב, אפי' שייר נמי מצי הדר ביה. ודוקא כשעמד מחוליו, ואע"ג דמית בתר הכי מקמי דלהדר ביה בהדיא, דכיון דעמד בטלה לה מתנתיה ממילא דאדעתא דהכי לא יהבה. והוא הדין היכא דהדר ביה ואע"ג דלא עמד, דכל שאלו עמד חוזר [חוזר] במתנתו כדבעינן לברורי לקמן. אבל אם מת מחוליו קודם שיחזור בו, אע"פ שלא שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה. ומסקאנא (להלן בבא בתרא קמט,ב) דלאו דוקא נקט קרקע אלא אפילו מטלטלי נמי הוו שיור:

עז. הרי אמרו שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ולא שייר קרקע כל שהוא ועמד אין מתנתו קיימת, מאי טעמא, אומדן דעתא הוא, דאי הוה ידע דחיי לא הוה כתיב להו לכולהו נכסי, וכיון דעמד חוזר דאדעתא דהכי לא כתבינהו. והוא דלא שייר, אבל שייר מידי לנפשיה גלי אדעתיה דלמסמך עלויה לנפשיה הוא דשייריה, ואע"ג דעמד נמי לא מצי הדר. מאן תנא דאזיל בתר אומדנא אמר רב נחמן רבי שמעון בן מנסיא היא:

עח. מאי רבי שמעון בן מנסיא דתניא הרי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת בנו ועמד מיד וכתב כל נכסיו לאחרים ואחר כך בא בנו מתנתו מתנה רבי שמעון בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה שאלמלא היה יודע שבנו קיים לא היה כותבו. וקיימא לן כרבי שמעון בן מנסיא, דהא אוקמה רב נחמן למתניתין כוותיה. והוא הדין בבריא שכתב כל נכסיו במתנה לאחרים מחמת שהיה צריך לברוח לארץ אחרת מפני בעלי חובותיו או מפני אויביו, ואחר כך עשה פשרה עם בעלי חובותיו ושלום עם אויביו או שמתו, אם נתברר שלא כתב מתנה(ו) זו אלא מחמת כך, הואיל ונדחית השעה מפניו והרי הוא צריך לנכסיו בטלה מתנתו. הא למה זה דומה לשכיב מרע שהיה סבור שהוא מת מחליו ואינו צריך לנכסים הללו ועמד וכתבן לאחרים, שאם עמד מחליו חוזר במתנתו, שאלו מתחלה היה יודע כן לא היה כותבן. וכי תימא דילמא שאני שכיב מרע מבריא, הא ברייתא דרבי שמעון בן מנסיא דאוקימנא למתני' דשכיב מרע כותיה בבריא היא ואפי' הכי קתני אין מתנתו מתנה, אלמא תרוייהו חד טעמא נינהו:

עט. רב ששת אמר ר' שמעון שזורי היא דתנן בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירה רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן. כלומר היוצא בקולר ליהרג ואמר כתבו גט לאשתי, אע"ג דלא אמר תנו הרי אלו יכתבו ויתנו, דסתמיה מצווה מחמת מיתה הוא ואין אדם משטה בשעת מיתה, וכי אמר להו כתבו לאו למכתב ואנוחי בכיסיהו קאמר להו דאם כן מאי נפקא לן מינה, אלא כתבו ותנו קאמר להו, ולמפטרה מיבם קא מיכוון. חזרו לומר אף המפרש והיוצא בשיירה, רבי שמעון שזורי אומר אף המסוכן. וקימא לן כר' שמעון שזורי גבי גט, וה"ה גבי מתנה:

פ. ושמעינן מינה דכולהו הני ארבעה דתנן במתני' דאינון היוצא בקולר והמפרש והיוצא בשיירה והמסוכן, כולהו בעידן תפקידתיהו מסתמא כמצוה מחמת מיתה דמו לכל מילי*, ואע"ג דשייר ולא פריש מחמת מיתה כמאן דפריש מחמת מיתה דמי: